תפריט עמוד

האיים המלדיביים – מעל ומתחת למים

האיים המלדיביים – מעל ומתחת למים

האיים המלדיביים נראים כמו גן עדן, אלא שלא הכל ורוד ותכלכל: הם שוקעים. חופשה שלווה מעל לפני הים ומתחתם, בקרבה יתרה לצבים ומאנטות. כל עוד אפשר, כדאי

 אתם בטח זוכרים את הפעם הראשונה שהייתם בניו יורק או בפריז, ואולי אתם גם זוכרים את ההרגשה המוזרה ובה בעת גם מענגת שתקפה אתכם (והיא תקפה אתכם, גם אם לא שמתם לזה לב): התחושה של להיות בפעם הראשונה במקום שאתם מכירים היטב מכל הספרים, הסרטים והשירים. התרבות כבר עשתה הכרה בינינו ובין העיר, עכשיו כל מה שנותר זה לבדוק את הקשר של כל זה למציאות. לא יודע מה איתכם, אני מת על התחושה הזאת.

 

הרגשתי קצת ככה גם כשהמטוס הנמיך לקראת הנחיתה במאלה (Malé), אי הבירה של המלדיביים – קבוצת איים מקסימה באוקיינוס ההודי שנראה, לפחות מלמעלה, כמו כל הפרסומות לכרטיסי האשראי שאי פעם נעשו: נקודות ירוקות באמצע ים תכול עם חופים לבנים ודקלים שנותנים צל טוב, מוקפים שוניות אלמוגים שמהשמים עוד נראו לנו במצב טוב. אם תסתכל חזק ותתרכז, ממש תוכל לשמוע ג'ינגל. החיים היפים מחכים רק לך.


שדה התעופה הוא אי קטן וסימפטי. אתה יוצא מאולם הנתיבות ולפניך שורה ארוכה מאוד של דוכנים, כל דוכן מייצג מלון. מצאנו את הדוכן שלנו וחיכינו שיבואו כולם ונוכל לעלות לסירה ולשוט אל בית המלון השוכן באי לנקנפינולהו (Lankanfinolhu), שפירושו "גן עדן", הנמצא כעשרה קילומטרים מצפון למאלה.

 

קבוצת יפנים נחמדים התאספה סביבנו, כולם מצלמים את כולם מצלמים את כולם מצלמים. החיזיון הזה – לופ אינסופי של קליקים ופלאשים – חזר על עצמו לאורך כל החופשה. עלינו לסירה ושטנו אל האי שלנו. אני אוהב את האוקיינוס ההודי יותר מכל האוקיינוסים, יש בו משהו סימפטי וידידותי שאין באחרים. הוא לא עצבני כמו השקט או אמריקאי כמו האטלנטי. הוא קטן מהם ושלו. כמעט הייתי אומר אוקיינוס אינטימי. זו הולכת להיות הפעם הראשונה שנצלול בו, ושנינו התרגשנו מאוד.
 
האי שלנו, "גן עדן", לא אכזב כשהתקרבנו אליו. כשמו כן הוא, חשבנו. אי שטוח ולא גדול במיוחד: קילומטר אורכו ו־230 מטרים רוחבו. רובו ככולו אחוזה של חמישה כוכבים, מנגרובים ודקלים מצלים על החוף, כסאות נוח ולא מעט נופשים מרוחים עליהם. האירופאים, כהרגלם, שלוקים מרוב שמש. עבורם חופשה אינה חופשה עד שאתה לא מקבל צבע של תות. התיירים הסינים נמצאים גם הם בהמוניהם. נהירת התיירים הסינים הולכת להשפיע על העולם בדרכים שאותן עדיין קשה לנו לנחש. לפי דוח של האו"ם שקראתי, בתוך 15 שנה יֵצאו לחופשה בכל שנה מאה מיליון סינים, והדבר ישנה את עולם התיירות לנצח. ממה שראיתי, התייר הסיני לא מטגן את עצמו כמו הבריטי, לא מצלם את עצמו כמו היפני, לא קולני כמו האיטלקי ולא חברותי כמו האוסטרלי. מה שכן, הוא מעשן הרבה.


ברזנט בגן עדן

החדר שלנו עוד לא היה מוכן, אז חיכינו קצת בלובי. כשנמאס לנו לחכות בלובי, עשינו סיבוב באי. הסיבוב הקצר הזה המחיש לנו עד כמה המלדיביים הם באמת פרסומת לכרטיסי אשראי: נוצץ מבחוץ,מבטיח עולם ומלואו ואושר לכל, אבל מאחורי כל זה, כמו שאמר המשורר, מסתתר מינוס גדול. החלק האחורי של האי, רובו ככולו, היה בתנופת בנייה. פועלים דאגו לסמן את גבול גן העדן ביריעות ברזנט, אבל אנחנו חצינו אותן והבטנו: דחפורים גדולים חפרו בחוף הבתולי, מכבשים שיטחו אותו ומקדחות קדחו בו. אני די בטוח שבפרסומות לכרטיסי האשראי לא מראים אתרי בנייה ולא משמיעים הלמות פטישים. חזרנו מיד אל הלובי והצהרנו שאנחנו לא מוכנים שישכנו אותנו בצד הנבנה של האי. שאחרים יסבלו, אנחנו רוצים להיות בצד הקדמי של האי. קיבלנו חדר מעולה שנראה בדיוק כמו שאפשר לדמיין חדר במלון חמישה כוכבים באיים המלדיביים, כולל מרפסת קטנה שפונה לים שאפשר לשבת עליה ולדמיין שאתה באיים המלדיביים.

המקום יכול היה להיות גן עדן של ממש אם לא היו בו אנשים רבים כל כך מכל הלאומים כמעט. גן עדן, על פי הכתוב בתנ"ך, היה מקום שבו גבר ואישה היו לגמרי לבדם והלכו עירומים. במלדיביים שני התנאים האלה לא עובדים: כמעט שאין סיכוי שתישאר ממש לבד, ולפי חוקי הרפובליקה של המלדיביים, הנודיזם אסור. מדינה מוסלמית.

 

אבל הנוף, כמובטח, נהדר. ים טורקיז שטוח שנמשך עד האופק (אפשר לראות אותו ממש מאחורי היפנים המצטלמים), במרחק נראים איים קטנים ושטוחים, דומים מאוד לאי שעליו אתה נמצא, ענני נוצה מעטרים שמים כחולים. באמת נורא יפה. הכל נראה כמו גלויה, אבל בגלויות – מעשה שטן – לא מראים את האנשים בכל מקום ולא שומעים את הילדים צורחים ורבים. הגלויות גם לא מראות את בדלי הסיגריות על החוף. בגלויות גם לא שומעים את אופנועי הים – תחביב שאני יכול להעריך את היופי שבו, אבל הוא בזוי בעיני. למה לערב רעש בהנאה שכזאת?


לא מעט פריצות, ברוך השם

אני מצטער שאני כזה הורס מסיבות, אבל אולי זה האופי שלי: בכל מקום שאני מגיע אליו אני מתעקש לחפש את מאחורי הקלעים, את הדברים שלא מראים לתיירים בגלויות. את החיים אני רוצה לראות, לא את הדימוי שלהם. אבל בשביל זה המלדיביים הם אולי המקום הכי פחות מתאים, כי באי שהיינו בו אין "חיים" במובן הזה. אין מה שאנחנו קוראים "מקומיים". מקסימום המקומיוּת שיש שם זה מלצרים, וחדרנים, וברמנים, ומדריכי צלילה ומקפלי שמשיות. המלדיביים הם חלון ראווה, דימוי של חופשה מפנקת.

 

אז זה לא גן עדן, כאמור, כי אין דבר כזה גן עדן, וזה גם לא גלויה וגם לא פרסומת. ועדיין, זה באמת נורא נורא יפה. כרישים קטנטנים ולא מסוכנים מתקרבים עד קו החוף, סרטנים קטנים מתרוצצים על החול כה וכה. הקטנים פעילים ביום, וכשהשמש שוקעת זו שעתם של הגדולים יותר לצאת מהחורים ולחרוש את החוף. לו סרטנים היו אוכלים בדלי סיגריות, אלה של המלדיביים לא היו רעבים עוד לעולם.


עוד דבר שמיד בולט לעין הוא שמדובר במקום בלי אמריקאים (רחוק מדי) ובלי ישראלים – מה שמבטיח שקט. שקט יחסי, כמובן. היפנים ממשיכים להצטלם בשיגעון – במו עיני ראיתי בחורה מצלמת את חברתה בווידיאו קונה ארטיק, מקלפת את העטיפה ואוכלת. אירוע היסטורי. צעירים יפנים מצלמים זה את זה ישנים על החוף, מחליפים בגדים במלתחות. אין דבר שלא דורש תיעוד.

 

כשביום השלישי ניגש אלי תייר איטלקי – אני מעריך שהוא בשנות השלושים לחייו, והוא בא עם אמא שלו – עם מצלמת פוקט חד־פעמית שבתוכה סרט, ומבקש ממני לצלם אותו, אני נפעם מהטכנולוגיה העתיקה. ממש כאילו ביקש ממני לחרוט על פפירוס ולשלוח את זה בפקס. מה שכן, האירוע הזה הזכיר לי כמה כיף היה למתוח את הסרט במצלמה, וכמה זה הגיוני ממש לחשוב על מה שאתה הולך לצלם, כי הסרט מוגבל, במקום סתם ללחוץ על הכפתור. האמינו לי שאני לא נוסטלגי כשאני אומר לכם ש־95 אחוזים מהצילומים שאנחנו מצלמים במצלמות הדיגיטליות שלנו לא שווים כלום. זו הקלות הבלתי נסבלת של כרטיסי הזיכרון.

 

חוף במלדיביים. מקום מושלם לירח דבש

המלדיביים הם מקום טוב מאוד לירח דבש. מושלם, בעצם. הם כאילו נוצרו במיוחד לשהייה קצרת מועד ועתירת סקס. אפשר לשמוע אנחות בעוצמות שונות עולות מהחדרים כשטועים בדרך (ואני תמיד טועה בדרך) ועוברים לידם. התושבים הזמניים של האי הזה, אין ספק בכך, עוסקים נמרצות בסקס במשך כל היממה. הנודיזם אולי אסור, אפרופו המדיניות המוסלמית שהוזכרה קודם, אבל יש פה איזו צביעות מוסלמית קטנה בעניין הזה: יש פה אלכוהול בשפע ולא מעט פריצות, ברוך השם.

האוכל נהדר ואני אוכל אותו כמו משוגע – שלוש ארוחות מפוארות ביום. הבופה מציע ממטעמי העולם ומלואו ואני מגוון. במיוחד אני אוהב את האוכל ההודי המוגש שם. בכל זאת, האיים קרובים להודו יותר מלאיטליה. אז אני מוותר על הפסטה והולך על התאלי.

אחד מהדברים שאזכור מהחופשה הזאת הוא השום המוחמץ. אני פשוט לא מסוגל לוותר עליו. הדבר הזה חריף כמו דבר שטרם המציאו בשבילו מילה. אני מזיע כמו מטורף מכל החורים, בוכה ומשתעל בעת ובעונה אחת, מרגיש את הגוף שלי מתנקה. זה יכול להיות תרופה לסרטן, הדבר הזה, או לפחות פותח סתימות. 

צוללים קדימה
בעיקרון לא עושים כלום – זה נופש. חדר מול הים, מרפסת קטנה, כיסאות נוח. נחים, אוכלים, שותים. אהבתי מאוד את הבירה המקומית, ואפשר בהחלט לומר ששתיתי ממנה גלונים שלמים. טוב, היה חם. תמיד חם שם. אבל כמה אפשר לנוח? אנחנו הרי באנו לצלול. הצלילה הראשונה, צלילת היכרות בחלק החיצוני של הריף הקרוב למלון, מאכזבת ביותר. הריף הרוס כמעט לחלוטין, מעשה ידי אדם וטבע, ובקושי יש דגים, שלא לדבר על צמחייה. אני עולה מעל לפני המים מאוכזב מעט. מה שכן, המים היו נעימים מאוד ואפשר לצלול בבגד ים ובחולצת טריקו. לא צריך חליפת צלילה.

אני מחכה בקוצר לצלילה השנייה שאמורה להתקיים במקום שנקרא "הבננה ריף". לפי התמונות זה צריך להיות יפה מאוד. אבל גם כאן הטבע מתייצב נגדי. הים לא עובד לפי הזמנה של סוכני נסיעות, יש זרמים חזקים ואנחנו – קבוצה של שישה צוללנים, ארבעה מהם יפנים שלבושים כאילו הם יורדים לבטן האדמה, ניגוד מושלם לבגד הים ולחולצת הבוב מארלי שלי – נאלצים לצלול בצד השני של הריף, בצד ההרוס שלו. זה משעמם כמו רחוב שטמפפר בפתח תקווה באמצע אוגוסט – אפור, מאובק ומלא באנשים, רק שפה יש להם מכלי אוויר על הגב ומסכות על הפנים. זה לא כל כך נעים לראות גן סגור, אבל זה די מדכא לראות ריף הרוס. אפילו מעט הדגים שכן היו שם נראו דהויים ועייפים כמו תושבי פרברים.

אבל היי – לעולם אסור לאבד תקווה. בצלילה השלישית, למחרת, נרשם שיפור ניכר ביותר. בדרך אני חוקר את המדריכים בנוגע לסיכויים לראות מאנטה ריי – הרי בשביל זה באתי – ומתאכזב מרה: זו לא העונה שלהן, נאמר לי. הן הלכו למקום אחר. כל החיים רציתי לראות מאנטה ריי, ואחרי שקראתי ב"הזדמנות אחרונה לראות", ספרו האחרון של דאגלס אדאמס (אולי היחיד שאני רואה בו את האליל שלי), שצלל גם הוא עם מאנטות, הרגשתי שזה מסוג הדברים שאני פשוט לא יכול להמשיך בלעדיהם. דברי המדריכים, לא אכחיש, העציבו אותי. לא יהיו מאנטות היום.

אבל כשיורדים אל מתחת למים, אני שמח: סוף סוף ריף נהדר, כמו בגלויות, עם המון דגים נהדרים בשלל צבעים וגדלים, מהקטנים ועד לדגי הנפוליאון הענקיים, צלופחים מפוספסים מציצים עלינו מבין חרכי הסלע, וגולת הכותרת: הרבה צבי ים צב ים הוא בעל חיים ענוג ומקסים שבעיניו, אם יורשה לי, לא משתקף שום רוע. 

 

צב ים בארוחת צהריים

 

עד לא מזמן תושבי האיים היו צדים את צבי הים למאכל, וצבים רבים נתפסו ברשתות הדיג המסחרי, מה שגרם כמעט לחיסול בעל החיים הזה באזור, אבל אז באו התיירים להצלה. תיירים אוהבים צבי ים, ובמלדיביים אוהבים תיירים, תקנות תוקנו וחוקים חוקקו, ואוכלוסיית צבי הים במלדיביים מתאוששת לאטה.

כשאני עובר ליד צב, אני שולח יד ונוגע, רק נוגע, בשריון שלו. מלטף קלות, רוצה רק להרגיש איך זה (מחוספס), אבל שני צוללנים מהונגריה מציקים לצבים, מחזיקים אותם, לא נותנים להם ללכת. זה מרגיז אותי לאללה, אבל מתחת למים קצת קשה להתרגז. אני שומר את העצבים לאחר כך. כשאנחנו עולים לסירה אני לא יכול להתאפק וגוער בהם, גם המדריכה מנסה להסביר להם בעדינות שאם מתייחסים ככה לצבים הם פוחדים מבני אדם ומתחבאים, מה שפוגע בהנאה של שאר הצוללים, אבל שני אלה רק מגחכים. כשאני פוגש אותם ליד הבר בימים הבאים אני מתעלם מהם בהפגנתיות.

השיא של החופשה, ואולי של החיים
הצלילה הרביעית גם היא מתחילה לא משהו. הים סוער (לא מומלץ גלים גבוהים אחרי ארוחת בוקר), וגם מתחת למים די עכור ומבאס, אבל כשאנחנו פונים לצד המרוחק של הריף הים נרגע פתאום והשמש זורחת, וממש כמו אנשים אחרי הגשם יוצאים פתאום כל הדגים להסתובב בריף, לפגוש מכרים ולמצוא משהו לאכול. אנחנו שוחים ביניהם, מוקסמים, מביטים בפיסת הטבע הנהדרת הזאת, מחייכים אל הצבים וקורצים לצלופחים. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד להתרחש בשורה הבאה:

 

פתאום, משום מקום, אנחנו רואים אותן מגיעות: שתי מאנטות ענקיות, דוממות, מרחפות בכחול הגדול כמו חלליות של ציביליזציה אחרת. אנחנו קופאים במקום, המומים לגמרי, והן מתקרבות אלינו בשקט. אני עושה כמו המדריך, מפסיק לזוז ורק מנופף בידיי כמו ציפור, מאותת להן: בואו, בואו אלי.


הן מתקרבות עוד, ועוד, ואז אני יכול לראות עד כמה בעל החיים הזה ענקי: ארבעה מטרים רוחבו, מין מעוין ענקי, עם שני "חדקים" בחזית וזנב ארוך מאחור. מלמעלה המאנטות מנומרות ומלמטה לבנות. הן עוברות לי מעל לראש במרחק של עשרים סנטימטרים לכל היותר. אני יכול להושיט ידי ולגעת בהן, אבל אני לא מסוגל. הן מתרחקות לאטן ואנחנו עוקבים אחריהן בעיניים קרועות. לו הייתי מחוץ מים הייתי נותר חסר נשימה, אבל החוק הכי חשוב בצלילה הוא תמיד להמשיך לנשום, לעולם לא להפסיק.

אז אנחנו עומדים שם מתחת למים, מחייכים חיוכים גדולים זה לזה, חיוכים של אנשים שהרגע חוו משהו ממש מרגש. מבחינתי אפשר לעלות למעלה ולהתחיל לשתות בירות. אבל אז אנחנו מבחינים בהן חוזרות לכיווננו, ושוב אותו ההוד וההדר והדממה, ושוב הן חולפות במרחק סנטימטרים אחדים מהראש שלנו, ושוב אין מילים, אבל באמת שאין מילים. אני כמעט בוכה מאושר בתוך משקפת הצלילה השכורה.

אני מרגיש שזה אחד מהדברים הכי יפים שראיתי בחיים שלי, אבל מאחר שאני בנאדם, אני לא יכול שלא להשוות ולתייק את החוויה הזאת (כל הזמן אנחנו משווים ומתייקים, ולמה בעצם?): מבחינתי זאת חוויה ששווה בעוצמתה לפעם הראשונה שראיתי את הרי ההימלאיה, לפעם ההיא שישבנו בשמורת הטבע קורבט בהודו ועדר פילים פראיים שעט במרחק שני מטרים מאיתנו. זה כמו לראות טיגריס בנגלי בטבע, כמו לצלול בחור הכחול בסיני או לראות ג'ירף מתכופף לשתות ממימי הזמבזי.

אני מתייק את הדקות האלה עם המאנטות כאחת מנקודות השיא של חיי (במקלדת האל"ף והרי"ש צמודות, ויוצא לי "אחת מנקודות השיר של חיי". אני מתקן, אבל באותה המידה בדיוק יכולתי להשאיר את זה ככה. זו היתה שירה. זה בדיוק מה שזה היה).
הו, מאנטה ריי! איזה בעל חיים נהדר. אני שונא להשתמש במילה מדהים עקב הפיחות שחל במעמדה בגלל כל מיני טמבלים שהולכים לתוכניות ריאליטי, אבל פה פשוט אין ברֵרה: זה בעל חיים מדהים. את הרגע הזה עם המאנטות אני רוצה לזכור לעד. אלה היו דקות של אושר צרוף, מזוקק. כמוסת אושר שהלוואי שהייתי יכול ליטול ממנה קצת בכל פעם שהיומיום נוחת עלי כמו אדנית ממרפסת של קומה רביעית ומתנפץ. אנחנו מחכים עוד כמה דקות למאנטות שיחזרו, אבל הן כנראה החליטו שהספיק להן מאיתנו. אולי הן צודקות. 

 

מאנטה ריי. בעל חיים שאי אפשר לשכוח בחיים

וזה לא נגמר

כשאנחנו מטפסים לסירה בסוף הצלילה, אנחנו המומים מרוב אושר. קבוצה של תריסר צוללנים, מלאומים רבים ובגילים רבים – הצעיר בינינו הוא בריטי כבן 16, המבוגרת גרמנייה כבת שישים – וכולנו לא יכולים להוריד מהפרצוף את החיוכים הענקיים, חולקים במבט את הדבר הזה שקשה לדבר עליו. ובכל זאת, אנחנו מדברים עליו: מחליפים בינינו חוויות. כולם מקנאים בנו – אנחנו היינו הראשונים לראות אותן, והן עברו הכי קרוב אלינו. כולם מקנאים, אבל קנאה טובה כזאת, קנאה שבאה מתוך שמחה. אחווה אד־הוק שוררת בינינו, וזה נהדר. אני רואה שאני לא היחיד שהגיב ככה למאנטות, וזה משמח אותי כמו שורה משיר של שלמה ארצי: כי כולנו כמו כל אחד, הו!

הסירה מתניעה ומתחילה את דרכה חזרה לחוף, ואז – בדיוק כשאתה חושב שהיום הזה, או שארית חייך, לא יוכל להכיל עוד התרגשות ואושר – מצטרפת פתאום לסירה שלנו להקת דולפינים. כעשרים פרטים שמחים שוחים ליד הסירה, מלווים אותנו בקפיצות, כאילו גם הם באו לחלוק איתנו חוויות מאנטה ריי. והם צוחקים וגם אנחנו צוחקים איתם צחוק גדול, צחוק של ילדים שמישהו אהוב מדגדג אותם. איזה יום זה היה, חברות וחברים. איזה יום!
 

אני בטוח ששמעתם את זה מיליון פעם. עוד פעם לא תזיק: לראות את הדולפינים בטבע, במקומם הטבעי, זה משהו אחר. דולפין כלוא ומאולף זה אחד מהדברים המעצבנים והמעציבים ביותר, אבל לראות אותו בים זה להבין את המילה חופש. ושוב אני מתייק את היום הזה, מוסיף את הדולפינים למאנטות: ב־1 בפברואר 2006, אני רושם לעצמי, הייתי מאושר מאוד. נותר לי רק לקוות שאזכר ביום הזה כשאשכב על ערש דווי (והלוואי שאהיה צלול כדי לזכור), ואחייך חיוך אחרון.שלא תבינו אותי לא נכון, אני מקווה שיש עוד המון זמן עד הרגע הזה ושיהיו עוד ימים יפים רבים לצרף לרשימה האקסקלוסיבית הזאת. רשימת הדברים שעשו אותי מאושר.

בחצר האחורית של החיים הטובים
אנחנו חוזרים לחוף ויורדים מהסירה. אין הרבה דברים מרעיבים, מצמיאים, מעייפים ומחרמנים יותר מצלילות. מאחר שאי אפשר לעשות את כל הדברים האלה בעת ובעונה אחת, אנחנו עושים אותם לפי האל"ף־בי"ת, אבל כל אחד שיעשה מה שמתאים לו.

באותו הערב אני מטייל באי הקטן ומגיע לחצר האחורית שלו – החלק ששייך למגורי העובדים, החלק שמחוץ לתחום עבור התיירים. לא רע, האמת, היה אפשר לצפות לגרוע יותר. בחצר שמאחורי מגרש הכדורסל יושבים שלושה עובדים, שותים בירות ומעשנים. אני מתיישב לשתות איתם, עם אחמד ולוטפי וסמיר. אני לא רוצה לגרום להם להסתבך, אבל הם נינוחים לגמרי.

 

אנחנו שותים בירות ומדברים על המלון ועל החיים. הם כולם גרים באי רחוק משם, 18 שעות הפלגה באונייה. הם עובדים שישה ימים וחצי בשבוע, ומקבלים עשרים ימי חופשה בשנה. 

אנחנו מדברים על הצורך לחייך, להדליק סיגריות לאנשים. כל אחד מהם מסוגל לנהל סמול טוק לא מחייב בשש שפות פלוס מינוס, תלוי בוותק: אנגלית, צרפתית, איטלקית, גרמנית, ספרדית ויפנית (פריבילגיה השמורה בינתיים רק לאחמד, הוותיק מבין השלושה). לי זה נשמע קצת מעצבן, האמת, אבל אני מאמין להם כשהם אומרים לי שזה עדיף על לעבוד בדיג. 

לאחמד נולד בן שנפטר בלידה, לוטפי לא ראה את אשתו והילדים כבר שמונה חודשים. סמיר רווק. יחסית לנשואים הסובלים והמתגעגעים, עבורו מדובר בבילוי. הוא לא מכחיש כשאני משער שפה ושם הוא מספק שירותים נוספים לאורחות המלון, הוא רק מחייך בשמחה ופותח לנו עוד בירות. הם כמובן מבקשים שלא להצטלם. מוזר. זה כמו להיות עובד זר בארץ שלך. 

הם מספרים לי בשמחה שאני דומה דמיון מפתיע לזמר מלדיבי ידוע, באטו שמו. זה מסביר לי את פשר הקריאות "באטו, באטו!" ששמעתי כשנחתנו בשדה התעופה ובכל פעם שפגשתי מלדיבים. אני אוהב את זה, זה גורם לי להרגיש נורא קוסמופוליטי; בכל מקום שאני מגיע אליו אני מזכיר לאנשים זמר אחר. לצערי לא הצלחתי למצוא את הבאטו הזה באינטרנט, אבל אני מאחל לו כל טוב. 

מובן שאי אפשר בלי לדבר על הצונאמי. הוא החמיץ את המלדיביים אבל גרם לנזק של יותר מ־300 מיליון דולר. הם סבלו לא מעט בשל היעדר תיירים לתקופה של כמעט שנה. עכשיו הם מתחילים לחזור, התיירים. אחמד מספר שבמלון שלנו, שערוך לקליטה של 560 נופשים, היו רק עשרה אנשים במשך חודשים, ופיטרו שמונים אחוז מהצוות.

אחמד ולוטפי וסמיר שמחים להיות במקום שהם נמצאים בו. כאן, באיים של התיירים, זו מובלעת של חיים טובים; אין עוני, אין סמים, אין אסלאם קיצוני, אין תינוקות מתים בלידתם, אין פושטי ידיים ואין אלימות. אבל מה שכן יש להם – וזה מסובך לא פחות- זו מין תחושת בטן שדפקו אותם. שבמקומות אחרים בעולם יש לאנשים המון כסף, כסף שמאפשר להם לטוס במטוסים וללון במלונות חמישה כוכבים. אני מרגיש לא בנוח וזה עושה לי להרגיש לא בנוח, אף על פי שחברי החדשים פותחים לי עוד בקבוק ומזמינים אותי לשחק קצת פינג פונג, שם הם נוקמים בי את נקמת העולם השלישי ומשפילים אותי עד עפר לקול מצהלות הצוות. 

ביום המחרת אנחנו צוללים שוב באתר אחר. אין מאנטות, אבל שאר תושבי הריף שמחים לראות אותנו, ואנחנו אותם. היו לנו עוד שלוש צלילות, יפות אחת־אחת, אבל שום צלילה לא השתוותה לזו שראינו בה את המאנטות. על כל פנים, אחרי שצללתי ברחבי העולם, אני יכול לומר בלב שלם שהמלדיביים הם מהמקומות היפים שצללתי בהם. באי הדייגים
אחרי הצלילה של הבוקר אנחנו לוקחים סירה וקופצים לבקר באי שכן, אי מקומי. הימפושי (Himafushi) שמו. כ־800 איש חיים באי, מתפרנסים מדיג ומתיירים מזדמנים, כמונו. זה כפר דייגים קטן ודי עלוב, ניגוד בולט לאחוזת חמשת הכוכבים שממנה באנו. בכניסה לאי אני רואה שמרינה נבנית בו, מה שאומר שעוד ריף נהרס.

אנחנו יורדים מהסירה ומתחילים להסתובב. זה רק עשרים דקות בסירה מהמלון, אבל הפערים זועקים לשמים. הכפר נראה קצת כמו תפאורה של מערבון. אין כביש, רק דרך עפר מאובקת. במרכז הכפר עומד מרכז מסחרי עלוב: ארבע־חמש חנויות מזכרות זהות שמוכרות מוצרים זהים במחירים זהים. המקום הזה יכול היה להיות בכל מקום בעולם. בעולם השלישי, הכוונה. ילדים קטנים ניגשים אלינו ופושטים יד, אני מחייך אליהם כאילו שהחיוך הזה

 

המלדיביים, מבט מלמעלה. שוניות שמשקיפות כמו מרפסות אל מעמקי האוקיינוס

 

יעזור במשהו, וממשיך הלאה, נכנס לחנות המכולת: המדפים ריקים כמעט לחלוטין. ככה זה במקום שלא גדל בו כלום.

ופתאום אני קולט את זה: לא גדל פה כלום. במלדיביים יש רק עצי קוקוס ודגים. אין ירקות, אין פירות, את כל האוכל שלהם הם צריכים לייבא. באותו הרגע אני קולט גם שלא ראיתי שום בעלי חיים. לא כלבים, לא חתולים, לא תרנגולות או עזים. משונה, מקום בלי בעלי חיים.

אני פוסע ברחובות הריקים, מדמיין, כהרגלי, שאני ניצב במערבון. על גג כל בית ניצב מתקן לאיסוף מי גשם. את החשמל, מספר לי אחמד המדריך, מספק רק גנרטור, וגם הוא הגיע לכאן רק בעשר השנים האחרונות, וכמוהו גם הטלפון הסלולרי והלווייני.
אנחנו מגיעים לבית הספר של האי, נכנסים בשער, ואני מבחין שזה כל מה שיש שם: שער. מסביבו אין גדר או חומה, רק שער. קצת כמו סצנה מתוך "חור בלבנה". מצחיק. הכיתות קטנות, פתוחות לגמרי לארבע רוחות השמים. מהמקום שבו אין חלונות אפשר לראות את האוקיינוס (לא חוכמה, אפשר לראות אותו מכל מקום באי). לא יודע איך אני הייתי מתרכז ככה. במלדיביים יש שבע שנות חינוך חובה. אחר כך, מי שיש לו כסף נוסע ללמוד במאלה, הבירה. מאחר שזה בלתי אפשרי, כלכלית ומעשית, לנסוע את הדרך הזאת בכל יום, מדובר בתנאי פנימייה. ומאחר שפנימייה זה יקר מאוד, אתם יכולים לדמיין לעצמכם כמה אנשים עושים תיכון וכמה מתחילים לעבוד בדייג ובתיירות.

בסוף הרחוב אני רואה בניין חדש ומהודר. מה זה? אני שואל את אחמד. מרכז לגמילה מסמים, הוא משיב. הרחק מהתיירים יש בעיית סמים לא קטנה במלדיביים. כמו כל שאר הדברים, גם הסמים לא גדלים שם – הם מיובאים, גם עבור התיירים וגם עבור המקומיים. אני נזכר בשוטרים שעמדו בשדה התעופה הקטן עם כלביהם ובשלטים המזהירים מפני סחר בסמים.

חוץ מהמים שמקורם במכל לאיסוף מים שניצב על כל גג, אין באי מים זורמים. אני רואה  כמה בארות פזורות ברחוב. המים בבארות מגיעים מהים, והחול מסנן את המלח, כך שמפלס מי הבאר הוא מפלס מי הים.

הבאר הגדולה ביותר בכפר נמצאת ליד המסגד. ורק כשאתה מציץ לתוך הבאר אתה קולט כמה עד שטוחים הם המלדיביים: לא יותר ממטר מעל פני הים. זה אולי הסיפור הגדול של האיים האלה: שהם הולכים ונעלמים. הים עולה ועולה, והמקום הכי גבוה באי הוא לא יותר ממטר מעל פני הים. כשחושבים על זה לרגע, זה מזעזע.

אני שואל את אחמד על הצונאמי. "רק" 128 תושבי המלדיביים מתו בצונאמי, שפגע רק בחלק הדרומי של המדינה. 12 אלף אנשים נשארו בלי בית. אחמד אומר שלמרות המרחק, הגל הגיע עד לאי הקטן ושטף אותו עד לגובה ברכי אדם מבוגר. "איך זה לחיות במקום שוקע?" אני שואל את אחמד. "אני רק שומע שמדברים על זה", הוא עונה, "אבל אני לא מרגיש כלום".

מפת האיים המלדיביים
מפת האיים המלדיביים

עוד על טיולים לאיים המלדיביים

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

ספארי צלילה באיים המלדיביים

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות