תפריט עמוד

דרום מזרח אסיה: חיים בצל הבמבוק

דרום מזרח אסיה: חיים בצל הבמבוק

הגישה הארכיאולוגית המיושנת ראתה באנשי אסיה הקדומים אוכלוסיה נחשלת בהתפתחותה, בשל איכותם הנמוכה של כלי האבן שייצרו. היכרות מעמיקה יותר עם האיזור מגלה שלא היה להם צורך בכלי אבן: הבמבוק ענה על מרבית הצרכים, מקליעת סלים והכנת רפסודות ועד בניית גשרים. האם הבמבוק קידם או עיכב את תרבות דרום־מזרח אסיה?

שני צמחי בר – הבמבוק והאורז – הם כנראה מתנות הטבע החשובות ביותר של דרום־מזרח אסיה. לצד האורז, שתורבת לפני כמה אלפי שנים ומזין מיליארדי פיות בעולם, משתמשים התושבים בבמבוק (חזרן) כמעט לכל מטרה; מקליעת סלים, דרך ייצור כלי שיט ועד בניית גשרים. תלותם של תושבי דרום־מזרח אסיה בצמח הבמבוק רבה עד כדי כך, שאם היה נעלם לפתע מהמצאי הבוטני המקומי, היה הדבר מביא כנראה חורבן תרבותי וכלכלי. 

האם תמיד זה היה כך? ומה היתה תרומתו של הבמבוק להתפתחותה של התרבות החומרית בדרום־מזרח אסיה? שאלה זו מסקרנת במיוחד, משום שאחת הדרכים להערכת רמתו ההתפתחותית של האדם הקדמון היא איכותם של כלי האבן שנותרו אחריו. לפי אמת מידה זו, פיגרו תושבי דרום־מזרח אסיה החל מהתקופה הפליאוליתית (תקופת האבן הקדומה) ביחס לבני זמנם בחלקי עולם אחרים; ארכיאולוגים רבים פירשו את גסותם ופשטותם של כלי האבן, ואת העדרם של נתזי אבן באתרי המגורים של אנשי אסיה הקדומים, כסממן של נחשלוּת טכנולוגית בעידן הפרהיסטורי. 

אולם השימוש הנפוץ בבמבוק, כפי שהוא מוכר היום, מזמין הערכה מחודשת של קביעה זאת, וגם דיון בשאלת הקשר שבין תחום תפוצתם הטבעי של צמחי בר לבין התפתחותה של תרבות חומרית באותו תחום גיאוגרפי.

הבמבוק והאש
צמחי הבמבוק (Bambuseae) על עשרות סוגיהם ומאות מיניהם הם בעצם עשבים מעוצי גבעולים, השייכים למשפחת הדגניים (Gramineae). תפוצתו הרחבה של הבמבוק על פני רוב היבשות מעידה כנראה על גילו המופלג, מאז הימים שקדמו להתפרקותה של אֵם היבשות פנגיאה, או – לחלופין – על כושר הפצתו מעבר למכשולי מים רחבים. אף על פי כן, היום לב תפוצתו הטבעית של הבמבוק הוא בדרום־מזרח אסיה. 

מגוון מיני הבמבוק באיזור זה מוערך ב־600 – יותר מ־60 אחוזים מכלל מיני הבמבוק בעולם. אין פלא, על כן, שזהו גם תחום מחייתו של הפנדה, הניזון מהבמבוק. כ־16 אחוזים ממיני הבמבוק מוכרים באפריקה (שם גם מייצרים משקה משכר מהמוהל של אחד המינים), ומיני במבוק נוספים הוגדרו בתת־היבשת ההודית; אולם חלקם תורבתו במהלך השנים, ותפוצתם המקוטעת מעלה את החשד שהם הובאו מאסיה המזרחית. גם באזורים הטרופיים של אמריקה המרכזית ואמריקה הדרומית אנו מוצאים נציגים של צמח זה; אולם היקף תפוצתם ומגוון מיניהם קטן מאוד בהשוואה לאלה של אסיה.  

מקורו של השם במבוק מחצי־האי המלאי (מלזיה), והוא תוצר אונומטופאי – חיקוי של קולות הנפץ הבוקעים מסבך הבמבוק העולה באש. לבמבוק תכונה ייחודית: גבעוליו חלולים, אך מופרדים לפרקים באמצעות מחיצות (מפרקים) מעוצות, המונעות את קריסת הדפנות כלפי פנים. פרקים נפרדים אלה משמשים את אנשי דרום־מזרח אסיה כזיזים צדדיים באסל, המונעים את החלקת המשאות לצדדים, ואילו הפרקים הסגורים משמשים במקרים רבים כמצופים לסירות ולמלכודות; והם גם שהביאו לצמח את שמו – בחום השריפה, לפני שהאש אוחזת בגבעול עצמו, מתחמם האוויר שבתוכו, הלחץ גדל, והוא מרסק את דופן הקנה בפיצוץ עז – בַּמ־בּוּ.

חיי היומיום – הכל מבמבוק
בכל יום, וכמעט לכל מטרה, נמצאים שימושים מגוונים לצמח הבמבוק. בתעשייה הוא משמש בעיקר כחומר גלם לייצור נייר ורהיטים, וגם למוצרי מזון, אבל עיקר חשיבותו הוא במגוון הכלים והמוצרים שכל אחד יכול להכין בעצמו לצרכיו היומיומיים.

השימוש שהותיר את חותמו יותר מכל על חיי היומיום בדרום־מזרח אסיה, לפחות בעבר, הוא הכנסת אוכל לפה. בכפר סיני נידח בדרום מחוז היונאן "נפל לי האסימון". לארוחת צהריים הגישו לי אורז מהביל על מגש קלוע מרצועות במבוק. השתמשתי בכף פלסטיק ששלפתי מכיסי, ואילו מארחי קטם לנגד עיני ענפי במבוק דקים מהשיח שבחצרו, והשתמש בהם כקיסמי אכילה. לאחר הארוחה זרק את הענפים לאשפה. וכך קרה גם בארוחה הבאה. במו עיני ראיתי שהאיש השתמש בענפי הבמבוק שלוש פעמים באותו היום, ואני מניח שכך נהג שבעה ימים בשבוע, 365 יום בשנה. לא ראיתי כל חשש בעיניו, שמא משאב חיוני זה עלול להתכלות. פישפשתי בזכרוני, אם יש מקום נוסף בעולם שבו אנשים ממלאים את פיהם בעזרת מקלות. העליתי חרס בידי.

בביקורי הראשון בדרום־מזרח אסיה התרשמתי במיוחד מתפוצתו הרחבה של האסל, המחולל על כתפי נושאיו כמעט בכל מקום. בדרך לשוק, וממנו, דליי מים, לבני בוץ ובטון, כרישים טריים מהים;  כל אלה נישאים בשיווי משקל ובנפחים שרק כך אפשר לשנע. האסל עשוי בדרך כלל מרצועות גמישות ושטוחות, שהוכנו בקלות ובזול מקליפתו של קנה במבוק עבה. זוהי שיטת הסבלות המקובלת ביותר בחלק זה של העולם, ואין עוד מקום שבו כל סבל שני נושא אסל על גבו. 

ועוד: גבעולי במבוק שלמים הנקשרים זה לזה יוצרים רפסודות, המיטיבות להיסחף במורד הנהרות. זכורה לי הפלגה במעלה המקונג בספינת קיטור ישנה. על פנינו חלפו במורד הזרם רפסודות במבוק מגושמות, חלקן טעונות ועמוסות לעייפה וחלקן ריקות, נגרפות מטה, ולעיתים מתנפצות אל חרטום הספינה. כפריים רבים בדרום־מזרח אסיה מעבירים כך, ברפסודות, את תוצרתם החקלאית אל השוק. בחלקים אחרים של העולם, לעומת זאת, משתמשים לאותה מטרה בסירות קנו גדולות, עשויות מקרשים או מגזע מרוקן. 

גם באיי האוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט נמצא לבמבוק שימוש ייחודי: סירות הדיג שם צוידו במצופי במבוק, המייצבים אותן בצדדיהן ומפחיתים את סכנת ההתהפכות, העלולה להסתיים במפגש מאוד לא נעים עם כרישים. מעניין לגלות שבאיים הטרופיים של האוקיינוס האטלנטי לא מייצבים את הסירות באופן דומה.

בקני הבמבוק השלמים משתמשים בדרום־מזרח אסיה גם ככלי קיבול למים, כתשתית לגשרים, כפיגומים לרבי־קומות, כעמודי תמיכה לבתים ולסוכות, קשתות לחממות, מסגרות לרשתות דיג, יצולים למחרשות, סולמות, צינורות השקיה ותרנים. את קנה הבמבוק אפשר לפצל בעזרת יתדות עץ או בסכינים; תחילה לחצאים, אחר כך לרבעים ולשמיניות, וכך הלאה, ולבסוף אפשר להגיע לרצועות דקות וגמישות, שמהן קולעים סלים, מחצלות ומניפות או מייצרים רהיטים מסוגים שונים. בעיבודים מגוונים של הבמבוק משתמשים גם ליצירת כלי אוכל ומטבח, כלי נגינה, כלי עבודה ועוד.

תחת שמי המונסון
לשאלה שהציקה לי שנים רבות – מדוע מעדיפים תושבי דרום־מזרח אסיה ללקט במקלות את האורז מצלחתם – טרם קיבלתי תשובה מוסמכת. נראה, כי עוני ודלות אינם תשובה מספקת; אלה נפוצים גם במקומות אחרים. האם ייתכן כי זמינותם הגבוהה ותכונותיהם האחרות של קיסמי הבמבוק הן שהולידו את תרבות האכילה המעניינת, הווירטואוזית והייחודית לאיזור זה? האם ייתכן קשר בין תפוצתו הטבעית ותכונותיו של הבמבוק לבין התפתחות האסל כשיטת הסבלות המועדפת בחבל עולם זה? ומה באשר להעדפת רפסודות כאמצעי תחבורה בנהרות? ומאיפה צץ רעיון המצופים לדוגיות האוקיינוס? האם במקרה חברו יחדיו פתרונות ייחודיים אלה דווקא תחת שמי המונסון?

הקשר בין תפוצתם הטבעית של צמחים לבין התפתחותה של תרבות חומרית מוכר גם באזורים אחרים, והוא כלי חשוב להבנת התפתחותו של האדם במקומות שונים ברחבי העולם. די אם נתבונן בקקטוסים של המדבר הצפון־אמריקני (Saguaro  ו־Organpipe) בדקל התמר שבמדבריות ערב, בדקל הצ'ונטה (Chonta) הצומח באגן האמזונס או בלבנה (Betula) ביערות הצפון – כולם צמחי בר במקורם, שהיו משאב טבעי באזורי תפוצתם ועיצבו את תרבותו החומרית של האדם; לפעמים עד כדי יצירת תלות של ממש.

לרשימה זו אפשר להוסיף את האורז, החיטה, התירס ועוד כמה צמחי בר שתורבתו בשחר ההיסטוריה והיו מנוף התפתחותי אדיר בתחום תפוצתם הטבעי. אבל הבמבוק, להבדיל מרשימת הצמחים שהוזכרו, הטביע כנראה את חותמו על התפתחות האדם באסיה הרבה לפני שניתן לדבר שם על תרבות.
 
סכינים, ראשי חץ ושאלת הנחשלות
כבר ב־1937 הצביע הארכיאולוג הלמן מוביוס (Hallman Movius) על גסותם ופשטותם של כלי אבן פליאוליתיים בדרום־מזרח אסיה. ארכיאולוגים נוספים הפנו את תשומת הלב לכך שבאתרי המגורים של הקדמונים מהתקופה הפליאוליתית (לפני כ־250,000 עד לפני כ־12,000 שנים) באיזור זה נמצאו נתזים מעטים בלבד. באזורים אחרים בעולם נמצאו, לעומת זאת, פלחי אבן דקים שהותזו במהלך הכנת כלי האבן והושלכו, בדרך כלל, כפסולת. לעובדות אלה לא נמצא הסבר משכנע, ורבים סברו שיש בכך עדות לנחשלותם של בני הגזע האסיאני (מונגולי). אולם הסבר זה אינו מספק, לאור העובדה שבצפון־מערב אסיה, באתרים שבהם חיו כנראה בני אותו גזע, נמצאו כלי אבן מפותחים הרבה יותר מאותה התקופה.

הסבר משכנע יותר הציע ב־1989 האקולוג־ארכיאולוג ג'פרי פופ (Geoffrey Pope), במאמר שפירסם בכתב העת "Natural History". הוא הצביע לראשונה על כך שתפוצתו הטבעית של הבמבוק חופפת כמעט במדויק את האיזור הנחשב נחשל ביותר באזורי האדם הפרהיסטורי באסיה, והסביר את הרמה הירודה של כלי האבן בקשת השימושים הרחבה של הבמבוק. 

[banner]
לדבריו, באיזור זה היה קל ונוח לייצר סכינים וראשי חץ מבמבוק, עד כי לא היה כמעט צורך בכלי אבן. וכך, השימוש שנעשה בבמבוק לסכינים ולראשי חץ בתקופת האבן מנע או עיכב את התפתחותם של כלי האבן. תפקידם של אלה הצטמצם לעיבוד כלי במבוק, ולמטרה זו, כך נראה, הספיקו גרזיני אבן גסים.

ייתכן גם שבמהלך הכנת כלי האבן דמויי הגרזן, דווקא הנתזים היו התוצר המבוקש, שכן הם שימשו להכנת כלי במבוק. וכך אפשר להסביר גם את העדרם מאתרי המגורים. ובאשר לכלי הבמבוק עצמם – ההתכלות הטבעית שלהם אינה מאפשרת למצוא עדויות לרמתם החומרית של קדמוני אסיה; וזו, כלל לא בטוח שפיגרה אחרי רמתם של שאר הציידים־לקטים ברחבי תבל.

המתאם שנמצא בין איזור תפוצתו הטבעית של הבמבוק לבין איכות כלי האבן של קדמוני אסיה מחזק את הטענה, שמשאב טבעי עם מגוון שימושים כה רחב עשוי להכתיב כיוונים ודרגות התפתחות של תרבות חומרית. לפיכך, גם את השימוש בקיסמי אכילה אפשר לראות כניצול מתבקש וסביר של משאב מקומי, שלא הצריך פיתוח של טכניקות אכילה הנהוגות בשאר חלקי העולם; לא נכון, כנראה, לראות בו סממן לפיגור תרבותי או לעוני.

ולראיה, גם היום, כאשר חומרי גלם סינתטיים נותנים מענה מצוין לצרכים השונים, עדיין מעדיפים רבים תחת שמי המונסון את מוצרי הבמבוק. בדיקה איכותית מלמדת שבחלק מהמקרים, מעבר לשיקולים כלכליים ולתכתיבי מסורת, הבמבוק פשוט עדיף על כל חומר גלם אחר.

——-

תודה לד"ר מיכאל אבישי, המנהל המדעי של הגן בוטני בירושלים, ולד"ר יורי פינס, מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

צמחי המדבר - הצמחים הכי מתוחכמים בארץ

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *