דלהי – מונית ראשונה

יצאנו משדה התעופה של ניו-דלהי אל הרחוב, ושם היא עמדה. יפה, נוצצת ומחכה רק לנו – מונית הודית למהדרין. גם מבפנים המונית הייתה מזמינה, ואפילו היה בה ריח טוב. אבל בניגוד מוחלט לכל זה, הנסיעה בה הייתה סיוט בינוני-קשה.

בדקות הראשונות חשבנו שנחטפנו ע"י פעילים של מחתרת הודית קיצונית ששמה "אלו שעוברים נתיבים ללא הבחנה ואינם משתמשים במראות" (בתרגום חופשי), ועוד כאלו שלא עברו טסט. אחרי עוד כמה דקות נשמנו לרווחה, כשהבחנו שכל העם ההודי נוהג באותה צורה.

התרחשות האירועים היתה מהירה מכדי לקלוט את כולם. רגע אחד נסענו לכיוון מסוים, ושנייה אחר כך כבר היינו בכיוון הנגדי. המכוניות נצמדו אחת לשנייה, משאירות מרווח שאפילו גברת פלפלת במצב מכווץ הייתה מתקשה לעבור בו.
השימוש בבלמים נעשה רק במצבי חירום, שאותם למדנו להכיר על פי התעופפות הראש קדימה באופן לא רצוני. וכאילו לא די בזה, נראה שההודים גם לא מאמינים בפטנט הרשום והחדשני "מראה". מראות הצד במכוניות שלהן פשוט מקופלות כלפי פנים, או שאינן קיימות כלל.

אחרי עוד 10 דקות נסיעה התרגלנו לסיטואציה המפוקפקת. אבל אז, בדיוק כשחשבנו שגרוע מזה כבר לא יכול להיות, שמענו חריקה איומה ובעקבותיה "בום " מהדהד. פתחתי את העיניים בצד השני של הרכב וגיליתי שאני מהווה חלק אינטגרלי מ"ערימת ילדים" כפויה. למזלי היינו בסדר.

יצאנו בבהלה מהמונית רק כדי לראות את צד שמאל של המונית נטולת המראות בתוך בור בעומק חצי מטר בצד הכביש, ואת צידה השני של המונית מרחף באוויר. לצופה מן הצד, המצב אליו נקלענו בדקות שלאחר מכן נראה כמו סצינה גרועה מתוך סרט הודי דל תקציב: ארבעה הודים, שבטוב ליבם נטשו את מכוניותיהם באמצע הכביש הראשי כדי לעזור לנו, דוחפים את האוטו לאחור, הנהג שלנו לוחץ בחוזקה על דוושת הגז בהילוך אחורי, ואני ושותפיי לנסיעה – שבאמת לא מבינים איך הגענו למצב הבלתי אפשרי הזה – יושבים בצידה המעופף של המונית כדי לשמור על שיווי המשקל שלה.

אבל המאמצים לא הועילו, והמונית העקשנית דבקה בעמדתה. נבוכים וחסרי אונים הסתכלנו אחד על השני. "אולי נזמין גרר", הצעתי לנהג ההודי, אבל הוא השיב: "רגע, עוד לא ניסינו משהו אחד". הוא נכנס למונית ועשה את הדבר הכי פחות הגיוני שאפשר. שילב לראשון ונסע קדימה בפול גז.

שלוש שניות של אימה חלפו, ולאחריהן מצאנו את עצמנו מחוץ לבור. אל תחפשו היגיון, הוא נמצא בהודו. נפרדנו מן העוזרים הנאמנים והמשכנו בדרכינו אל היעד המבוקש: המיין באזאר, מרכז התיירות של דלהי. שוב נערכה תחרות בין המכוניות המקומיות מי נצמד הכי קרוב לזה שלפניו, ושוב נשמעה הסימפוניה הבלתי נגמרת של הצפירות. נשאנו תפילה לאחד האלים שיצליח את דרכנו, ובתוך כך גם מצאנו את השיטה הטובה ביותר להפיג את החשש: לעצום את העיניים.

לאחר חצי שעה מייגעת הגענו אל המיין באזאר בריאים ושלמים. נשפתי לרווחה ושלפתי את עצמי מהמונית – שרדנו את הנסיעה הראשונה בהודו. כאב חד ופתאומי פילח את ישבני. נכנסה בי ריקשה.

לכתבות נוספות של בועז פרידמן:

• מתנדבים בקטמנדו »

• בית יהודי בהודו »

• מפגש פסגה בהודו »

• התמקחויות בהודו »

• איך לעשות את הודו בלי סמים »