מי שרצה לצאת לפני כמאה שנה לצפונה של גרינלנד היה צריך להיות ידידו של מלך או של צייד לווייתנים (רצוי של שניהם). הוא היה אמור לנשק לאשתו ולילדיו לשלום, מבלי לדעת מתי ואם ישוב לראותם. לאחר מכן הפליג במשך כמה שנים בים הקרח הצפוני. כך עברו עליו חורף אחד או שניים של לילה אינסופי, ייסורי גיהינום של רעב, קור, בדידות ושיעמום. ורק כאשר הגיע אל סף השיגעון זכה לראות את צפונה של גרינלנד. היום אפשר לנסוע לשלושה שבועות לסוף העולם, לראות אנשים שצדים לווייתנים בעזרת צלצלים מתוך קייאקים קטנים – ולחזור הביתה. בסיס הטילים הגרעיניים האמריקאי בתול (Thule) מספק את שער הכניסה. בבסיס, שממנו אפשר להשמיד חצי עולם בלחיצה על כפתור, נמצא מסלול הנחיתה הסלול היחיד באזור. טיסה בת שעה וחצי צפונה מקאנגרדלוסואק (Kangerdlusuaq) , בחוג הקוטב הצפוני, הביאה אותי לבסיס הגדול, שמונח על הקרקע הקפואה ללא שורשים וסנטימנטים. כמה פאבים, מועדונים, טילים אטומיים, סופרמרקט אמריקאי עם קופאיות שלועסות מסטיק כפי שרק אמריקאים יודעים, ומרכז שליטה על לוויינים המקיפים את כל חצי הכדור הצפוני. שלושה ימים של מזג אוויר גרוע עיכבו אותי בבסיס הזה. כשהמראנו חתכו עננים נמוכים את העולם כ-200 מטרים מעלינו, ואור אפור חיוור צבע את הכול לתמונה דוממת. טסנו צפונה מעל המים לאורך קו החוף. מימיננו נשפכו מדרונות ההרים היישר מתוך העננים לים. מדי פעם חתך עמק צר את חומת ההרים החומה ולשון קרח לבנה וארוכה נשלחה אל המים, כמו להזכיר לך מי באמת שולט במקום. גושי קרח ענקיים צפו במים הכהים בפיזור אקראי, זוהרים באור כחול מוזר.
בגובה 800 מטרים התיישר הקרחון, ולפתע היינו מעל כיפת הקרח המכסה 99 אחוז משטחה של גרינלנד. 1,800,000 קילומטרים רבועים, פי 90 ממדינת ישראל. משטח לבן אדיר של קרח סחוף רוחות נפרס לכל עבר. זו גרינלנד האמיתית, תשעה אחוזים מכלל המים המתוקים בעולם כלואים קפואים בכיפת הקרח הזו, השנייה בגודלה רק לאנטארקטיקה. במרכז האי מגיע עומק שכבת הקרח עד 3,500 מטרים, ומשקלו דוחס ומשקיע את סלעי היסוד שעליהם הוא מונח כ-800 מטרים. 45 דקות טסנו מעל מדבר הקרח, ואז צנחו מדרונות סלע כהים אל תוך מפרץ רחב. אצבעות קרח ארוכות נשלחו מכיפת הקרח לים ומאות גושי קרח צפו במים כחולים כהים. מפרץ Kangerdlugssuaq – המפרץ הגדול. סביבו, קרוב לקו הרוחב 78 צפון, חיה קבוצת האינואיטים (שבעבר נקראו אסקימוסים) הצפונית ביותר בעולם. קאנאק הוא הכפר הגדול מבין שישה כפרים שבהם מתגוררים 800 תושבים, הפזורים על פני שטח של 24,500 קילומטרים רבועים (בערך כשטחה של מדינת ישראל). לחיות בארץ קרה וקשוחה במשך 2,000 שנה התקדמו האינואיטים מזרחה עד שקבוצה ראשונה חצתה את מצר המים הקפוא, המפריד בין האי אליסמר שבקנדה לגרינלנד. זו היתה קבוצה קטנה של כ-500 אנשים, שהחזיקה מעמד בצפונה של גרינלנד כ-2,500 שנה, ונעלמה באחת. התקררות משמעותית באקלים כדור הארץ התרחשה במקביל להיעלמותם, וזו הבריחה אותם חזרה מערבה או שחיסלה אותם. הקבוצה החדשה, שהגיעה לאחר מכן, היתה כבר בעלת טכנולוגיה מפותחת יותר, ועקב כך גם מתקדמת יותר במבנה החברתי. חברי הקבוצה חיו בחבורות גדולות יותר, גילפו בעצמות ובשנהב כלי נשק ומלאכה ועסקו באומנות. במאה העשירית התפתחה באזור תרבות חדשה, תרבות ה-Thule, שהאינואיטים של היום הם צאצאיה הישירים. בתוך 75 שנים התפשטה תרבות זו ממערבה של אלסקה ועד לגרינלנד. שלושת ההישגים הטכנולוגיים החשובים ביותר של התרבות החדשה היו המצאת הצלצל, הקיאק ושימוש בכלבים לגרירת מזחלות. בני תרבות זו נדדו בקבוצות של בני המשפחה המורחבת. בשנים ברוכות בציד עברו פעמיים בשנה בין אזור מחנה החורף, לאזור הקיץ. בשנים קשות נאלצו לנוע מרחקים גדולים יותר כדי לשרוד.
אל הארץ הירוקה על פי הסאגות הניח האירופאי הראשון את כף רגלו בגרינלנד ב-900 לספירה. היה זה ספן נורווגי, שהפליג מאיסלנד ונסחף בסופה אל חופה הדרום-מזרחי של גרינלנד. 78 שנים אחר כך הסתבך איסלנדי צעיר, סנאיביורן גאלטי שמו, בסכסוך עתיק יומין ובסדרת נקמות דם. הוא החליט לברוח מערבה, אל הארץ שאותה גילה הספן האיסלנדי. גאלטי אסף סביבו קבוצת אנשים שעזבו בשמחה את הארץ הישנה. באחד הלילות, סמוך להפלגה, חלם אחד מחברי הקבוצה על סופה המר של המשלחת, אבל למרות האזהרה יצאו האיסלנדים לדרך ונחתו לא הרחק מהמקום שאליו הגיע החלוץ. הם הספיקו לבנות בקתה בודדת לפני שהחלו לרדת השלגים הראשונים, ותכננו להעביר בה את החורף. מריבה גדולה פרצה בין חברי הקבוצה, סכינים נשלפו, ושני ניצולים בודדים הצליחו לעשות בסוף החורף את דרכם חזרה לאיסלנד. לקראת סוף המאה העשירית נכנס לתמונה אריק האדום. בעקבות פרשת נקמות עקובת דם גורשו אריק ואביו מנורווגיה ועברו להתגורר באיסלנד. ב-982 הורשע אריק האדום ברצח שניים מעבדיו וברח מערבה – לגרינלנד. הוא הגיע לאזור שבו נחתו קודמיו, אבל מפחד הקללה הרובצת על המקום החליט להמשיך ולרדת דרומה לאורך החוף. הוא הקיף את כף פארוול (Cape Farwell), הנקודה הדרומית ביותר בגרינלנד, ונחת למשך החורף על אי קטן. כשהשתפר מזג האוויר המשיך להפליג צפונה וחנה בפיורד גדול שהזכיר לו מאוד את איסלנד. ארבע שנים לאחר מכן, ב-986, חזר אריק לאיסלנד כדי לעשות נפשות למולדתו החדשה. הוא תיאר בלשון נלהבת את עושרו, יופיו וגודלו של האי, ואגב כך נסחף מעט והעניק לו את שמו – גרינלנד – הארץ הירוקה. 25 ספינות עמוסות יצאו לכיוון העולם החדש שאריק צייר בצבעים בהירים כל כך. 11 מהן אמנם נטרפו בסערה קשה, אבל אנשים המשיכו להגיע ולהתיישב באי.
אחד מאלה שחיפשו את הדרך אל האושר הגרינלנדי היה כנראה האדם האירופאי הראשון שהגיע לאמריקה: בסוף המאה העשירית נסחף ספן איסלנדי בדרכו לגרינלנד ושט מערבה. הוא הגיע לארץ שגבעות מיוערות כיסו אותה מאופק לאופק וחזר על עקבותיו מבלי לרדת לחוף. לאיף, בנו של אריק האדום, הוקסם מן הסיפורים על הארץ המיוערת ויצא לחפש אותה. הוא ביקר באי באפין, בלברדור ובניו פאונדלנד, ואפילו הוביל ניסיון התיישבות אירופאי באזור ניו פאונדלנד של היום, ניסיון שנכשל כנראה בגלל יחסים מעורערים עם התושבים האינדיאנים, בני המקום. בשיאה של ההתיישבות הזו חיו יותר מ-5,000 ארופאים בצפון אמריקה, וכל זה כ-500 שנה לפני שקולומבוס חלם על שיט באוקיינוס. 400 שנים נמשכה ההתיישבות הזו, ובסופה לא נותר ממנה שריד ופליט. האירופאים הביאו עמם את הטכנולוגיה וההון מהמולדת, הם שמרו על קשרי מסחר עם ארצות המוצא והתיישבו בחלק הדרומי והנוח יחסית של האי. בכל זאת, כשהורעו התנאים ועורק החיים אל העולם הישן נותק, נכחדה ההתיישבות במהירות. האירופאים לא הצליחו לנעוץ את ציפורניהם ולהיאחז בארץ בכוחות עצמם, בעוד האינואיטים, בעלי הבית האמיתיים של גרינלנד, ידעו לעשות זאת בהצלחה מעוררת הערצה.
לאחר כישלון ההתיישבות האירופאית באי איבד העולם הישן את עניינו במקום, וב- 300 השנים שלאחר מכן נעזבו גרינלנד ותושביה לנפשם. רק במאה ה-16 החלו להגיע ציידי לווייתנים לשדות הציד העשירים של האי, ויחסי מסחר נרקמו בין אירופה לבין האינואיטים המקומיים. ב-1605 שלח מלך דנמרק כריסטיאן הרביעי משלחת לגרינלנד ותבע בעלות על האי, וב-1721 חזרו אירופאים להתגורר באי באופן קבוע. המתיישבים הקימו תחנות מסחר ועסקו בעיקר ברכישת פרוות מהאינואיטים. לצדם פעלו המיסיונרים, שהגיעו כדי לסחור בנפשם של המקומיים. בסוף המאה ה-18 אסרה דנמרק על תושבי האי לסחור עם כל מדינה אחרת, ומצב זה נותר בעינו עד 1950. במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר דנמרק היתה תחת כיבוש גרמני, הקימו האמריקאים כמה בסיסי צבא באי. באחד מהם בנו בית חולים ענק לפצועים אנושות כדי להרחיקם מעין הציבור בבית. ב-1979 קיבלו תושבי גרינלנד אוטונומיה מלאה לנהל את ענייניהם הפנימיים. נבחר דגל, סמל לאומי וניתן לאי שם מקומי Kalaallit Nunaat – "ארצי האהובה" בשפה הגרלנדית. דנמרק אחראית עדיין על קשרי החוץ והביטחון, ולדברי ממשלתה היא משקיעה באי מאמצים רבים כדי להביא אותו למצב שבו יהיו תושביו מוכנים לקבל את האחריות המלאה על גורלם. הקיץ נגמר באמצע אוגוסט אמצע אוגוסט, והקיץ כמעט נגמר פה ב-78 מעלות צפון. הטמפרטורה קרובה לאפס. בעוד יומיים תשקע השמש לכמה דקות בפעם הראשונה מאז אפריל. צמחייה ארקטית נמוכה, שמכסה את רוב השטח, צבועה כבר בגוונים של סתיו. באוויר מנצלים חרקים רבים את ימי החסד האחרונים של הקיץ. על הגבעה שמאחורי האוהל צועדים לאטם אמא ושלושת ילדיה, מתבוננים בקרקע בריכוז גדול. מדי פעם פורץ אחד מן הילדים בקריאות שמחה וכולם ממהרים אליו ואוספים מהאדמה תותי בר שחורים. סוף העולם? אולי קצהו? 1,200 קילומטרים בלבד מהקוטב, חיה כאן שלוחתו הצפונית והרחוקה ביותר של הגזע האנושי. מי שנולד פה יקרא למקום בית. מי שבא מבחוץ, ישרוד כתייר. אם ינסה להישאר יברח בסופו של דבר, או ישתגע.
דרך עפר תלולה חוצה את הכפר לשניים ומובילה היישר אל הים. הבתים מונחים על כלונסאות עץ התקועים באדמה הקפואה. בלילה ירדה הטמפרטורה אל מתחת לאפס וכתמי קרח גדולים מפוזרים על השביל ובין הבתים. רק אתמול הגעתי ואני כבר דמות מוכרת. החיוכים וברכות השלום שאני זוכה להם היום הם כבר מהסוג ששמור למישהו מוכר. עושה רושם שכל אנשי הכפר כבר יודעים שהגעתי ולשם מה. מכלית מים גדולה עוצרת לידי והנהג, בסרבל עבודה כחול, ובתנועות ידיים רחבות, מציע לי לעלות. רק לפני 50 שעות עזבתי את הארץ, ואני עדיין אידיוט וחשדן, עולה למושב בהיסוס. מוזיקת קאנטרי אמריקאית, תא מחומם, אנחנו מעשנים סיגריה ומקפצים לאטנו במורד הרחוב. שמו אנוק, הוא נהג מכלית המים של הכפר והוא כבר יודע שאני רוצה להצטרף לציד לווייתן חד-קרן, הקרוי נרוואל (Narwhal). אנחנו עוצרים ליד צריף לא צבוע שבחזיתו מרפסת עקומה. שתי פרוות של כלבי ים מתוחות לייבוש ליד הדלת וכמה מזחלות זרוקות סביבו. שישה גורים יפהפיים קופצים עלינו באושר הטמון בכל הרפתקה חדשה. הוא פותח את הדלת ואני נכנס אחריו. שלוש ילדות משחקות באמצע הצריף, נעצרות להביט בי, הקטנה פורצת בבכי ונעלמת מאחורי קיר פנימי. אנוק צוחק וקורא בקול. לחדר נכנס אדם בשנות השלושים לחייו, ובאנגלית מגומגמת הוא מזמין אותי לשבת ולהתכבד בבשר כלב ים מיובש. מסתבר שהשניים אחים, ואגפוק, כמו רוב בני המקום, עדיין עובד ומתפרנס כצייד במשרה מלאה. כן, הוא יוצא היום לנסות ולצוד נרוואל. כן, הוא ישמח אם אצטרף אליו. מסע הציד של אגפוק אנחנו מתקדמים מזרחה במעלה המפרץ לאורך קו החוף. מצוק תלול יורד היישר אל המים, מבלי להותיר כל רצועת חוף. השמש שולחת קרניים ארוכות מצפון ומאירה את המדרונות הדרומיים של המפרץ באור רך. חלק מגושי הקרח שאנו חולפים לידם מתנשאים עשרות מטרים מעל המים. אור כחול עמוק זוהר מתוכם והם נראים כבוערים באנרגיה פנימית מוזרה. הכפר נעלם, בסיס הטילים כבר לא קיים. סביבנו פרוסה ארץ קשה, יפה וקפואה. אגפוק משיט אותנו אל ראשו של מפרץ נידח בצפון-מערב גרינלנד למסע הציד החשוב ביותר של השנה, ציד שלא השתנה במאום באלף השנים האחרונות – ציד הנרוואל. רוח חזקה מטלטלת את בד האוהל, מטיחה בנו שלג רטוב שנמס מיד עם פגיעתו. הפרימוס עובד ללא הפסק מאז הקמנו את האוהל בשש בבוקר ובתוך האוהל חם, חם מדי. אגפוק אדיש, מוכיח כושר שינה מדהים. מדי כמה שעות הוא פוקח עין, מציץ החוצה, לועס קצת בשר וחוזר לטמון את ראשו מתחת לפרוות הקאריבו. אני חסר סבלנות, יוצא לסיבובים קצרים בחוץ. הגלים זרקו על החוף כמה גושי קרח שנראים בתוך הסערה כמו גן פסלים מוזר. המים כהים, כמעט שחורים. הקיאק מונח על החוף הפוך. כשאני חוזר אגפוק יושב על פרוותיו ומחמם סיר מים. הוא מכין שתי כוסות תה, מערבב סוכר, מגיש לי ואומר בחיוך רחב, "מזג אוויר לא טוב. מי שחושב יותר מדי מקבל שיער לבן".
לפני שהיום קופא בדצמבר, כשהקרח הפך יבש, חזק וקל, עברו האינואיטים להתגורר באיגלו עשוי קרח. בחלק מן האזורים חיו במבני אבן נמוכים, שהיו קבורים כשני שלישים באדמה ומכוסים אבני צפחה גדולות וטחב. גם למבנים אלו קוראים איגלו, וחוץ מחומרי הבנייה השונים היה המבנה הפנימי דומה ביותר למבנה הקרח הנושא את אותו השם. כל בני המשפחה ישנו על מצע משותף של פרוות דובים לבנים וקאריבו, שנפרש על מדף שנחצב בקרח. במרכז המבנה של האיגלו, במקום הגבוה היותר, היה פתח קטן לאוורור, ומתחתיו היו תלויות חתיכות בשר גדולות שיובשו בשמש הקיץ ואוחסנו כמזון לחורף. בשר הציד הטרי, אם היה כזה, נשמר ברצפת הקרח של האיגלו, ורובו הוטמן תחת גלי אבנים בכל אזור הציד. פתח נמוך מנע את בריחת האוויר החם החוצה. פרוות דובים היו תלויות על פני פתחי תעלת הכניסה כדי להגן מהקור. בצד הפונה לכיוון דרום נחצב פתח בגושי הקרח הבונים את האיגלו, וחלון עשוי קרח אגמים שקוף אפשר כניסת מעט אור. ליל החורף הארוך נמשך יותר מארבעה חודשים. מדי פעם ירדו הטמפרטורות אל 50 מעלות מתחת לאפס. רוחות חזקות נשבו מכיפת הקרח וצברו מהירות קטלנית בגלישתן לכיוון הים. סופות ארקטיות ממושכות "קרקעו" את הציידים לתקופות ארוכות. לעתים היה אתר החורף ממוקם על גדות אגם קפוא והנשים והילדים חצבו חורים בקרח המכסה את האגם כדי לדוג. הגברים יצאו בחורף למסעות ציד ממושכים, רכובים על מזחלות הכלבים. בעונה זו צדו בדרך כלל דובים לבנים וקאריבו. רוב מסעות הציד התנהלו על פני מדף הקרח המכסה את הים. באמצע פברואר הציצה השמש בפעם הראשונה מעל האופק, וכעבור חודשיים כבר לא שקעה. את האיגלו עזבו כאשר הבלוק העליון נמס ונפל לתוכו. יום זריחת השמש ונפילת האיגלו באביב היו אירועים שנחגגו במסיבות גדולות באיגלו גדול משותף. לפעמים, לאחר ציד קשה ומוצלח במיוחד, היה אחד הציידים מציג בפני השאר את כל סצנת הציד בעזרת ריקוד ותוף גדול.
לאן נעלמו הלווייתנים? באחת בלילה, לאחר 19 שעות רצופות על המים, אגפוק מחליט שמספיק. אנחנו מעמיסים את הקיאק על הסירה ועוגנים לצדו של אי קטן, כקילומטר מן החוף הדרומי של המפרץ. אוהל עומד על החוף ושני פרצופים מחייכים מקבלים אותנו בכוסות של תה. כמונו הם בעקבות הנורוואל, וכמונו הם עדיין ללא הצלחה. יומיים של מזג אוויר סוער תוקעים אותנו במקום, ואני נוכח שיכולת השינה המופלאה של אגפוק לא נעלמה. גם באוהל הסמוך אין תנועה רבה. בתרבות האינואיטית לא מעירים גבר ישן אלא בשעת סכנה או ציד. יום נוסף על המים נגמר בלא כלום, ואנחנו מתקרבים באטיות למעגן טבעי קטן, שמעליו זרועים 12 צריפים דהוהי צבע. קקרטאט (Qeqertat) הוא הכפר הקטן ביותר באזור, ממוקם בלבו של אזור ציד הלווייתנים ומתבסס עליו. הכפר ממוקם הרחק בתוך המפרץ, ובשנים קרות הקרח ממשיך לכסות את הים שסביבו ומותיר אותו מנותק מן העולם החיצון כמעט לחלוטין. 11 בלילה. קרני השמש האחרונות מאירות לאורך המפרץ. על קו החוף מפוזרים מבני עץ פתוחים. חתיכות בשר מונחות לייבוש על המעקה העליון וקיאק מוטל על משטח קטן, שני מטרים מעל האדמה. לפני שהביאו איתם הלבנים עץ היו המקומיים בונים את ה"איקק" מאבנים ומניחים עליו את בשר הציד והקיאקים מחוץ לטווח שיניהם החדות של הכלבים הרעבים. קבוצת אנשים קטנה יושבת על הסלעים הפונים לים ולשמש. שלושה ילדים משחקים בין חביות דלק שעומדות בערמה על החוף, ואיש זקן נשען על קיר אחד הצריפים, מעשן מקטרת ומביט בקרח החולף בשלווה על המים בעין של מומחה. בפנים הבית אני מוצא את הברית החדשה כתובה בגרינלנדית ובדף הראשון ציור של ארץ ישראל. כשמתברר לזקן ולאגפוק שאני מארצו של ישו אני זוכה להערכה מחודשת, ומרגע זה אני מוצג כמי שאכל עם בן האלוהים הבלונדיני שהביאו המסיונרים. אנחנו מחליפים את מיקום המחנה שלנו כמעט מדי יום, ולרוב פוגשים ציידים אחרים שמטרתם כמטרתנו. אגפוק מבלה שעות ארוכות בתוך הקיאק הקטן המתאים בדיוק לממדי גופו. הוא בוחר גושי קרח לארוב לצדם, פונה כל פעם לאזור אחר, ובעיקר ממתין להזדמנות שהוא יודע בביטחון כי תבוא. במזג האוויר מורגש שינוי, והטמפרטורות הולכות ויורדות כל יום. בסופה האחרונה ירדו כמויות שלג גדולות וההרים סביב המפרץ הלבינו. סוף חודש אוגוסט.
נשיפות לווייתנים מכל עבר במשך יותר משעתיים ממשיך אגפוק לדבוק בעמדתו לצד גוש הקרח. כמה מאות לווייתנים כבר חלפו מולנו. כולם באים מאותו כיוון וממשיכים לאותו הכיוון. אני יושב על החוף ואוחז בחוזקה במשקפת. ההתרגשות נעלמה והקור מחלחל אט אט, כמעט בלתי מורגש עד שהוא אופף אותך לחלוטין. אגפוק ממתין בסבלנות ובמשמעת ברזל, לא מתפתה להשליך את הצלצל מוקדם מדי. מהמקום שבו אני יושב נראה לי שחלק מן הלווייתנים עוברים קרוב מאוד אליו ואיני מבין למה הוא מחכה. בערך בחמש וחצי מגיעה ממערב קבוצה נוספת של לווייתנים ומתקדמת במסלול ישר לכיוון המארב. שמונה לווייתנים מובלים בידי זכר גדול, מעוטר בקרן שאורכה כשלושה מטרים. הם חולפים שלושים מטר מאגפוק, והוא עוקב אחריהם בדממה מוחלטת כמו נץ. אגפוק ממתין עד שהאחרון יחלוף ויוצא אחריהם כמו טורפדו בקשת רחבה שמביאה אותו הישר מאחוריהם. השקט נשבר לרסיסים. הלווייתן הפגוע מכה במים בזנבו מכה גדולה וכל הלהקה נעלמת מתחת למים. אגפוק משליך את עור כלב הים המנופח כבלון, ומיד אחריו את העוגן הקטן, העשוי אף הוא מעור כלב ים, מקשה על הלווייתן לגרור אחריו את המצוף. שניות לאחר שהכל החל נותר מצוף בודד שנגרר על המים עדות אילמת יחידה להרג. אגפוק משלים את המלאכה מתוך הסירה. הלווייתן הפצוע עולה אט אט לפני המים. הוא שוחה לידינו תשוש ואגפוק נועץ בו צלצל נוסף, היישר אל הלב.
בחזרה לעתיד |
משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:
מדהים