|
נוקשה וגאה, בדיוק כמו שהיה בערב בו נרצח בפברואר 1965, עומד מלקולם X בלובי הכניסה לאולם הנשפים אודובון (Audubon Ballroom) שבצפון הארלם. כמו אז, הוא לבוש בחליפה שחורה ונראה בעיצומה של הרצאה בפני קהל משולהב, אולם המעמד שונה, ולא רק בגלל שמלקולם הנוכחי עשוי מברונזה.
בניגוד לאנדרטאות זיכרון אחרות שמוצבות בדיוק במקום שבו נקטל האדם המונצח, עומד פסלו של מלקולם X במרחק מה מבימת אולם הנשפים שעליה נורה 16 פעמים ברובי ציד ואקדחים. יש לכך סיבה טובה: אולם הנשפים ההיסטורי שנפתח ב-1912 בפינת ברודווי ורחוב 165 פשוט אינו שם.
בשנות ה-80 נרכש האודובון על ידי אוניברסיטת קולומביה כדי להרחיב על חורבות המבנה את המרכז הרפואי שלה. התוכנית לא התקבלה יפה בהארלם. השכנים, רובם שחורים, ראו בה ניסיון למחוק פיסת היסטוריה חשובה וגייסו לטובתם לובי פוליטי חזק. לאחר מאבק ארוך הושגה פשרה – בעוד שאולם הנשפים עצמו נהרס לחלוטין ובמקומו הוקם בניין מודרני גדול מצופה בזכוכית, האוניברסיטה השאירה על כנה את חזיתו העתיקה של האולם והקימה מוזיאון קטן לזכרו של X.
ההסדר באודובון מסמל תהליך גדול יותר שעובר על הארלם בעשור האחרון. באנגלית קוראים לו ג'נטריפיקיישן – העלאת ערך רכוש – וזו המילה שעמדה במרכז סיור של ארגון ניו יורקי ייחודי שאל אחד ממדריכיו הצטרפתי. גם הכעס על אוניברסיטת קולומביה, הצפויה להתרחב בשנים הקרובות לתוך הארלם ולשנות את פני השכונה, הגדיר במידה רבה את הסיור.
המומחים הגדולים של העיר
המדריך, צ'ייפין אליוט, גימלאי בן 67 מברוקלין, הוא נציג של ארגון עירוני ללא כוונת רווח בשם Big Apple Greeter ("מקבלי הפנים של התפוח הגדול"). ב-1992 הגתה תושבת ניו יורק בשם לין ברוקס רעיון שנועד לשפר את תדמיתה של ניו יורק בעולם. ממפגשים אקראיים עם מבקרים בעיר, ברוקס הבינה שרבים מהם חוששים מאלימות, ממחירים
 |
| המדריך, צ'ייפין אליוט. מנסה לחזור לשורשיו ולהראות לתיירים את הארלם המתחדשת | צילום: שחר סמוחה |
גבוהים ומעודף הגירויים שניו יורק מרעיפה לכל עבר. היא, לעומת זאת, הכירה עיר נהדרת – חנויות משפחתיות זעירות, מסעדות נפלאות שמסתתרות ברחובות קטנים ופינות חמד שלא מסומנות בשום ספר תיירות. החזון שלה היה לנסות ולהראות לתיירים את העיר כפי שהיא הכירה אותה.
הרעיון שבבסיס פעילות Big Apple Greeter, הארגון אותו ייסדה לין, פשוט: במקום שתיירים שמגיעים לעיר הגדולה ישוטטו בה חסרי מטרה או שייכנעו להמלצות שחוקות של ספרי תיירות, יעמדו לרשותם המומחים הגדולים ביותר לעיר – הניו יורקרים בכבודם ובעצמם. מתנדבי הארגון מכירים לתיירים את ניו יורק "האמיתית", באמצעות סיור בשכונות שהמבקר הממוצע לא היה מגיע אליהן בעצמו. הם עונים לשאלות התיירים, מסבירים להם כיצד להתמצא בעיר ובנבכי התחבורה הציבורית וממליצים להם על אתרים פחות מוכרים, חנויות מיוחדות ומסעדות שאהובות על המקומיים.
הבית העתיק ביותר במנהטן
הסיור עם אליוט מתחיל ב-10 בבוקר על הרציף של קו מספר 1 בתחנת הסאבווי ברחוב 110 על ברודווי. משם ממשיכים לרחוב 168, עמוק לתוך השכונה ששמה הפך לשם נרדף לפשע, סמים ומתח גזעי. אליוט גדל בהארלם וחי בשכונה עד 1965. "אפשר להגיד שבאותה שנה ברחנו מהשכונה כי היא נהייתה רעה מאוד ורצינו לחיות במקום שקט", הוא מספר. בתשע השנים שבהם הוא פעיל בארגון, אליוט מנסה לחזור לשורשיו ולהראות לתיירים את הארלם המתחדשת.
היציאה מתוך האדמה מגלה מציאות שונה מאוד מהתדמית. כמו בברודווי שמתנהלת 50 או 100 בלוקים מדרום, גם הברודווי של הארלם שוקקת חיים. גם הניסיון לאתר ולמפות סימני סכנה בדמות נרקומנים מוטרפים או חברי כנופיות רצחניים לא צלח. מסביבנו יש רק בתים יפים, אנשים שמטיילים בנחת או ממהרים לעיסוקיהם והמיית מכוניות בלי פוסקת, כמו בכל מקום אחר בעיר.
 |
|
Sylvan Terrace. הרחוב כאילו נתלש מעיר אחרת | צילום: באדיבות אתר www.bluejack.com
|
כשפונים מברודווי מזרחה ברחוב 161 מתגלה מראה מעניין. הרחוב, שנקרא גם Sylvan Terrace בנוסף לשמו המספרי, נראה כאילו נתלש מעיר אחרת. בדיקה מעמיקה יותר מגלה שבתי העץ הצבועים בקפידה, שמקנים לרחוב את אופיו ויופיו, מייצגים סגנון בנייה שהיה נפוץ מאוד במנהטן לקראת סוף המאה ה-19.
את ה"וואו" האמיתי צריך לשמור לקצה הרחוב שבו ממוקם Jumel Mansion – הבית העתיק ביותר במנהטן – בגן גדול ויפה (בתצלום הראשי). תמורת ארבעה דולרים אפשר לבקר בבית האחוזה (שעות פתיחה: ימים רביעי-ראשון, בין השעות 16:00-10:00. בשני ובשלישי סגור) וללמוד כיצד שימש כמטה של הגנרל ג'ורג' וושינגטון בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1776, בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית. מה שמומלץ אף יותר זה פשוט להיכנס לגן המקיף אותו ולהשקיף על הנוף שנפרש מתחתיו – עמק הארלם, הברונקס ואיצטדיון היינקיז.
|
מאז 1992 הדריכו כ-350 המתנדבים בארגון יותר מ-62 אלף מבקרים מ-124 מדינות בעולם וב-22 שפות שונות
|
בשלב הזה, לרוע המזל, התבררו כמה מהמוגבלויות של המדריך. אליוט הוא אמנם אדם חביב להפליא וטוב מזג, אבל לא ממש ניחן ביכולת לרתק קהל, ואיכזב פעם אחר פעם כשנשאל שאלות שהתשובה להן חרגה מתחום הארכיטקטורה ושימור הבניינים, בו הוא מצטיין.
למרות זאת, הסיור נמשך. לאחר ביקור קצר באודובון המשוחזר לקחנו את הסאבווי לרחוב 145, שממנו המשכנו ברגל עשרה בלוקים דרומה, מתפעלים שוב ושוב מארכיטקטורה מרשימה וממאמץ בנייה שניכר כמעט בכל רחוב. האווירה באזור הזכירה את העובדה שלפני מאות שנים תוכננה הארלם כפרבר שקט ורגוע.
פעם פיצג'ראלד, היום קלינטון
התחנה הבאה היא ברחוב 135 פינת שדרות מלקולם X – תערוכה מרתקת במרכז שומבורג לחקר תרבות שחורה. באמצעות תצלומים נדירים, חפצים כמו שרשראות צוואר שבהן נקשרו עבדים ושלטים שמכריזים על ההפרדה הגזעית בדרום ארצות הברית, מספרת התערוכה את סיפורו של גל ההגירה השחורה מהדרום לצפון בתחילת המאה ה-20. מבחינת הארלם, היה גל ההגירה הזה אירוע מכונן שגרם לשינוי הדמוגרפי והתרבותי הגדול הראשון בהיסטוריה השכונתית.
בעקבות מפולת נדל"ן שפקדה את האזור מיד לאחר תחילת המאה, צנחו מחירי הבתים והמהגרים השחורים מהדרום מילאו את הארלם באלפיהם. עד 1930, לא פחות משני שלישים של השחורים בעיר חיו בשכונה. האווירה הנוחה והבטוחה יותר בצפון התבטאה במהירות בחיי תרבות שוקקים, שהוציאו מתוכם כמה מהשמות הגדולים ביותר בהיסטוריה המוסיקלית האמריקאית כמו דיוק אלינגטון, בילי הולידיי ואלה פיצג'ראלד.
לעומת השקט התרבותי של אזור מרכז שומברג, עשרה בלוקים מדרום נמצא הלב הפועם והרועש של הארלם – רחוב 125. הרחוב מוצף במסעדות לעוף מטוגן, בכנסיות קטנטנות ובחנויות לנעליים ולטריינינגים בסגנון ההיפ-הופ, אולם הוא כולל לא מעט היסטוריה ישנה וחדשה. תיאטרון האפולו האגדי שבו ניגנו כל גדולי המוסיקה האמריקאית במשך דורות חולש על הרחוב, אך זוכה בשנים האחרונות לתחרות לא צפויה מכיוון משרדיו החדשים של הנשיא לשעבר ביל קלינטון.
 |
| תנופת בנייה בהארלם | צילום: שחר סמוחה |
באזור אפשר להתרשם גם מתנופת הבנייה שעוברת על הארלם. בתים שנשרפו לפני שנים ושימשו נרקומנים ופושעים, משופצים בימים אלו במהירות והופכים לבתי יוקרה. בתי קפה יאפיים ומעדניות יוקרתיות צצים באזור, וסטודנטים רבים מאוניברסיטת קולומביה ומברנארד קולג' הסמוך קובעים באזור את ביתם.
אליוט נראה מרוצה. הוא הסתכל מסביבו והרהר בקול בימים שבהם סוחרי קראק וזונות הבריחו מהשכונה כמעט כל אלמנט יצרני ושומר חוק, ומיררו את חייהם של האומללים שנשארו. "תסתכל", הוא אמר, "תראה כמה יפה פה. איך השכונה פורחת".
אבל אז הוא נזכר בקולומביה והחל לרטון. "עוד כמה שנים כל האזור הזה ישתנה שוב", הוא אמר בקול עגום. "האוניברסיטה מתרחבת צפונה וזה ישנה לגמרי את השכונה". שאלתי אותו אם זה בהכרח כל כך גרוע. הוא חשב, ואז חשב עוד קצת, ובסוף ענה בהחלטיות: "אולי. אני לא יודע".
|
תגובות פייסבוק