תפריט עמוד

דקוטה הדרומית: בעקבות המערב הפרוע

דקוטה הדרומית: בעקבות המערב הפרוע

פרנסי העיירה דדווד שבדקוטה הדרומית השכילו להבין את הפוטנציאל התיירותי הטמון בדמויות הססגוניות של המערב הפרוע - מחפשי זהב, נוודים, שתיינים ומהמרים. חובבי רומנטיקה ומערבונים עולים לרגל לעיירה הקטנה כדי לבלות ב"סלוּן", להשתתף במשפטו של הרוצח מקול ולפקוד את קברם של וויילד ביל וקלאמיטי ג'יין, ממייסדיה המיתולוגיים של העיירה

הלמות פרסות הסוסים נשמעה כבר מרחוק. מרכבת הנוסעים הלכה והתקרבה לעיירה דדווד (Deadwood), השוכנת בצפון הגבעות השחורות (Black Hills) שבמדינת דקוטה הדרומית בארצות הברית, מביאה עימה אורחים אחדים וגם כמה מתיישבים, שבחרו בדדווד כביתם הבא. השנה

הרחוב הראשי בדדווד. בשנת 1877, בשיא הבהלה לזהב, פעלו 75 ברים בעיירה

היתה 1876, וזה לא כבר התגלה בקרבת מקום, ממש סמוך לעיירה, על הגבעות השחורות, מרבץ זהב. השמועה על כך הלכה והתפשטה באיזור, מושכת אחריה טיפוסים מעניינים במיוחד.
באותה מרכבה נסעו גם מרשל אלגנטי מקנזס בשם ג'יימס באטלר היקוק, שכונה וויילד ביל, ובחורה כעורה וגברית למראה בשם מרתה ג'יין קנארי, שכל יודעיה הכירוה כקלאמיטי ג'יין (Calamity – צרה צרורה בעברית). היא לבשה בגדי גבר, שתתה כמויות אדירות של אלכוהול, נהגה לירות באוויר להדגשת דבריה וגידפה כחייל שיכור. בגיל 26 כבר היה מאחוריה עבר של נהגת מרכבות, גששית בצבא ויצאנית לעת מצוא. 

קלאמיטי ג'יין לא היתה ביישנית. לא חלף זמן רב וכל אנשי הגבעות השחורות הכירו את נפלאותיה: היא רכבה על שור אדום ברחובה הראשי

קלאמיטי ג'יין, שהיתה נהגת מרכבות, גששית ויצאנית לעת מצוא

של רפיד סיטי (Rapid City) לקול תשואות העוברים והשבים. בהוט ספרינגס (Hot Springs) התנוסס שמה בכותרות העיתונים, לאחר שערכה תצוגת שתייה ורכיבה שלא נראתה בעיר זה זמן רב. באחד מתיאטראות דדווד הקימה מהומה אדירה כשערכה מפגן מדהים של יריקות טבק, על רקע אורות הבמה, מכתימה שוב ושוב את שמלות הערב המפוארות של כמה גבירות מקומיות. וכשהגירה משקאות לגרונה, העידה עליה חברתה הטובה דורה דופראן, "נהגה ליילל כעדת זאבי ערבות".

בקיץ 1876 התאהבה קלאמיטי בוויילד ביל עד כדי טירוף. היא לא טרחה להסתיר את רגשותיה, השתדלה להימצא בקרבתו ושמרה את צעדיו כגור העוקב אחר פסיעות אמו. אך הגבר המרשים ויפה התואר לא השיב לה אהבה. הוא לא רצה לבזבז את זמנו על האשה גסת הרוח וחסרת החן. קלאמיטי המיואשת הפיצה בכל דרך אפשרית את השמועה כי היתה אהובתו של הסייר הנערץ, אבל רק מעטים האמינו לה. ביל המשיך להתעלם מקלאמיטי. הוא לא ידע שהחיים אולי מפרידים ביניהם, אך במותם, יתאחדו לנצח.

מכת ארבה
בבוקר סתווי של ראשית אוקטובר ירדתי מחדר השינה בבית הוויקטוריאני של הזוג וולטר וטימי ריי שבדדווד, לארוחת הבוקר שציפתה לי בחדר האוכל. טימי באה לקראתי, כשבידה האחת מחבת מהבילה ובה מרבצים עשירים של ביצה מקושקשת, ובאחרת – צלחת עמוסה פנקייקים ריחניים.

קלאמיטי לבשה בגדי גבר, שתתה כמויות אדירות של אלכוהול, נהגה לירות באוויר להדגשת דבריה וגידפה כחייל שיכור

על פניה היה שפוך חיוך רחב.
הגעתי לדדווד בתום מסע של עשר שעות, שבמהלכו נפרדתי מהרי הרוקי (Rocky) שבמערב ההררי ודהרתי על פני ערבות העשב לאורך הכביש החוצה את מזרח מדינת וויומינג, חותך את גבולה עם דקוטה הדרומית וממשיך, דרך עיירות אמריקאיות קטנטנות, אל תוך הגבעות השחורות. זהו למעשה גוש גדול של גבעות עטויות עצי אורן צפופים, שנחלים נחלים מבתרים את מדרונן, והן זרועות במאות סלעי גרניט ענקיים. 

בשנת 1868 חתמה ממשלת ארצות הברית על הסכם המותיר את הגבעות השחורות של דקוטה הדרומית בידי שבט הסיו האינדיאני (ראו "מסע אחר" 41). אך כדרכם של הסכמים שעשו האמריקאים עם האינדיאנים, גם זה לא החזיק מעמד. שש שנים לאחר מכן הנהיג גנרל ג'ורג' ארמסטרונג קאסטר משלחת צבאית אל הגבעות, שאליה צורפו כמה

ערב ב"מידנייט סטאר", הקזינו של דדווד. בעליו של הקזינו, השחקן קווין קוסטנר, מנסה, בינתיים ללא הצלחה ממשית, להפוך את דדווד לבירת ההימורים של המערב ההררי

חוקרים. המשלחת גילתה שם סימנים לקיומו של מצבור זהב – ונתנה את האות ל"בהלה" חדשה.
בשנות השבעים של המאה ה־19 היתה ארצות הברית בשלה לבהלה נוספת לזהב (הראשונה היתה בשנות הארבעים של אותה מאה): מכת ארבה השמידה שלוש עונות של יבול, ופגעה קשות בפרנסה. נחילי הענק של החגבים גרמו לחקלאים רבים לפשוט רגל, ומספרים שבמקומות מסוימים כיסו את הקרקע שכבות שכבות של חרקים, שהגיעו לעובי של שמונה עד עשרה סנטימטרים. ייתכן שהסיפור המיתולוגי על דן קוואנה ש"נאכל בעודו בחיים על ידי חגבי קנזס" אינו נכון, אך באותם זמנים הוא גם לא נשמע דמיוני מכדי להיות אמת לאמיתה.

דדווד, שמרבץ הזהב העשיר שלה הפך ללהיט מיידי, היתה בירתה הבלתי מוכתרת של הבהלה לזהב בגבעות השחורות. נהרו אליה גברים ונשים מכל רחבי העולם, שהסיכוי להפוך למיליונרים ולשוב לארצם מבוססים באבקת זהב הצית את דמיונם ויצר בהם דחף אדיר לנטוש את ביתם ולנדוד למחוזות ארץ לא נודעים. 

[banner]

זבובים וכינים
וויילד ביל נולד באילינוי כג'יימס באטלר היקוק. כשנעל את מגפיו התנשא לגובה מטר ותשעים. עיניו האפורות, החודרות, ושפמו הגדול עשו רושם רב על כל רואיו. שערו הבהיר גלש מתחת לכובעו והשתפל עד לכתפיו. הוא לבש מקטורן פראק שהבליט את כתפיו הרחבות ואת ירכיו הצרות ויצר רושם של דמות ענק. הוא נשא עימו תמיד שני אקדחי קולט מרשימים, מונחים היטב בנרתיק אדום שנכרך סביב ירכו, קתות השנהב שלהם פונות לעבר גב היד בתנוחה אידיאלית לשליפה.

הכורים התייחסו לכינים כאל דבר שיש להתבייש בו. היסטוריון מקומי סיפר על עגלון שלא הצליח להיפטר מהכינים שש שנים תמימות

היקוק רכש לעצמו מוניטין כששירת כצלף וכגשש בצבא הצפון. האגדות מספרות שכנהג מרכבה בנברסקה, נקלע למארב שטמנה לו כנופיית שודדי דרכים. היקוק חיסל תשעה מהם בעצמו. את כינויו "וויילד ביל" קיבל ביולי 1865, כשהרג אקדוחן ידוע בדו קרב. לאחר מכן שב לשרת בצבא ארצות הברית, שימש כגשש וכסייר בחיל הפרשים, השתחרר שוב ופנה לעסקי החוק. הוא שימש שריף בהייז סיטי (Hays City) ובאבילין (Abilene), שתיים מן העיירות הפרועות ביותר בקנזס, והתפרסם כמי שהותיר אחריו שביל גופות ארוך במיוחד. ב־1876, בעקבות שמועות על מרבצי זהב ענקיים בגבעות השחורות, החליט וויילד ביל לחפש את מזלו בדדווד.

דדווד היתה אז מחנה כורים שוקק ופעלתני, שבו התרוצצו אלפי כורים. הרחובות היו בוציים רוב ימות השנה והסניטציה לקויה: ההרגל המקומי של השלכת האשפה אל הרחוב הראשי, כמו גם העובדה שאותו רחוב עצמו שימש נתיב למעבר של עדרי בקר אשר הותירו בו "מזכרות" ריחניות, לא הוסיפו למראהו המפוקפק. 

הלכלוך משך לשם נחילי זבובים, שמהם עוד הצליחו התושבים להתעלם איכשהו. כינים, לעומת זאת, קיבלו תשומת לב רבה יותר, מאחר שהכורים התייחסו אליהם כאל דבר שיש להתבייש בו. ווטסון פרקר, היסטוריון מקומי, סיפר על עגלון שלא הצליח להיפטר מהכינים שש שנים תמימות. רוב הגברים הרתיחו את בגדיהם, הוסיפו חומר מחטא והשתדלו לשמור על מגורים נקיים ככל האפשר. 

כורה שמצא עצמו מוכה כינמת – או כל מחלה אחרת – היה הולך לבית המרחץ של דדווד. מוסד זה פרסם "אמבטיות חמות, אמבטיות קרות, אדים יבשים ומקלחות של גופרית, אלכוהול ומים". אם לא הועיל גם הטיפול בבית המרחץ, יכול היה התושב הסובל לפנות אל "גלולות העטרן והקיסוסית של סוויני", שהוצעו כמרפא ל"כאבי ראש, עצירות, טחורים, קדחת, בעיות בכבד, צהבת, קלקולי קיבה, הפרעות בעיכול ולכל הפרעות המעיים".

בר בשם ציון
מחפשי הזהב נזקקו גם לבידור. אפשר היה למצוא כאן הכל, מברים ובתי הימורים ועד ספריות ואגודות ספרותיות. המוסד הפופולרי ביותר היה, כמובן, הבר (או Saloon, כפי שהוא נקרא בעגה האמריקאית). את הבר הראשון בדדווד פתח אייק בראון, שהגיע מיוטה וכינה את בית העסק החדש שלו, כמו כל מורמוני מאמין, בשם "ציון". בשנת 1877 מנו רשויות האיזור 75 ברים בדדווד.
בצד הברים פרחה גם תעשיית המין. מי שלא בזבז את כספו על שתייה או הימורים הוציא אותו על נשים "מתירניות". רוב ההיכרויות עימן נערכו

מראה כללי של דדווד מהר מוריה, המשקיף על העיר

באולמות ריקודים, שכונו Hurdy-Gurdy House. הלקוחות נהגו לבחור את הבחורה המועדפת עליהם ולקבל שעשועים וחסדים בתא שכוסה בווילונות כבדים.
ב־2 באוגוסט 1876 היה וויילד ביל בעיצומו של משחק פוקר בסלון מספר 10 ברחוב הראשי. כאמצעי זהירות, נהג ביל לשבת תמיד כשפניו מופנות לכניסה. כמה מחבריו למשחק סנטו בו על ההרגל הזה, וביל, בחיוך רחב, משך בכתפיו והתיישב עם הגב לכניסה.

הזווית שבה ישב לא אפשרה לו לראות את הנווד הצעיר שנכנס פנימה בצעד מהיר. ג'ק מקול, צייד לשעבר, ניגש במהירות לביל, שלף אקדח, הצמיד אותו לעורפו של ביל – וירה. וויילד ביל מת במקום. הקלפים נשמטו מידיו והתפזרו על הרצפה, וכתם גדול של דם חם התפשט על פני השולחן.
מקול נמלט מן הבר כשהאקדח שבידו מוסיף להעלות עשן. כמה עוברי אורח ששמעו את היריות פתחו במרדף אחריו, ולכדו אותו במורד מיין סטריט. הוא הובא למשפט בפני בית דין מקומי, שלא היה בעל כל סמכות חוקית, משום שדקוטה הדרומית נחשבה מבחינה רשמית טריטוריה אינדיאנית. 

בית הדין קיבל את טענת מקול שאמר כי ירה בוויילד ביל כנקמה: הוא סיפר שאחיו נורה למוות על ידי ביל, אשר שימש באותו זמן שריף בקנזס. אלא שמקול היה שוטה. הוא עבר לשאיין (Cheyenne) והתרברב שם כי הוא האיש שחיסל את וויילד ביל האגדי. הצבא, שזכר את ביל לטובה ותבע נקמה, עצר את הנווד, ובמשפט החוזר, שנערך הפעם כחוק, התברר כי למקול לא היה אח כלל – וטענת הנקמה הופרכה סופית. מקול הורשע, נתלה וגופתו נטמנה בקבר לא מסומן, כשחבל התלייה כרוך עדיין סביב צווארו. וויילד ביל נקבר בגבעה שעליה הוקם בית העלמין הראשון של דדווד. שלוש שנים מאוחר יותר הועבר ארונו להר מוריה, המשקיף על העיירה.
 
שנתיים לאחר הרצח הפכה קלאמיטי ג'יין לאגדה מקומית, כשטיפלה במסירות של מלאך בגברים שנפגעו במגפת האבעבועות שפרצה בעיר, תוך שהיא מסכנת את חייה. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, נהגה לעבור באוהלי הכורים עם מים, מלחי הרחה והרבה חמלה ועדינות. היא אירחה להם לחברה, בישלה עבורם, שאבה מים, חיטאה, התפללה, ניקתה וסייעה בקבורת המתים. כמה מעיתוני התקופה הצמידו לה את הכינוי "פלורנס נייטינגייל של הגבעות השחורות". הכורים הסכימו עם התיאור הזה לחלוטין.

קלאמיטי עזבה את דדווד ב־1880. היא הצטרפה למופע המערב הפרוע של באפלו ביל קודי, שימשה תקופה נוספת כיצאנית וניסתה להרוויח את לחמה באמצעות מכירת קורות חייה לכותבי רומנים בפרוטה. ב־1898 שבה לדדווד, אך לא הצליחה להחזיק מעמד בשום מקום עבודה בשל שכרותה והתנהגותה הפרועה. היא הפכה למרירה יותר, התבודדה בבקתה רעועה והתמכרותה לאלכוהול גברה והלכה. ב־1903 מתה בעיירה קטנה בשם טרי (Terry), קילומטרים ספורים מדדווד.

עיר של שני רחובות
תעשיית התיירות בדדווד קלטה כבר מזמן את הפוטנציאל התיירותי של וויילד ביל וקלאמיטי ג'יין.
כשנכנסים לעיירה מכיוון רפיד סיטי, בירת האיזור, חולפים על פני הפסל המנציח את היקוק, המוצב במקום שבו נלכד רוצחו. הלאה, במעלה הרחוב, נמצא סלון מספר 10 הנוכחי, שעבר לכאן ממקומו המקורי. הכיסא שעליו ישב ביל כשנורה הושם אחר כבוד בגומחה מיוחדת מעל לדלת הכניסה. על הרצפה פזורה נסורת, מקומיים עדיין שותים שם בירה בכמויות ענק ופרטי ממורביליה מהימים העליזים ההם תלויים על הקירות.

על כיסא זה, הניצב בסלון מספר 10 בדדווד, ישב וויילד ביל כשנרצח

ארבעה מתוך חמשת הקלפים שאחז ביל בידיו בעת שנרצח נמצאו מאוחר יותר. היו אלה אסים ושמיניות. צירוף הקלפים הזה, שזכה לכינוי "יד של איש מת" (Dead Man’s Hand), מוצג כיום ב"בית אדמס", המוזיאון המקומי.

בבניין השוכן ברחוב לי ממחיזה להקה דרמטית את משפטו של ג'ק מקול. הקהל, אגב, משתתף בחריצת דינו. באותו מקום שוכן גם מוזיאון רוחות דדווד, המציג תערוכה קטנה וחביבה של דמויות ססגוניות מעברה של העיר מפוסלות בשעווה, ובקצהו הדרום מערבי של מיין סטריט נערכים סיורים מאורגנים אל מכרה ברוקן בוט, המאפשר להציץ אל עולם הכרייה של הימים ההם.
סיור בעיירה דדווד אינו פרויקט מסובך. היא בנויה, למעשה, מסביב למיין סטריט ההיסטורי, שמורכב משני רחובות מקבילים, ולאורך רחוב נוסף – שרמן סטריט. רוב הבניינים שבהם מתגוררים 1,800 תושבי דדווד נמצאים בשולי העיירה.

העיירה אינה הומה בחודשי הסתיו. במסעדה הסינית הנעימה "מיס קיטי'ס", השוכנת גם היא ברחוב הראשי, מספרת מלצרית בשנות השלושים המוקדמות לחייה כי מדי שנה, בשבוע השני של חודש אוגוסט, מתרחש בעיירה "בום" תיירותי של ממש. אלפי אופנוענים נוהרים אל המקום כדי לצפות ולהשתתף בראלי של סטורג'יס (Sturgis), עיירה במרחק רבע שעה נסיעה מדדווד. בעונה זו, ממלאים אנשי ה"הארלי דייווידסון" את המלונות, את האכסניות ואת אתרי הקמפינג. דדווד, הסמוכה למקום ההתרחשויות, נהנית גם היא ממבול התיירים הזה, וקשה להחמיץ את הגברים המזוקנים, ארוכי השיער והמקועקעים, המסתובבים בין הפאבים ומשחקים במכונות ההימורים. 

ההימורים הגיעו אל דדווד אחרי שנים ארוכות שבהן דשדשה בשכחה, עזובה והתפוררות איטית. העיירה, שהוקמה ב־1874, בגל הבהלה לזהב,

מצבת קברו של וויילד ביל בבית הקברות שעל הר מוריה

ואכלסה כמה מהדמויות הססגוניות של מיתוס המערב הפרוע, כלתה באש בשנת 1879, ובמשך השנים הלכה ונעזבה. בזה אחר זה נטשו הסוחרים את החנויות הישנות שבמיין סטריט, הרחובות הוזנחו וחזיתות בתים שנבנו בתקופה הוויקטוריאנית התקלפו והתפוררו.

פרנסי העיר עמדו חסרי אונים נוכח עזיבתם של תושבי המקום. העיירה גססה. "נראה היה כי גם אנו עומדים לגווע", מעירה טימי ריי, שהגיעה לדדווד לפני 15 שנה, "אבל המקום הזה פשוט יפה מדי, והסיפורים שמסתובבים בו מקסימים מדי. אי אפשר להרשות לו למות".

ריי יודעת לספר על הרחובות הבוציים שמצאו היא וולטר כשהגיעו לראשונה לחופשה בסביבה. לפני כן ניהלו בני הזוג מלון קטן בדנוור שבקולורדו, אבל אז החליטו לשנות אווירה. דדווד מצאה חן בעיניהם. האתרים הקטנים רוויי ההיסטוריה של ימי הבהלה לזהב והמערב הפרוע, הפשטות המקומית, היופי הטבעי של האיזור – כל אלה משכו את ליבם. אבל כמו יתר אנשי הגבעות השחורות, גם הם חששו מהעזובה ומהעוני.
הפתרון בא בדמות חידוש ההימורים. ב־1989 אישרה דקוטה הדרומית השמרנית הנהגת הימורים בהיקף קטן בעיר – עד חמישה דולרים להימור. היתה זו אחת הערים הבודדות בארצות הברית, שבהן הותרו הימורים על פי חוק. הוגי הרעיון הציעו שחלק מההכנסות יועבר לצורכי שימור של המבנים ההיסטוריים בעיר, שהוקמו בשנים 1874־1879, בעיצומו של גל הבהלה לזהב. 

הניסיון הצליח מעל לציפיות. כ־100 מיליון דולר זרמו מהכנסות ההימורים ומימנו שיפוץ ושימור של מבני קהילה ישנים, כולל תיאטראות, בתי הימורים, מוזיאונים, כנסיות, בתי מגורים פרטיים עתיקים ואפילו את תחזוקו של בית העלמין הישן בהר מוריה, הסמוך לעיירה. מיין סטריט ושרמן סטריט עברו מתיחת פנים מקיפה, והתהליך כולו היה כה מהיר ומוצלח, שמומחי שימור הגדירו אותו כנס.

לרקוד עם דונמים
"וולטר זכה אתמול ב־180 דולר במועדון ההימורים 'מידנייט סטאר'", מכריזה טימי ריי בעליזות, בעוד אני סועד את ארוחת הבוקר הטעימה שהכינה. אחר כך הרצינה והוסיפה: "תארו לכם בכמה יכול היה לזכות לו קווין קוסטנר היה מצליח להעלות את סכום ההימורים ל־100 דולר".
זה מצריך הסבר קטן. בשנת 1990 צילם קווין קוסטנר, השחקן והבמאי האמריקאי, את סרטו "רוקד עם זאבים" בגבעות השחורות. הוא התאהב באיזור והחליט להשקיע מהונו בפרויקט "דנבאר", על שמו של ג'ון דנבאר, גיבור הסרט. במסגרת הפרויקט מתכנן קוסטנר יחד עם אחיו, דן, להקים מלונות, מגרשי גולף, בתי קזינו, פארקים, אגמים מלאכותיים, גני הרפתקאות ורכבות מיניאטוריות ברחבי האיזור. בדומה לגנגסטר היהודי באגסי סיגל, שהפריח את השממה של מדינת נוואדה על ידי הכנסת הימורים ללאס וגאס, מקווה גם קוסטנר לשנות לחלוטין את פני הגבעות השחורות, להזרים לכאן אינספור תיירים ולצבור ערמות של מצלצלים. אבל בינתיים הפרויקט מתעכב.

עד כה הצליחו האחים קוסטנר לרכוש אדמות בהיקף של מאות דונמים, אבל גם לעורר עליהם התנגדות מחזיתות שונות. קוסטנר ארגן לובי פוליטי שיקדם את הגדלת סכום ההימורים המותר בחוק ל־100 דולר, אך תושבי דקוטה הדרומית בחרו לדחות את ההצעה במשאל עם. צאצאי שבט הסיו האינדיאנים, שטוענים לבעלות על הגבעות השחורות (ראו מסגרת בעמ' 60), מתנגדים אף הם ליוזמה של השחקן ההוליוודי, וגם פעילי טבע ואיכות הסביבה אינם רואים בעין יפה את רמיסת הנוף היפהפה לטובת בתי מלון ומגרשי גולף.
בדדווד עצמה דווקא יש לקוסטנר תומכים. "זה יכול להיות מצוין", מחווה את דעתה פיליס פרל, אשה בגיל העמידה המנהלת חנות תכשיטים קטנה בעיירה. "זרם התיירים יגבר, מסעדות ומלונות חדשים ייפתחו ולכולם תהיה תעסוקה. אם זה לא יקרה, דדווד עלולה להידרדר פעם נוספת". 

לפני שעזבתי את העיירה, באתי להיפרד מקברו של וויילד ביל בהר מוריה. ממש סמוך אליו, ניצבת מצבת קבר צנועה שתחתיה טמונה קלאמיטי ג'יין. האשה שביל לא רצה בחייו הפכה לשכנתו הקרובה לאחר מותו.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

קניון רפלקשן, יוטה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מארצות הברית

שוקי האיכרים הכי טובים בניו אינגלנד
שוקי האיכרים הכי טובים בניו אינגלנד

לנופים הפסטורליים ולצבעי השלכת המופלאים של ניו אינגלנד נוספים שוקי איכרים נהדרים שבהם תוכלו לטעום מעדנים מקומיים, להצטייד בפירות וירקות אורגניים ולפגוש את החקלאים לשיחה על מצב החסה (והתותים, האוכמניות, הזוקיני והדלועים). ואחרי השוק, יש לנו המלצות לטיולים ...

צילום: דובים שחורים באלסקה
צילום: דובים שחורים באלסקה

כדי להגיע לשמורת אנאן בדרום-מזרח אלסקה נדרש תכנון ארוך ונסיעות ארוכות לא פחות. אבל התוצאה יותר ממצדיקה את המאמץ: תזמורת מופלאה של דובים שחורים הצדים דגים בנהר ועיטמים לבני ראש שנהנים מהשאריות. שלמה ולדמן חזר לאלסקה בפעם החמישית ...

חידוש ויזה לארצות הברית – כל מה שרציתם לדעת
חידוש ויזה לארצות הברית – כל מה שרציתם לדעת

טיול בארצות הברית דורש תכנון מוקדם, והשלב הראשון הוא לבדוק האם אתם צריכים לחדש את הוויזה. מי יכול לחדש ויזה לארה"ב ללא צורך בראיון בשגרירות, אילו טפסים צריך למלא ומה מהווה הוכחה של זיקה לישראל? כל הפרטים לפניכם, ...