דיסנילנד בטוקיו: עולמו של מיקי מאוס המלוכסן

השעה שבע בבוקר, ואתם על רציף רכבת הומה אדם בתחנה המרכזית של טוקיו. כחצי שעה לאחר מכן אתם יוצאים מתחנת מייהאמה (Maihama) ומעיפים מבט בחניונים: מלוא כל העין כלי רכב. רמקולים מוסתרים מציפים את האוויר במוזיקה המוכרת לכם מסרטים של דיסני. ברחבה שמאחורי הקופות המוני ילדים מצטלמים עם מיקי ומיני, צ'יפ ודייל, סינדרלה והנסיך. אתם מתפלאים מדוע הילדים מסמנים בידיהם וי במקום לחייך בפה גדול למצלמה. בתוך הפארק, על הדשא לצדי הרחוב, מסתדרות משפחות לקראת תהלוכה קרבה. אמהות עסוקות פורשות יריעות פלסטיק לישיבה ופותחות קופסאות פיקניק שבתוכן אוֹניגירי (אורז דביק, מבושל, עטוף באצות יבשות ומעובדות: "הסנדוויץ' היפני"). בצד הולכות בשתיקה נערות עם תיק גב קטנטן וחצאית מיני, יד ביד עם בני זוגן.
מאז פתיחתו, ב־15 באפריל 1983, באיזור מפרץ טוקיו נהרו לטוקיו דיסנילנד 
(Tokyo Disney Resort) באופן קבוע יותר מעשרה מיליון מבקרים בשנה. בשנים האחרונות עלה המספר ל־15 עד 16 מיליון מבקרים בשנה. עובדה זאת הופכת את טוקיו דיסנילנד לפארק הפופולרי ביותר ביפן ולאחד מהפארקים המצליחים ביותר בעולם. לשם השוואה, בשנים 1997־1998 ביקרו כ־26 מיליון איש בדיסני וורלד שבפלורידה, כ־14 מיליון בדיסנילנד שבקליפורניה (ראו "מסע אחר" 117) וכ־12 מיליון ביורודיסני שבפריז. המיתון המתמשך ביפן (מאז שנות התשעים המוקדמות) הופך את הצלחתו של טוקיו דיסנילנד למרשימה עוד יותר. בשנה האחרונה נפתח ממש לצדו פארק נוסף בשם דיסניסי 
(DisneySea) – עדות לבטחונה של החברה היפנית בכוחו השיווקי של המוצר. 
הביקור בפארק מעורר שורה של שאלות,

שהעיסוק בהן עשוי להפוך את השעשוע גם לחוויה אנתרופולוגית. בניגוד לפארקי דיסני האחרים, טוקיו דיסנילנד נמצא בבעלותה של חברה יפנית (Land Oriental Co.  ), שרכשה את הזיכיון להקמת הפארק ולהפעלתו תמורת אחוזים מהרווחים. החברה אמנם מפרסמת את הפארק כ"מאה אחוז העתק מקורי" של דיסנילנד, אולם יש לזכור שמדובר במערך שיווקי המיועד לקהל מבקרים שרובו המכריע יפני. הפארק מופעל בידי עובדים יפנים וביפנית. זהו צומת תרבותי, ארגוני וצרכני, שבו פוגשת "יפן" את "אמריקה".
השינוי שעבר דיסנילנד ביפן מתוך התאמה לסביבתו שופך אור על היבטים שונים של התרבות היפנית. מי שירצה בכך יוכל לראות בטוקיו דיסנילנד משל לתגובה היפנית לתהליכי גלובליזציה ואמריקניזציה. מאפייני השינוי וההתאמה אינם תמיד גלויים לעינו של המתבונן. בכוונתי להציע לקורא "טיול מאורגן" מאחורי הקלעים של טוקיו דיסנילנד.

מאחורי הקלעים
טוקיו דיסנילנד הוא ארגון גדול, המעסיק כאלפיים עובדים קבועים וכעשרת אלפים עובדים זמניים, כמעט כולם יפנים. השחקנים שפניהם גלויות הם אמריקאים, כדי לשמור על הדמיון לדמויות המקור. אין, לדוגמה, סינדרלה בעלת עיניים מלוכסנות. שתי קבוצות העובדים מייצגות שתי תרבויות ארגוניות נפרדות.
התרבות הראשונה (של העובדים הקבועים) היא יפנית, והיא כוללת את הנהלים המקובלים

המבנה הכללי של דיסנילנד שוכפל בכל העולם. בכל פארקי דיסני אפשר למצוא את "הארצות" הקבועות, ומתקנים רבים הם סטנדרטיים

של קביעות, שכר לפי ותק וועד עובדים. התרבות השנייה (של העובדים הזמניים) היא אמריקאית, והיא נשלטת בידי ספרי ההדרכה הקרויים בשם הכללי "הדרך של דיסני" 
("Disney Way"). אלה ספרי הדרכה שיובאו מארצות הברית ותורגמו ליפנית. במהלך התרגום הושמטו קטעי הדרכה שלא היו נחוצים לדעת המנהלים היפנים, למשל תרגילי עבודת צוות. עובדים יפנים עוברים הכשרה לעבודת צוות כבר מגן הילדים, ולכן מבחינת המנהלים תרגילים אלה הם השקעה מיותרת. בארצות הברית עובר המועמד לעבודה זמנית בדיסנילנד ראיון, הכולל הסבר ביחס לדרישות העבודה (כגון קוד לבוש והופעה וכן עבודה בסופי שבוע ובחגים). ביפן בוטל הסבר זה, מכיוון שגם הוא נחשב על ידי ההנהלה למיותר. התרבות החזקה של "תורת דיסני" למעשה איננה כה חזקה במונחים יפניים. התאמתה לנורמות מקומיות התבררה כאחת הסיבות להצלחתו של הארגון היפני. 

פוגשים את העולם
הביקור בדיסנילנד משווק ונמכר בכל העולם כבעל אופי אחיד ואוניברסלי. מבט מבעד למשקפיים האנתרופולוגיים יראה לנו כי הדבר איננו כך. דיסנילנד הוא בעל משמעות שונה לקבוצות שונות של מבקרים. מבחינת הילדים שגדלו על תוכנית הטלוויזיה המקומית של מיקי מאוס דובר היפנית, ביקור בדיסנילנד הוא טיול לביתם של מיקי, מיני, דונלד וגופי. בשנים האחרונות הפך הפארק למוקד משיכה לטיולים מאורגנים של בתי ספר, והוא מתחרה רציני של אתרי טיול מסורתיים, כגון קיוטו וניקו (Nikko). עבור מתבגרים מאיזור טוקיו משמש הפארק אתר פופולרי ליציאה בלוויית בן או בת זוג. אין בחורה שתסרב להזמנה לטוקיו דיסנילנד. יתרה מכך, נשים יפניות צעירות הפכו את מוצרי הצריכה של דיסני טוקיו לסימן הכר של היתממות ילדותית מפתה. במשך חגיגות השנה החדשה הופך הפארק לאתר המוני של עלייה לרגל, בנוסח מקדשי שינְטוֹ. מיקי ומיני מולבשים בקימונו מסורתי, והפארק מקושט בסגנון יפני.   

כעת נתמקד במה שיש לפארק עצמו להציע. המבנה הכללי של דיסנילנד שוכפל בכל העולם. בכל פארקי דיסני אפשר למצוא את "הארצות" הקבועות, ומתקנים רבים הם סטנדרטיים. עם זאת הפארקים אינם אחידים מבחינה מבנית. לדוגמה, בטוקיו דיסנילנד הפך רחוב הגישה הראשי בכניסה לפארק (במקורו חיקוי לרחוב ראשי אופייני לעיר אמריקאית קטנה בסביבות שנת 1900) לבזאר מקורֶה של חנויות, המספקות את תשוקתם של המבקרים היפנים למזכרות.
ניתן למקם את כל האטרקציות בפארק על הרצף שבין שינוי לשימור. אחד ממוקדי המשיכה הקבועים של דיסנילנד בקליפורניה, הפלגה בג'ונגל (jungle cruise), קיים גם בטוקיו. במשך כחמש דקות שטים הנוסעים בסירת עץ על גבי זרמי מים המייצגים את הנילוס, הזַמְבֶּזי והאמזונס, כשמסביבם תפאורה של ג'ונגל: תנינים, ילידים, חניתות מעופפות ועוד הפתעות. זהו "ספארי כורסה, בלי היתושים", כהגדרת אחד המומחים. המתקן נשמר ללא שינוי, פרט לקריינות המבודחת המלווה את השיט מפיו של קברניט

בשנים האחרונות הפך הפארק למוקד משיכה לטיולים מאורגנים של בתי ספר, והוא מתחרה רציני של אתרי טיול מסורתיים, כגון וניקו. הפארק הוא גם אתר מבוקש לדייטים בקרב בני הנוער

הסירה, אשר תורגמה כולה ליפנית ושונתה בתוך כך. לדוגמה, הקברניט מתבדח על חשבון הילידים הכושים "הפרימיטיבים" באופן שאינו פוליטיקלי קורקט.
מוקד משיכה ייחודי לטוקיו דיסנילנד הוא אירוע בשם "פוגשים את העולם", שנעשה על יפן, בידי יפנים ועבורם. האטרקציה ממוקמת באיזור של הפארק הקרוי ארץ המחר 
(Tomorrowland), מול היציאה המזרחית של הבזאר, ורוב המבקרים מגיעים אליה בדרכם החוצה מהפארק. בתוך הבניין מקדמות את פני הבאים מארחות לבושות בתלבושת מסורתית, ואין בו רמז לעיצוב האופייני לדיסנילנד. אנחנו נמצאים בתוך הפארק ובעת ובעונה אחת מחוץ לעולמו הקסום של דיסני.
האירוע עצמו כולל סרט, המלווה בקריינות מפיהן המכני של שלוש בובות: ילד, ילדה ועגור (סמל לאריכות ימים בפולקלור היפני; ראו גם כתבה בעמ' 118). הקריינות היא אמנם ביפנית, אולם בשורה האחרונה של האולם ניתן להאזין באפרכסות טלפון לתרגום לאנגלית. הסרט מספר את ההיסטוריה של יפן דרך תחנות שונות שבהן נפגשה עם העולם. התחנה הראשונה היא סין, שממנה קיבלה יפן חלק ניכר מתרבותה, כגון שיטת הממשל, הפילוסופיה, הכתב, הדת ועוד. הסרט טוען שיפן השכילה לנטוע את המתנות שקיבלה מתרבויות אחרות באדמה היפנית, לעבדן בגנה ולהפוך אותן לחלק אינטגרלי מן התרבות והחברה היפניות.
המפגש הבא הוא עם אירופה, המיוצגת בידי סוחרים הולנדים ופורטוגלים. בעקבותיהם מגיעות "הספינות השחורות" (מעלות הקיטור) של מתיו פרי, המפקד האמריקאי שאילץ ב־1853 את יפן של הקיסר מייג'י לפתוח את שעריה בפני המערב ובתוך כך זירז את תהליך המודרניזציה שלה. "הספינות השחורות" הפכו ביפן לסמל של אמריקניזציה. בהמשך מיוצגת מלחמת העולם השנייה על ידי שלושים שניות של שקט וחושך מוחלטים, מעין חור שחור בהיסטוריה. הסרט מסתיים בשיר, שפזמונו החוזר הוא "אנו פוגשים את העולם/ בספינת האהבה שלנו".
הסרט הוא, כמובן, תיאור חלקי ומגמתי של ההיסטוריה, כפי שהיפנים היו רוצים לספר אותה. זהו סיפור שמתאים לפארק הממחיש את הצלחת ההטמעה התרבותית והחיקוי היצירתי של "אמריקה" ביפן. שכן בטוקיו דיסנילנד, היפנים – ולא האמריקאים – הם אלה שמנווטים את "הספינה השחורה".