תפריט עמוד

האיים הקריביים – ארץ הפיראטים

האיים הקריביים – ארץ הפיראטים

לצד עיסוקם בשוד, ביזה וסחר עבדים, רבים משודדי הים היו אנשים משכילים וחובבי ספר. מסע אל האיים הקריביים בעקבות שודדי ים מפורסמים חושף את הפער בין הדימוי המאיים והסמלים המפחידים למציאות המורכבת. שודדי הקריביים, הסיפור האמיתי

תייר בן זמננו המהלך בסמטאותיה של פורט רויאל בג'מאיקה, העיר שהיתה בירת הפיראטים במאה ה־17, נזקק למידה רבה של דמיון כדי לשחזר את הימים ההם. האם זה המקום שזכה בשעתו לכינוי המסעיר "עיר החטאים המרושעת ביותר בעולם"? האם זה הבסיס שממנו הטילו פראי האדם את חיתתם על הים הקריבי כולו? פורט רויאל של היום אינה יותר מאשר כפר דייגים מנומנם. רבים מהתושבים – כמעט כולם שחורים – הם מובטלים היושבים באפס מעשה על מדרגות של בתי עץ רקובים למחצה, עם בקבוק בירה או רום ביד. ילדים חוזרים מבית הספר, זקנה מכבסת בגיגית פח ברחוב, כלבים רזים מחפשים מסתור משמש הצהריים הלוהטת, פועלים משפצים בעצלתיים כנסייה ספרדית עתיקה, ומשלוש מסעדות הדגים שליד המזח עולים ריחות טיגון.

לפני 300 שנה שקק המזח הזה חיים. ספינות פרקו ארגזים של זהב, כסף ושנהב, תיבות אבנים יקרות, גלילי משי, חביות של רום ובשר מיובש, שקי תבלינים וקמח, וכמובן – עבדים. כל מי שרצה לקנות ולמכור סחורות גנובות, לאייש ספינת פיראטים, להשיג מפות של יבשות ונתיבי שיט, מסלולים של אוניות המפליגות לאירופה עמוסות סחורה, ידע לאן לבוא.

במסבאות שהיו כאן פעם לגמו משקה שודדי ים מפורסמים כמו שחור הזקן, כחול הזקן, קליקו ג'ק, הנרי מורגן, אן בוני ומרי ריד. הרחובות השקטים הללו ראו הרבה סצינות של דו־קרב, תגרות רחוב ומלחים שיכורים מתגוללים בקיאם. כאן פרחה תעשייה שלמה של בתי זונות, בתי הימורים ופונדקים. אבל לצידם חיו גם אזרחים שומרי חוק, שהתפרנסו לא רע בזכות הפיראטים.

פורט רויאל, ג'מייקה. הכפר המנומנם הזה היה פעם בירת הפיראטים התוססת

בדרשות יום ראשון שפכו הכמרים אש וגופרית על חיי החטא של פורט רויאל, והזהירו את האזרחים המהוגנים מהגרסה הקריבית של סדום ועמורה. אלה ודאי הודו לאל הטוב, כשביוני 1692 פקדה את העיר רעידת אדמה שהחריבה אותה עד היסוד. יותר מאלפיים איש נהרגו, ותשעים אחוזים מבתי העיר התמוטטו ושקעו בים. מה שנשאר מהעיר העתיקה הם מבצר בריטי על תותחיו, שרידי חומה, בית החולים הישן של הצי ומחסן נשק, קבור כמעט לגמרי בחול ומסובב על צירו מעוצמת הרעש. כך חולפת תהילת עולם.

בעקבות אי המטמון
על המסע לים הקריבי בעקבות פיראטים מפורסמים חלמתי כבר כשהייתי בת עשר, וקראתי בפעם הראשונה את "אי המטמון" של סטיבנסון. כמה קינאתי בג'ים הוקינס, שהיה בערך בגילי, וכבר זכה להפליג בספינה של פיראטים עם רגל של עץ ותוכי על הכתף. גם אני רציתי לנסוע בעולם, לחוות הרפתקאות, לחפש אוצרות ולשתות רום וגרוג של מלחים. אז לא ידעתי שהיו גם פיראטיוֹת, פיראטים יהודים ופיראטים משכילים שהיו חוקרי ארצות, פילוסופים ואנשי ספר.

אבל גם בלי המידע הזה, ואפילו בלי לדעת מהו טעמו של רום, הרגשתי שמתאים לי לחפש הרפתקאות בין איים רחוקים. עד היום אני שומרת את "אטלס ברוור", ובו מסומנים כל המסלולים שבהם אפליג כשאהיה גדולה. רגל של עץ עדיין אין לי, ברוך השם, אבל תוכי יש, וגם חלומות. לכן כשעליתי למטוס לא התביישתי להתרגש כג'ים הוקינס בשעתו.

רק כשהגעתי סוף סוף לקריביים הבנתי את מה שבעצם ידעתי כל הזמן: עבר זמנם של הפיראטים, כמו זמנם של חלומות הילדות, כמו ספינות המפרש, כמו עידן התגליות הגדולות של יבשות ואיים לא נודעים, כמו הקולוניאליזם, כמו סחר העבדים וכמו עונש התלייה.

את מקומן של ספינות הפיראטים תפסו אוניות הקרוזים, והקולוניות הפכו לכפרי נופש, המשווקים לתיירים אשליה של גן עדן טרופי וקוקטיילים צבעוניים עם מטרייה קטנה ודובדבן. הערים שרעדו בעבר למראה הדגל השחור עם סמל הגולגולת הפכו לאזורי קניות פטורים ממכס, ושמותיהם של שחור הזקן, כחול הזקן, קליקו ג'ק, הנרי מורגן ואחרים הפכו למותגים של מלונות, מסעדות פאר, וויסקי ורום. הבורגנות שוב ניצחה.

המסע אל סוף העולם
הדו־קיום בין פיראטים לאזרחים שומרי חוק בפורט רויאל אולי נראה היום מוזר, אבל על רקע התקופה ההיא ומוסכמותיה, לא היה מוזר כלל. צריך לזכור, שרוב הידוע לנו על פיראטים נכתב על ידי גורמים שרצו להכפיש את שמם. נכון, הם לא היו חסידי אומות העולם, הם עסקו בשוד ימי, סחר עבדים והטבעת אוניות, אבל גם ציי הסוחר של מרבית המעצמות האירופיות בעולם החדש ושל חברות מכובדות כמו חברת הודו המזרחית והמערבית עשו דברים דומים, ואפילו גרועים מאלה.

סחר עבדים היה, אחרי הכל, משלח יד לגיטימי ואפילו מכובד עד ביטול העבדות באמצע המאה ה־19, וספינות המעצמות הימיות האירופיות שהתחרו על שוקי העולם החדש עסקו בו בדבקות. הקולוניאליזם האירופי התמחה, אחרי הכל, בשעבוד תושבי המקומות שאליהם הגיע, בהפקעת אדמותיהם ורכושם, בהמרת דתם ובהריגת מי שהתנגד להם. יחסי הגומלין בין הפיראטים לבין המדינות האירופיות ה"מהוגנות" היו מורכבים הרבה יותר מכפי שמצטייר מקריאה תמימה בספרי ההרפתקאות. הקולוניאליזם והפיראטיוֹת הפליגו זה לצד זה במאות ה־16, ה־17 וחלק מהמאה ה־18.

במים הצלולים של הים הקריבי ספינות פיראטיים הפכו לאטרקציה תיירותית

ספרד הצליחה להגיע ראשונה לעולם החדש בעיקר בזכות ידע ערבי ויהודי באסטרונומיה, בניווט ובשרטוט מפות. מרבית האירופאים פחדו להפליג מעבר לנתיבי השיט המוכרים, בגלל האמונה ששם סוף העולם, ומפלצות ים בולעות בו ספינות ומטריפות את דעת הספנים. פרנסיס דרייק, האנגלי הראשון שהקיף את העולם, נאלץ להסתיר מצוותו את היעד האמיתי של המסע, כי אחרת לא היה מצליח לאייש את הספינה. ספרד, מצידה, עודדה את התפשטות הבדיות האלה, ובד בבד הפיצה מפות מזויפות שהביאו ספנים זרים אל מותם.

כך הצליחה ספרד להשתלט על שטחים גדולים באמריקה הדרומית ובאיים הקריביים, וליצור מונופול על הסחורות מהעולם החדש: זהב וכסף, סוכר ורום וגידולים חקלאיים כמו קקאו ואפילו קישואים, שלא היו מוכרים באירופה והפכו למצרך מבוקש. היא אסרה על זרים לסחור עם האיים, אך לא סיפקה לתושבים מצרכי מזון בכמות הנחוצה להם. המחסור יצר ביקוש גדול לסחורות פיראטיות גנובות.

הים הקריבי היה במסלול השיט ההכרחי עבור הספינות הספרדיות בדרכן מאמריקה הדרומית לאירופה, והפיתוי היה גדול. לא היה קשה לזהות ספינה עמוסת זהב וסחורות, בשל המשמר הכבד שהופקד עליה. אם הליווי היה מאסיבי במיוחד, ידעו הפיראטים שיש פחות שומרים בתחנת החוף, וניצלו את ההזדמנות לפשוט עליה. מראה של מפרשים באופק, די היה בו לגרום לתושביהן של כמה ערים לארוז את חפצי הערך שלהם ולהסתתר במערות שבהרים עד יעבור זעם.

פיראטים מורשים
התקופה כולה עמדה בסימן הסכסוכים בין אנגליה, צרפת והולנד; בינן לבין עצמן ובינן לבין ספרד. רבים מהקרבות התנהלו במימי הים הקריבי. זה היה רקע מושלם לשיתוף פעולה פורה בין ממשלות לפיראטים. אלה וגם אלה היו מאוחדים בקנאה ובשנאה לספרדים. בין הפיראטים היו ניצולים מציפורני האינקוויזיציה הספרדית, פרוטסטנטים, אנגלים, הולנדים וצרפתים ואחרים – שהיו להם חשבונות לא סגורים עם ספרד הקתולית. בתחילת המאה ה־16 נקבצו רבים מהם אל איי הים הקריבי, שם זכו לכינוי בוקאנירים, על שם תנור הבוקאן שעליו היו צולים את בשר בקר הבר, מזונם העיקרי. תחילה נאחזו בסאן דומינגו הנטושה למחצה, אבל ב־1655, כשנכבשה ג'מאיקה בידי האנגלים, עברו לשם, והפכו את פורט רויאל לבסיסם.

אין ספק שמדינות אירופיות, במיוחד צרפת ואנגליה, עודדו בתקופות מסוימות את הפיראטים ולפעמים אף מימנו אותם. בתקופות אחרות פשוט העלימו עין, אם כדי לקבל חלק בשלל ואם כדי להחליש את כלכלתה של ספרד או של מתחרה אחרת, וטענו שאין באפשרותן להשתלט על פורעי החוק. מאוחר יותר, כשרצו באמת לשים קץ לשוד הימי, עשו זאת ללא קושי.

במאות ה־16 וה־17, כמעט לכל מעצמה היו פיראטים משלה; מעין קבלני משנה שקיבלו רשיון מהכתר בעבור שיעור מסוים מההכנסות ופעלו נגד ספינות המתחרים. היו ביניהם פיראטים מורשים שנקראו "פרייבטירים", ולא נחשבו פיראטים אלא יזמים. אלה היו בעלי אוניות פרטיות שקיבלו כתבי הרשאה מטעם המדינה לתקוף ספינות אויב. בתמורה, הם הורשו לבזוז אותן.

בתקופות מסוימות נחשבו הפרייבטירים לכוחות עזר של צי המדינה, ולפעמים גם כוחות מן המניין. מדינות עם צי חלש שכרו לעיתים את שירותיהם, כדי לתקוף מדינות בעלות צי חזק יותר. לפעמים תקפו גם ספינות של מדינות ידידות, אם בגלל שההודעה על ברית השלום איחרה להגיע, או משום שהניחו שבאנדרלמוסיה הכללית איש לא יבחין בכך.

הרבה פעמים לא הותירו להם תנאי ההעסקה ברירה. קפטן וויליאם קיד, למשל, נשכר על ידי מלך בריטניה כדי להגן על ספינות של חברת הודו המזרחית, אך ההסכם לא כלל תשלום כלשהו לצוות או לקברניט. שכרם היחיד היה שלל הספינות שנפלו לידיהם. אם חלף זמן רב מדי בלי שנראתה באופק ספינת אויב, תקפו את הספינה הראשונה שנתקלו בה. בסופו של דבר דנה ממשלת בריטניה את וויליאם קיד בעוון פיראטיות, והכחישה כמובן את דבר ההסכם ביניהם.

"הבוקאניר", ציור של האוורד פייל, 1905. פיראטים מורשים למחצה

סוג אחר של פיראטים, מורשים למחצה, היו הבוקאנירים. בינם לבין הפיראטים הכשרים הבדיל רשיון שפג תוקפו או תקיפה לא מוצלחת (לפעמים בשוגג) של הספינה הלא נכונה. בכלל, הגבולות בין פיראטים, בוקאנירים ופיליבוסטרים (הרפתקנים ימיים מתקופה מאוחרת יותר) לבין ימאים מהוגנים היו מטושטשים למדי.

שודד או גיבור
דוגמה מובהקת לטשטוש גבולות זה היא דמותו השנויה במחלוקת של סר פרנסיס דרייק, גיבור לאומי בתרבות האנגלוסקסית. המלכה אליזבת הראשונה השתתפה במימון מסעותיו והעניקה לו תואר אצולה, תמורת חלק נאה מהשלל. יש הטוענים כי דרייק היה גם המאהב שלה. קורות חייו ומסעותיו נלמדים בבתי הספר הבריטיים והאמריקאיים, שמו מעטר כתבי־עת, כנסים, מענקי מחקר, מוזיאונים, תערוכות, ואפילו איים, מפרצים, מלונות ומסעדות.

בעיני הספרדים הוא היה שודד ים, סוחר עבדים ופושע. הוא פשט על ערים ספרדיות לאורך החוף, בזז אותן והעלה אותן באש, הוא גם שדד והטביע ספינות ספרדיות. אגב, גם ליהודים יש איתו חשבון: בין השבויים שלכד דרייק היה נווט פורטוגלי בשם דה־סילבה, ויש הטוענים כי היה יהודי או פרוטסטנטי. דרייק מינה אותו לנווט הספינה, וחב לו רבים מהישגיו. אבל לא רק שלא התחלק איתו בשלל או בתהילה, אלא אף נטש אותו בחוף מכסיקו, בידיעה ברורה ששם שולטת האינקוויזיציה המסוכנת לו, כפרוטסנטי או כיהודי.

אבל את ההיסטוריה כותבים המנצחים, ולכן ניתן למצוא בקריביים (במיוחד באיי הבתולה ששייכים לבריטניה ולארצות הברית) שפע אטרקציות תיירותיות הקשורות לדרייק. אגודת דרייק הבריטית מארגנת מדי פברואר מסע של שבועיים בעקבות שודד הים המפורסם. הוא כולל הפלגה בים, רכיבה על סוסים, קטעי הליכה ברגל בג'ונגלים וצלילות באתרים מרהיבים. במימי הים הקריבי שטה ספינה מיוחדת על שם דרייק. זו ספינת מפרש משוחזרת ומשופצת בנוסח אותה תקופה, המפליגה בין יולי לאוקטובר באיי הבתולה הבריטיים ובאיים הגרנדיניים. מי שאין ידו משגת להפליג בה, יכול להגיע לאי סנט תומס ולהתנחם בישיבה על "ספסלו של סר פרנסיס דרייק", פינת חמד המשקיפה אל המים הכחולים והצלולים ואל איים ירוקים, פינה שוקקת תיירים ומוכרי מזכרות. בלשכת התיירות מסבירים ש"כאן נהג סר פרנסיס דרייק לשבת ולהמתין לספינותיו".

גם סר הנרי מורגן, שודד ים, קברניט גאוני ואסטרטג מזהיר שהצליח לכבוש את פורטובלו ופנמה מידי הספרדים בראש צבא של כאלפיים בוקאנירים, סיים את חייו הסוערים כאיש מכובד. מורגן כמעט הגיע לגרדום. לאחר שורה של הישגים צבאיים מזהירים ביבשה ובים כבש את פנמה הספרדית, אך לרוע מזלו חתמו אז אנגליה וספרד על הסכם שלום. הוא נעצר והובא למשפט ב־1672, אך הצליח לשכנע את המלך האנגלי שנסיונו עשוי להביא תועלת לכתר יותר משתביא גווייתו על עמוד התלייה. כשהתגלעו שוב חילוקי דעות בין אנגליה לספרד, הכתיר המלך את מורגן לאביר ושלח אותו ב־1674 לג'מאיקה כמושל האי. מורגן הקדיש את שארית ימיו ללכידת פיראטים בחסות הכתר. אך יש מקורות הטוענים כי שיתף פעולה עם שני הצדדים, תמורת אחוזים מהרווחים.

שבירת מיתוסים
לקראת סוף המאה ה־17 ותחילת ה־18, כשהמדינות האירופיות התחילו לחתום על הסכמי שלום ביניהן, לא היה עוד צורך בשודדי ים, והמעצמות לא האריכו את תוקף הרשיונות שנתנו או התכחשו להם. רבים מהפיראטים סירבו לזנוח את משלח היד הרווחי רק בשל שינוי האקלים הפוליטי. מלחים וספנים של ציי מלחמה שהפכו עתה למובטלים הצטרפו אליהם.

בשנת 1717, כשהציע המלך הבריטי ג'ורג' הראשון חנינה לכל שודד ים שיחזור למוטב, מסרו רבים את נשקם, אבל אחרי שנכשלו או השתעממו בחיי היבשה המהוגנים, חזרו לסורם. הפיראט ברתולומיאו שרפ, האנגלי הראשון שהקיף את כף הורן, נחלץ מעמוד התלייה וזכה בחנינה בזכות שי נאה שהגיש למלך – המפות הספרדיות הראשונות של האוקיינוס השקט. הוא חזר לעסוק במעשי שוד תקופה לא ארוכה לאחר החנינה.

חנות בגראן קיימן. השימוש בסמלי פיראטים נפוץ בקריביים ונועד למשוך תיירים

ספרות הפיראטים המוכרת לנו נכתבה ברובה בתקופה זו ואחריה, ולכן אין זה מפתיע ששודדי הים הוצגו באור דֶמוני במיוחד. אלא שעיון במסמכי התקופה מעלה שהדימוי השלילי שדבק בהם רחוק מלהיות מדויק. מהשוואה של תקנוני ספינות הפיראטים עם תקנוני הצי המלכותי הבריטי באותה תקופה, נראה שהנהגת ספינת הפיראטים היתה נאורה יותר.

ספינות הצי המשיכו מסורת רומית עתיקה, לפיה הבדלי המעמדות בין קצינים למלחים היו חריפים, ולכל קצין היה מותר להכות כל מלח, מתי שרצה וכמה שרצה, אפילו עד מוות. אצל הפיראטים, לעומת זאת, נענש מלח רק אחרי הצבעה דמוקרטית של הצוות, היתה לו זכות ערעור, ואסור היה להצליף בו יותר מ־39 מלקות (בהשראת ל"ט מלקות המותרות ביהדות, ולכן נקרא חוק המלקות "חוקת משה"). לרוב לא נוצל העונש במלואו. גם רב־החובל נבחר באופן דמוקרטי, והוא קיבל אותה מנת אוכל שקיבלו כל המלחים. התקנון הסדיר גם את חלוקת השלל: כל המלחים קיבלו חלקים שווים, פרט לנווט ולרופא שקיבלו פי אחד וחצי, והקברניט שקיבל כמות כפולה. ארכיאולוגים ימיים שבדקו ספינות שודדי ים שטבעו מצאו תכשיטים וחפצי ערך שנקרעו לחלקים שווים.

העונשים על הפרת התקנון היו חמורים: לרוב מלקות, או נטישה על אי בודד. זה אגב המקור לסיפור של רובינזון קרוזו, שכתב דניאל דפו. הסיפור מבוסס על קורותיו של מלח בשם אלכסנדר סלקריק שננטש על אי בודד, וחולץ משם כעבור יותר מעשר שנים. דפו הזכיר את המקרה בראשונה בספר היסטוריה שכתב על תולדות הפיראטים בים הקריבי, אך כשחיבר את "רובינזון קרוזו" הפך את סלקריק לימאי מהוגן שספינתו נטרפה; אולי כדי להגביר את אהדת הקוראים.

עוד מיתוס שהופרך דיבר על אכזריותם הרבה של הפיראטים. כמובן, היו ביניהם סאדיסטים שהתעללו בקורבנותיהם, אבל מרביתם ראו עצמם אנשי עסקים, ולעיתים קרובות הציעו לצוות הספינה הנכנעת להצטרף אליהם. מעיון בפרוטוקולים של בתי־דין ימיים של התקופה עולה, שרבים קיבלו את ההצעה. לא מן הנמנע שסיפורי האימים על שודדי הים הופצו כדי למנוע עריקה.

ארכיוני בית־הדין הימי הבריטי מנפצים מיתוס נוסף, לפיו הכריחו הפיראטים את קורבנותיהם לצעוד כבולים וקשורי עיניים על קורה שבלטה אל מחוץ לספינה, היישר אל שיני הכרישים. הפיראט סטיד בונט מברבדוס נחשב לאבי השיטה. אלא שפרוטוקול משפטו, שהוביל אותו לגרדום ונשמר עד היום בארכיון בית־הדין הימי בלונדון, אינו מזכיר את הקורה. זו אינה נזכרת גם במסמכים המשפטיים של שודדי ים אחרים, שלפי האגדות נקטו אותה שיטה. ד"ר דייוויד קורדינגלי, מצוות המוזיאון הלאומי הימי בגריניץ' ומחבר הספר "תחת הדגל השחור: רומאנס ומציאות בחיי הפיראטים", טוען כי לשודדי הים לא היה זמן להתעללות בנוסח זה. לפעמים הם הרגו את קורבנותיהם, אבל אסירים שנותרו בחיים העידו על יחס טוב מצד שוביהם.

אבל למיתוס יש חיים משלו, ועד עצם היום הזה סובבות בים הקריבי ספינות שעשועים קטנות הנושאות שמות מפחידים ודגלים שחורים עם גולגולות ועצמות צלובות (הצבע השחור נלקח כנראה מהדגל שהניפו ספינות מוכות דבר, שסימנו לאחרות שלא להתקרב אליהן, והגולגולת ושאר הסממנים נוספו כדי להגביר את אפקט ההרתעה). דגל הפיראטים כונה JOLLY ROGER, "רוג'ר העליז", וזהו גם שמה של חבילת נופש פופולרית באי ברבדוס, המציעה הפלגת יום בספינה בשם זה, ובה אטרקציות כמו פונץ' רום "בנוסח הפיראטים", קוקטייל "ג'ולי רוג'ר" ומזנון בשרים, פסטה וסלטים; גרסה משופרת של הצנימים והבשר המיובש והמומלח שהוכן על תנור הבוקאן בימים ההם. גולת הכותרת של ההפלגה היא ענף הספורט הפיראטי הנודע: הליכה על הקורה; הפעם, עם חגורות הצלה ומציל צמוד.

משכילים ונשים
לאמיתו של דבר, בין שודדי הים אפשר היה למצוא לא מעט אנשים מיוחדים, משכילים, מבריקים, שהקדימו את זמנם ותרמו רבות למחקר הגיאוגרפי והאנתרופולוגי. בולי הייז, למשל, היה מוסיקאי ופיראט, ליונל ויפר היה רופא ובוקאניר. בין היתר, בילה ויפר כמה חודשים עם שבטי אינדיאנים באמריקה הדרומית, והספר שכתב על מנהגיהם בעל חשיבות רבה גם היום.

וויליאם דמפייר, שודד ים, פילוסוף ומדען, התגאה בכך שמומחיותו באקדחים אינה נופלת מבקיאותו בכתבי אפלטון. במקביל לפעילותו כבוקאניר, ניהל תצפיות רבות־ערך על אנשים, בעלי חיים וצמחים. משרד הימייה הבריטי העמיד אותו בראש משלחת מחקר לאוקיינוס השקט כדי לבדוק את הזרמים, הרוחות, העופות, הצמחים וסיכויי המסחר בנתיבי הים החדשים. כשנטרפה ספינתו באיי אסאסיון נשאר שם חמש שנים תמימות, וערך במקום תצפיות מדעיות מדוקדקות. כשחולץ, הופתע מאוד לשמוע שמסעו נחשב לכישלון. "רק בורים יחשבו כך", אמר, "חזרתי עם יותר מידע על האיים, על זרמי הים, משטר הרוחות, הצמחייה ובעלי החיים מאשר כל ימאי אחר בתקופתנו".

דגלו של הפיראט ג'ק ראקהם, "קליקו ג'ק", שעל ספינתו היו גם נשים פיראטיות

קפיטן מיסון, צרפתי ממשפחה טובה, היה מתמטיקאי מבריק שהפך לשודד ים. בסוף המאה ה־17 הוא הקים במדגסקר עם חברו, כומר איטלקי, שהיה לשודד ים, רפובליקה אוטופית בשם "ליברטאטיה" – גן עדן סוציאליסטי לפיראטים קשישים, נכים וחולים. דניאל דפו טען כי עושרה של המושבה עשוי לכסות את חובה הלאומי של אנגליה, והציע לתת לתושבים חנינה תמורת האוצרות.

רבים מהפיראטים היו דתיים, ורובם נשבעו אמונים לספינה כשידם מונחת על התנ"ך. בספינות בעלות צוות מעורב מבחינה דתית נשבעו הלא־נוצרים בספר אחר הקדוש להם. הגדיל לעשות ברתולומיאו רוברטס, פרוטסטנטי אדוק ושודד ים מצליח, שאסר על הימורים, עישון ושתיית אלכוהול על הסיפון. בספינתו גם שמרו את יום השבת.

כל התקנונים של ספינות הפיראטים אסרו על העלאת נשים לסיפון. החוק הזה אילץ נשים שרצו להיות פיראטיות להתחפש לגברים. שתי שודדות הים המפורסמות ביותר הן מרי ריד האנגליה ואן בוני האירית, שתיהן ממשפחות טובות, שנסעו לקריבים ובחרו בקריירה זו כל אחת בנפרד. הן הזדמנו במקרה לאותה ספינה, זו של ג'ק ראקהם, "קליקו ג'ק". הן לחמו שכם אל שכם תקופה ארוכה, ולמרות שהתיידדו מיד, לא זיהו בתחילה זו את נשיותה של זו.

מרי ריד הפליגה בספינה הולנדית, שהותקפה על ידי ראקהם בדרך לאחת המושבות ההולנדיות באיי הודו המערבית. ריד התבלטה בקרב בשימוש המיומן בחרב. ג'ק ראקהם התפעל מהסַיָיף המעולה, והציע לו להצטרף לצוות המנצח. ריד נענתה בשמחה. את אן בוני פגש ראקהם במסבאת מלחים על החוף, הם התאהבו, וכדי להמשיך את הקשר, התחפשה אן בוני לגבר ושירתה על ספינתו, גם היא בהצטיינות יתרה. כשנלכדה הספינה ב־1720, שתי הנשים היו האחרונות להיכנע, אחרי ששאר הפיראטים הניחו את נשקם.

כשנתלה ראקהם ברציף "האיש המת" בפורט רויאל בג'מאיקה, אמרה לו אן בוני: "צר לי לראות אותך כך, אבל אני חייבת לומר לך, שאם היית נלחם כמו גבר, לא היית נתלה עכשיו כמו כלב". בוני וריד היו היחידות מהצוות שלא הוצאו להורג. הן טענו שהן בהריון, בידיעה שהחוק הבריטי אוסר על תלייתן של נשים הרות. תמונתן של השתיים, בבגדי גברים וחרבות, מפארת את המוזיאון של פורט רויאל עד עצם היום הזה.

לוחמה פסיכולוגית
רבות מהאגדות על שודדי הים הומצאו על ידי שודדי הים עצמם, כדי להחליש את רוח עמידתם של מלחי הספינות שמנגד. שחור הזקן, ששמו בעצם אדוארד טיץ', היה אחד מאבות השיטה. הוא טיפח תדמית אימתנית: גידל זקן פרא, קלע אותו לצמות ועיטר אותן בסרטים, חגר שתי רצועות אקדחים צלובות על חזהו ונעץ פגיון ומאכלת ענקית למותניו. בשולי כובעו הרחב טמן חבלים קלועים מקנביס, שהוטבלו בתמיסה מיוחדת שאיפשרה להם לבעור באיטיות במשך זמן רב. לפני תקיפת אוניות היה מצית את פתילי הקנביס, וניצב בחזית הספינה כשסלילי עשן מיתמרים מאוזניו, לחיזוק התדמית הדמונית. סופר עליו כי הוא מכה את אנשיו, וכי פעם הכריח אחד מאסיריו לאכול את אוזניו שלו. השיטה עבדה. ספינות שלמות נכנעו לפניו ללא קרב. שמו הפך לאימת הים הקריבי וצפונה ממנו, וספינותיו שייטו עמוסות אוצרות. באחרונה התגלתה אחת מהן סמוך לחופי צפון קרוליינה, ובקיץ האחרון נערך חיפוש בעזרת טכנולוגיה סונארית חדישה אחרי ספינה אחרת שלו, שטבעה גם היא באותו איזור.

פיראטים רבים אהבו להתהדר בסיפורים על כיבושי נשים. על שחור הזקן סופר שהיה נשוי 14 פעמים, וכחול הזקן  – שש פעמים. המיתוס המקומי בסנט תומס גורס שכחול הזקן קבור בטירתו, שהוסבה למלון מפואר. לטענתם, עצמותיו טמונות במטבח, מה שמקנה לתבשילים טעם מיוחד במינו (זו באמת אחת המסעדות הטובות באי). "טירותיהם" של שחור הזקן וכחול הזקן מהוות דוגמה מאלפת להפיכת הפיראטים לנכס כלכלי־תיירותי. כמעט לכל אי קריבי יש מורשת פיראטית משלו. רבים מהם – איי בהאמה, איי קיימן, היספניולה (כיום – האיטי והרפובליקה הדומיניקנית), איי טרטוגה, האי טובגו ורבים אחרים – אמנם שימשו מקומות מסתור בטוחים לשודדי ים, ומהם יצאו לפשיטות. שפע המפרצים הטבעיים איפשרו לספינותיהם לחמוק מפני הספינות הגדולות של הציים המלכותיים, שלא יכלו לרדוף אחריהם במי החופים הרדודים.

סנט תומס, לשעבר מושבה דנית וכיום חלק מארצות הברית, היה אחד מאותם איי מקלט. בתעשיית התיירות המקומית מכנים את האי הירוק והעשיר בנופים עוצרי נשימה, הרים געשיים וחנויות פטורות ממכס בשם "גן העדן של אמריקה" ו"מֶכָּה של הקניות". סנט תומס הוא יעד חביב מאוד על אוניות הקרוזים, ומדי יום עוגנות שם לפחות ארבע מהן, בכל אחת יותר מאלף תיירים שמסיירים כל יום באתרי הפיראטים: הספסל של דרייק וטירותיהם האגדיות של שחור הזקן וכחול הזקן, שתיהן משמשות היום כמלונות. למרבה האירוניה, שתי ה"טירות" אינן אלא ביצורים שבנו הדנים ברבע האחרון של המאה ה־17, דווקא כדי להגן על האי מפני שודדי הים.

הפיראט הג'נטלמן
רבים משודדי הים היו מהגרים מן העולם הישן, שהגיעו לעולם החדש כדי ליטול חלק בשלל. ברתולומיאו רוברטס והנרי מורגן היו וולשים, אדוארד טיץ' (שחור הזקן) הגיע מבריסטול, פרנסיס לולונואה וקפיטן מיסון נולדו בצרפת. אבל חוקרי הפיראטיות המודרנים טוענים ש־25 עד 30 אחוזים מהפיראטים לא היו אירופאים כלל, אלא עבדים שחורים שברחו משביים או שוחררו על ידי פיראטים מאוניות סוחר שהובילו עבדים.

סנט תומס. רבים מהמפרצים שימשו מקום מסתור לשודדי ים, ומהם יצאו לפשיטות

היו גם שודדי ים מקומיים, בני המתיישבים הלבנים בקולוניות. אחד המרתקים שבהם – שהוא, אם מותר להודות, הפיראט החביב עלי ביותר – הוא מייג'ור סטיד בונט, המכונה "הפיראט הג'נטלמן". כדי לחפש את עקבותיו נסעתי לאי ברבדוס, שם נולד ב־1688 ושם חי רוב ימיו. בונט בחר להיות שודד ים, למרות שנולד למעמד גבוה. הוא היה בנו של בעל מטעי סוכר ממוצא בריטי, וכבן הבכור ירש את האחוזה, והתחתן עם בתו של בעל אחוזה עשיר אחר. היה לו הכל: אדמות, כסף, חינוך טוב, השכלה, דרגת מייג'ור בצבא המקומי ומעמד מכובד בקרב שכניו. אבל היתה לו בעיה: הוא השתעמם עד מוות.

כך קרה שיום אחד קנה ספינה, חימש אותה בעשרה תותחים, שכר צוות של 70 פיראטים ששרצו בהמוניהם ברובעים שליד הנמל בברידג'טאון, והכל בדיסקרטיות מוחלטת. מאז ניהל חיים כפולים: הוא השאיר ייפוי כוח לאשתו ולשניים מידידיו, ויצא ל"מסעות עסקים", שהיו בעצם מסעות שוד ימי. בשלב מסוים הוא נתקל בשחור הזקן, שהבין כי לפניו חובב כשרוני והפך אותו לידיד ולשותף. בתום תקופת הסטאז', יצא בונט לקריירה עצמאית. הוא היה פיראט חובב ספר, והחזיק ספרייה נאה בספינתו. מלחיו ידעו שלפני שהם מטביעים ספינה שדודה, עליהם לחפש גם אחרי ארגזי הספרים. הקריירה שלו היתה מוצלחת, אך קצרה. ב־1718 הוא נתפס, נכלא, ברח ונתפס שוב, והוצא להורג בתלייה. מכריו הנדהמים טענו שכנראה יצא מדעתו.

ברידג'טאון של היום שונה מאוד מזו של אותם ימים פרועים. בניגוד לג'מאיקה שהנציחה את מורגן בבקבוקי רום הנושאים את שמו ודמותו, והאי סנט תומס שהנציח את שחור הזקן וכחול הזקן במלונות ובמסעדות, ברבדוס, שבה רבע מיליון תושבים, אינה טורחת לשמר את זכרו של הפיראט המקומי; אולי משום שהיא עדיין חלק מחבר העמים הבריטי שנגדו לחם בונט.

במרכז הישן יש עדיין הרבה בתי עץ קולוניאליים. הם צבועים בכחול עז, ירוק אבוקדו, צהוב בננה וכתום מנגו. בתי העץ הללו הם שילוב יפהפה בין האדריכלות האירופית של המאות ה־17 וה־18 לבין דרישות האקלים הטרופי, החם והלח. רבים מבתי האחוזות הישנים, עם המרפסות הגדולות הנשקפות אל הים או אל המטע, משמשים עכשיו בתי הארחה ומלונות קטנים.

הקשר היהודי
עוד סיבה להגיע לברבדוס הוא קברו של יעקב משיח, הפיראט היהודי. משיח נטמן בבית הקברות היהודי העתיק בברידג'טאון, סמוך לבית הכנסת "נידחי ישראל". אין לטעות בו, הוא מעוטר בסמלים פיראטיים מובהקים: גולגולת, עצמות צלובות, את חפירה ושעון חול – גלגול של סמל נוצרי למלאך המוות, המסמן שהזמן אוזל.

משיח לא היה שודד הים היהודי הראשון, גם לא האחרון. בבתי קברות יהודיים ברחבי הקריביים יש עוד מצבות עם סמלים פיראטיים. בין מגורשי ספרד ופורטוגל היו הרבה נווטים, ואלה היו מבוקשים בספינות הפיראטים. גם הנקמה בספרד הקתולית סיפקה מניע להצטרף לשודדי הים. במאות ה־17 וה־18 הוקמה אפילו אחווה של שודדי ים יהודים, פרוטסטנטים ואינדיאנים בצ'ילה, שתקפו אך ורק ספינות ספרדיות. במוזיאון הלאומי של צ'ילה יש עדויות לכך שחלקם תיקשרו ביניהם בכתב סתרים שהתבסס על העברית.

ייתכן שבשליחותה של אותה אחווה ניסו האנוסים אנטוניו דה־קרוואחאל וסימון דה־קאסארס, מייסדי הקהילה היהודית באנגליה, לשכנע את אוליבר קרומוול, ששלט באנגליה באמצע המאה ה־17, לכבוש את צ'ילה בעזרת חיל יהודי בפיקודם. הם הסתפקו לבסוף בג'מאיקה וסיפקו לקרומוול מידע שסייע לצבאו לכבוש אותה ב־1655. בעקבות הכיבוש הפכה פורט רויאל למרכז פיראטי בינלאומי נגד הספרדים.

המקובל היהודי חיים ויטאל מספר בספר החזיונות שלו על שודד ים יהודי מצליח בשם יעקב קוריאל, נצר למשפחה יהודית מכובדת ומקורבת לחצר המלוכה בספרד. קוריאל החזיק בשלוש ספינות שוד בים הקריבי, וראה ברכה במסעותיו. אך באחרית ימיו הוא חזר בתשובה, עלה לארץ ישראל, למד קבלה בגליל ואף זכה להיקבר למרגלות האר"י הקדוש. הרב היהודי שמואל פאלאג'י, שכיהן בראשית המאה ה־17 כשגריר מרוקו בהולנד, עסק גם בשוד של אוניות ספרדיות באוקיינוס האטלנטי. כשביקר באנגליה, הצליח השגריר הספרדי להביאו לדין, אך הוא זוכה מחוסר הוכחות.

לא ידוע מי היה יעקב משיח, מדוע נעשה פיראט, וכיצד זכה להיקבר בבית הקברות של הקהילה, גם אם ליד הגדר. לצידו שוכבת אשתו דבורה, שגם קברה מעוטר בסמלי הפיראטים, לבד משעון החול. השניים מתו ב־1693, בהפרש של חודשיים זה מזו, הוא בטבת והיא באדר. האם היתה גם דבורה פיראטית?

על רבות מהמצבות בבית הקברות היהודי מונחות אבנים קטנות, שהשאירו מבקרים שפקדו את הקבר. על קבריהם של בני הזוג משיח אין אף אבן. אני מרימה שתי אבנים קטנות ומניחה אותן על קבריהם של יעקב ודבורה המסתוריים, אלוהים ירחם על נשמתם החוטאת. הלוואי ויום אחד יגאל אותם היסטוריון או מחבר רומנים מן השכחה.

בדרך הביתה לא יכולתי להתיק את עיני מנופי האיים הירוקים והמפרצים הכחולים שנשקפו מחלון המטוס. כשעברה הדיילת עם עגלת המשקאות, הזמנתי בקבוק של רום ולגמתי בשקט, מהמהמת לעצמי את זמר הפיראטים הנושן: "חמישה־עשר איש על ארון המת. יו הו הו, ובקבוק מלא רום / המשקה שלחם אל הגיהנום הלוהט, יו הו הו ובקבוק מלא רום / המשקה הורידם לעולם האמת / יו הו הו ובקבוק מלא רום". המטוס הגביר מהירות, נשמעה חבטת הגלגלים, ואנחנו הפלגנו בשמים, עד הרגע בו נשמע קולו של נער התצפית הזועק: "יבשה! יבשה!".

עוד על פיראטים יהודים כאן >>

____________

תודה לאלה וארצ'י אוגדן, ללשכת התיירות של סנט תומס, למלונות "כחול הזקן" ו"שחור הזקן", לטרוור מורגן ובן זבדי מברבדוס, לפרופ' חיים פינקל וליונתן בן־נחום על עזרתם בהכנת הכתבה.

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

הים הקריבי - בוקאס דל טורו

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות