תפריט עמוד
"איך אתה מרגיש עם הגוף שלך?" – השאלה המעט מביכה הזאת מתנוססת באותיות אדומות על שלט גדול בכניסה לחדר ההלבשה באחד מאתרי המרחצאות בבודפשט. האמת שלא כל כך נוח, בייחוד לא עכשיו. השאלה עצמה קצת בוטה לטעמי, ומיד כאשר ראיתי אותה הבנתי שזה לא עומד להיות קל. טבילה במרחצאות חמים אמורה להיות תענוג. כל אחד הרי אוהב שמתייחסים אליו קצת כמו אל תינוק, מכינים לו אמבטיה חמימה וטובלים אותו בעדינות, בלוויית מלמולים נעימים וגירוד בגב. כמעט כולם חושבים שזה נפלא, גם אם יש להם סלידה בסיסית מחלוקים לבנים.
"גלרט" נחשב מקום טוב. בית המלון הגדול ניצב על גדת הדנובה. חרסינה כחולה מכסה את הקירות, ובאגף הגברים יש שתי בריכות די גדולות עם מים חמימים בטמפרטורה של 36 ו־38 מעלות. הגעתי לגלרט לאחר שביקרתי ולא טבלתי בשלושה אתרי מרחצאות אחרים, ישנים יותר, מפוארים פחות, שנראו לי במבט שטחי לא נקיים כל כך. תירוץ מצוין להישאר בבגדים, להנהן לצוות ולהיעלם שתי דקות אחר כך. אל גלרט אי אפשר לבוא בטענות בתחום הזה. הכל נראה מצוחצח בגווני טורקיז בוהקים.

החששות שלי שבו והמריאו בחדר ההלבשה. צעיר חסון הגיש לי בד לבן מקופל, חייך באדיבות ונעלם. פרשתי את הבד לצדי על הספסל. זה נראה כריבוע די קטן, שאורכו ורוחבו עשרים סנטימטרים. משני צדיו השתלשלו שרוכי בד ארוכים. ישבתי שם עירום לחלוטין, קצת רועד מקור, הופך את הסינר הזעיר מצד לצד, מנסה להבין מה אני אמור לעשות איתו. ההנחה הבסיסית שלי היתה שצריך לקשור אותו סביב אזור החלציים. מה עוד אפשר לעשות איתו? אין הרי טעם לקשור אותו על הראש כדי להגן על השיער. לא סביר. אולי הוא אמור לכסות את הפה והאף, כמו מנתחים? לא!
בתורכיה נותנים לך בכניסה לחמאם מגבת משובצת שאתה אמור להתעטף בה. זה פשוט והגיוני. המגבת הזאת גדולה מספיק כדי להקיף את המותניים. שם, בתורכיה, התהייה היא בדרך כלל מה לעשות עם קבקבי העץ המוזרים שבהם אתה אמור לדשדש אל החמאם. בכל מקרה, כמה מבוכה יכולים לספק קבקבי עץ? מעט מאוד לעומת הסינר הזעיר של גלרט.
לרגע חשבתי לוותר על כל העניין. להחזיר לצעיר ההוא את השי, להתלבש ולצאת אל הגשם. נזפתי בעצמי על התבוסתנות. "אי אפשר לבקר בבודפשט בלי להתנסות במרחצאות החמים הנפלאים שלה", כתוב במדריך שנשאתי בתיק. גיבורים גדולים. הם בטח יודעים איפה צריך לקשור את הסינר הקטן, אבל לא טרחו לגלות לקוראים נבוכים.
ניסיתי למשוך זמן בחדר ההלבשה. אם ייכנס מישהו אחר אוכל להציץ בו ולחקות אותו. איש לא נכנס, והגיע הרגע להחלטה חשובה מאוד — האם לקשור את הסינר כך שריבוע הבד ישתלשל מקדימה ויחשוף את ישבני, או שמא לחגור אותו מאחור באופן שיחשוף את כל השאר? הימור של חמישים אחוז. סיכוי בעייתי לאדם חסר מזל מינימלי בהגרלות.
עצמתי עיניים והחלטתי לקשור את הסינר מקדימה. כך, בצעד לא בטוח ובישבן קפוא, חציתי את חדר ההלבשה השומם ופסעתי אל האולם מלא האדים. יש. הימור מוצלח. בירכתי את עצמי באושר. הנה עוד שבעה גברים חגורים בסינרים זעירים. כולם ניחשו נכון כמוני ונראים נינוחים לחלוטין עם הבחירה הזאת. אחד מהם נשא תינוק בן שנה (נטול סינר), שניים ישבו במים וקראו עיתון, ושניים אחרים שיחקו שח בכלי משחק קטנים על לוח שהניחו על דופן הבריכה. שקט מוחלט שרר באולם. הפסיפס הכחול הבהיק באור השמש שחדרה מחלונות זעירים וגבוהים.
רק כשהתפזרו קצת האדים הבנתי שבעצם ההתלבטות היתה מיותרת. טבילה קצרה במים הפכה את בד הכותנה הדק שקוף כמעט לחלוטין. את השרוכים הקושרים עוד אפשר היה לראות, אבל פיסת הבד הרטובה והשקופה נעלמה מן העין. יכולתי, באותה מידה של צניעות, לקשור אותה על הראש.


לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.