תפריט עמוד

גרינלנד – מסע אל הצפון הרחוק

מאות לווייתנים חלפו על פני הקיאק הקטן, ורק כשהאחרון בהם התקרב, אגפוק השליך את הצלצל לעברו. מסע ציד עוצר נשימה בגרנלנד, האי ש-99 אחוזים משטחו מכוסים בקרח ושתושביו האינואיטים עדיין צדים לווייתנים בעזרת צלצלים

מי שרצה לצאת לפני כמאה שנה לצפונה של גרינלנד היה צריך להיות ידידו של מלך או של צייד לווייתנים (רצוי של שניהם). הוא היה אמור לנשק לאשתו ולילדיו לשלום, מבלי לדעת מתי ואם ישוב לראותם. לאחר מכן הפליג במשך כמה שנים בים הקרח הצפוני. כך עברו עליו חורף אחד או שניים של לילה אינסופי, ייסורי גיהינום של רעב, קור, בדידות ושיעמום. ורק כאשר הגיע אל סף השיגעון זכה לראות את צפונה של גרינלנד.

היום אפשר לנסוע לשלושה שבועות לסוף העולם, לראות אנשים שצדים לווייתנים בעזרת צלצלים מתוך קייאקים קטנים – ולחזור הביתה. בסיס הטילים הגרעיניים האמריקאי בתול (Thule) מספק את שער הכניסה. בבסיס, שממנו אפשר להשמיד חצי עולם בלחיצה על כפתור, נמצא מסלול הנחיתה הסלול היחיד באזור. טיסה בת שעה וחצי צפונה מקאנגרדלוסואק (Kangerdlusuaq) , בחוג הקוטב הצפוני, הביאה אותי לבסיס הגדול, שמונח על הקרקע הקפואה ללא שורשים וסנטימנטים. כמה פאבים, מועדונים, טילים אטומיים, סופרמרקט אמריקאי עם קופאיות שלועסות מסטיק כפי שרק אמריקאים יודעים, ומרכז שליטה על לוויינים המקיפים את כל חצי הכדור הצפוני.

שלושה ימים של מזג אוויר גרוע עיכבו אותי בבסיס הזה. כשהמראנו חתכו עננים נמוכים את העולם כ-200 מטרים מעלינו, ואור אפור חיוור צבע את הכול לתמונה דוממת. טסנו צפונה מעל המים לאורך קו החוף. מימיננו נשפכו מדרונות ההרים היישר מתוך העננים לים. מדי פעם חתך עמק צר את חומת ההרים החומה ולשון קרח לבנה וארוכה נשלחה אל המים, כמו להזכיר לך מי באמת שולט במקום. גושי קרח ענקיים צפו במים הכהים בפיזור אקראי, זוהרים באור כחול מוזר.


לאחר 20 דקות טיסה נמוכה פנינו מזרחה אל תוך פיורד צר. כמות גושי הקרח הצפים במים הלכה וגדלה ומי הים קיבלו גוון ירוק בהיר, המצביע על הכמות הגדולה של מינרלים וסחף, שמביא הקרחון. מי הים החמים יחסית גורמים בקיץ לא פעם לעננות נמוכה מאוד, והטייס החליט שיש לנו סיכויים טובים יותר להצליח להגיע לקאנאק (Qaanaaq) מעל כיפת הקרח. גוש לבן גדול חסם מולנו את זרועו הירוקה של הים, ופיסת שמים כחולה מעליו אישרה את החלטת הטייס. הקרחון התעקל צפונה בין מדרונות ההרים, מתרומם בזווית אחידה לכיוון כיפת הקרח שעדיין הסתתרה מעינינו. מאות סדקים חצו אותו מצד לצד בקשתות רחבות והעידו על תנועת הקרח וכיוונו.

גושי קרח צפים במימי המפרץ. 99 אחוזים משטחה של גרינלנד מכוסים בקרח | צילום: Willi Hybrid, flickr

בגובה 800 מטרים התיישר הקרחון, ולפתע היינו מעל כיפת הקרח המכסה 99 אחוז משטחה של גרינלנד. 1,800,000 קילומטרים רבועים, פי 90 ממדינת ישראל. משטח לבן אדיר של קרח סחוף רוחות נפרס לכל עבר. זו גרינלנד האמיתית, תשעה אחוזים מכלל המים המתוקים בעולם כלואים קפואים בכיפת הקרח הזו, השנייה בגודלה רק לאנטארקטיקה. במרכז האי מגיע עומק שכבת הקרח עד 3,500 מטרים, ומשקלו דוחס ומשקיע את סלעי היסוד שעליהם הוא מונח כ-800 מטרים.

45 דקות טסנו מעל מדבר הקרח, ואז צנחו מדרונות סלע כהים אל תוך מפרץ רחב. אצבעות קרח ארוכות נשלחו מכיפת הקרח לים ומאות גושי קרח צפו במים כחולים כהים. מפרץ Kangerdlugssuaq – המפרץ הגדול. סביבו, קרוב לקו הרוחב 78 צפון, חיה קבוצת האינואיטים (שבעבר נקראו אסקימוסים) הצפונית ביותר בעולם. קאנאק הוא הכפר הגדול מבין שישה כפרים שבהם מתגוררים 800 תושבים, הפזורים על פני שטח של 24,500 קילומטרים רבועים (בערך כשטחה של מדינת ישראל).

לחיות בארץ קרה וקשוחה
לפני כ-7,000 שנים חצתה קבוצת האינואיטים הראשונה את מצרי ברינג, המפרידים בין סיביר לאלסקה. ההגירה הזו, כקודמתה, היתה תנועה של שבטים מונגוליים מאסיה לצפון אמריקה בעקבות עדרי הקאריבו, אותם צדו למחייתם. האינדיאנים, המהגרים הראשונים, עברו בין היבשות לפני כ-25,000 שנה על גשר יבשתי, שנחשף בשל מפלס הים הנמוך בתקופת הקרח. כשהגיעו האינואיטים, עלה מפלס הים וכיסה את רצועת היבשה הצרה שקשרה בין היבשות. החצייה נעשתה בסירות פתוחות העשויות מעורות כלבי ים בקיץ, ועל פני הים הקפוא בחורף. כשהגיעו המהגרים לעולם החדש הם גילו, כפי שמגלה כל מהגר, שהמקומות הטובים כבר תפוסים. שבטי האינדיאנים, שהתבססו בכל אזור היער במרכז אלסקה ובדרומה, לא אפשרו להם לרדת דרומה. האינואיטים המשיכו מזרחה והתיישבו לאורך חופיו של האוקיינוס הצפוני ובכל ארכיפלג האיים שבצפון-מזרח קנדה. ארץ קרה, קירחת, קשה מכל חבל ארץ אחר שבה התגורר אדם מעודו.

במשך 2,000 שנה התקדמו האינואיטים מזרחה עד שקבוצה ראשונה חצתה את מצר המים הקפוא, המפריד בין האי אליסמר שבקנדה לגרינלנד. זו היתה קבוצה קטנה של כ-500 אנשים, שהחזיקה מעמד בצפונה של גרינלנד כ-2,500 שנה, ונעלמה באחת. התקררות משמעותית באקלים כדור הארץ התרחשה במקביל להיעלמותם, וזו הבריחה אותם חזרה מערבה או שחיסלה אותם.

הקבוצה החדשה, שהגיעה לאחר מכן, היתה כבר בעלת טכנולוגיה מפותחת יותר, ועקב כך גם מתקדמת יותר במבנה החברתי. חברי הקבוצה חיו בחבורות גדולות יותר, גילפו בעצמות ובשנהב כלי נשק ומלאכה ועסקו באומנות. במאה העשירית התפתחה באזור תרבות חדשה, תרבות ה-Thule, שהאינואיטים של היום הם צאצאיה הישירים. בתוך 75 שנים התפשטה תרבות זו ממערבה של אלסקה ועד לגרינלנד. שלושת ההישגים הטכנולוגיים החשובים ביותר של התרבות החדשה היו המצאת הצלצל, הקיאק ושימוש בכלבים לגרירת מזחלות. בני תרבות זו נדדו בקבוצות של בני המשפחה המורחבת. בשנים ברוכות בציד עברו פעמיים בשנה בין אזור מחנה החורף, לאזור הקיץ. בשנים קשות נאלצו לנוע מרחקים גדולים יותר כדי לשרוד.

משפחה אינואיטית בצילום משנת 1917 | צילום: George R. King

אל הארץ הירוקה
שתי סאגות איסלנדיות עתיקות מספרות את סיפורם של המהגרים האירופאים לגרינלנד, שתיהן נכתבו זמן רב לאחר התרחשות האירועים, ולפיכך הן אינן מבדילות בין עובדות ופולקלור. מאות שנות ההתיישבות האירופאית בגרינלנד הותירו במקום עדויות ארכיאולוגיות ותרבותיות שאפשרו לחוקרים המודרנים להרכיב את חלקי הפאזל שציירו הסאגות.

על פי הסאגות הניח האירופאי הראשון את כף רגלו בגרינלנד ב-900 לספירה. היה זה ספן נורווגי, שהפליג מאיסלנד ונסחף בסופה אל חופה הדרום-מזרחי של גרינלנד. 78 שנים אחר כך הסתבך איסלנדי צעיר, סנאיביורן גאלטי שמו, בסכסוך עתיק יומין ובסדרת נקמות דם. הוא החליט לברוח מערבה, אל הארץ שאותה גילה הספן האיסלנדי. גאלטי אסף סביבו קבוצת אנשים שעזבו בשמחה את הארץ הישנה. באחד הלילות, סמוך להפלגה, חלם אחד מחברי הקבוצה על סופה המר של המשלחת, אבל למרות האזהרה יצאו האיסלנדים לדרך ונחתו לא הרחק מהמקום שאליו הגיע החלוץ. הם הספיקו לבנות בקתה בודדת לפני שהחלו לרדת השלגים הראשונים, ותכננו להעביר בה את החורף. מריבה גדולה פרצה בין חברי הקבוצה, סכינים נשלפו, ושני ניצולים בודדים הצליחו לעשות בסוף החורף את דרכם חזרה לאיסלנד.

לקראת סוף המאה העשירית נכנס לתמונה אריק האדום. בעקבות פרשת נקמות עקובת דם גורשו אריק ואביו מנורווגיה ועברו להתגורר באיסלנד. ב-982 הורשע אריק האדום ברצח שניים מעבדיו וברח מערבה – לגרינלנד. הוא הגיע לאזור שבו נחתו קודמיו, אבל מפחד הקללה הרובצת על המקום החליט להמשיך ולרדת דרומה לאורך החוף. הוא הקיף את כף פארוול (Cape Farwell), הנקודה הדרומית ביותר בגרינלנד, ונחת למשך החורף על אי קטן. כשהשתפר מזג האוויר המשיך להפליג צפונה וחנה בפיורד גדול שהזכיר לו מאוד את איסלנד.

ארבע שנים לאחר מכן, ב-986, חזר אריק לאיסלנד כדי לעשות נפשות למולדתו החדשה. הוא תיאר בלשון נלהבת את עושרו, יופיו וגודלו של האי, ואגב כך נסחף מעט והעניק לו את שמו – גרינלנד – הארץ הירוקה. 25 ספינות עמוסות יצאו לכיוון העולם החדש שאריק צייר בצבעים בהירים כל כך. 11 מהן אמנם נטרפו בסערה קשה, אבל אנשים המשיכו להגיע ולהתיישב באי.

תשעה אחוזים מכלל המים המתוקים בעולם כלואים בקרחונים של גרלנד | צילום: פוקס טלבוט

אחד מאלה שחיפשו את הדרך אל האושר הגרינלנדי היה כנראה האדם האירופאי הראשון שהגיע לאמריקה: בסוף המאה העשירית נסחף ספן איסלנדי בדרכו לגרינלנד ושט מערבה. הוא הגיע לארץ שגבעות מיוערות כיסו אותה מאופק לאופק וחזר על עקבותיו מבלי לרדת לחוף. לאיף, בנו של אריק האדום, הוקסם מן הסיפורים על הארץ המיוערת ויצא לחפש אותה. הוא ביקר באי באפין, בלברדור ובניו פאונדלנד, ואפילו הוביל ניסיון התיישבות אירופאי באזור ניו פאונדלנד של היום, ניסיון שנכשל כנראה בגלל יחסים מעורערים עם התושבים האינדיאנים, בני המקום. בשיאה של ההתיישבות הזו חיו יותר מ-5,000 ארופאים בצפון אמריקה, וכל זה כ-500 שנה לפני שקולומבוס חלם על שיט באוקיינוס.

מסוף המאה ה-13 חלה התקררות ממשית בכל אזור צפון האוקיינוס האטלנטי. מזג האוויר הקשה, שפקד את דרומה של גרינלנד, פגע קשה במתיישבים החדשים. עדרי הכבשים לא החזיקו מעמד בקור, ואפילו בשיאו של הקיץ נפגעו גידולי השדה. הקרח שכיסה את הים מנע את הקשר ההכרחי עם ארצות האם באיסלנד ובנורווגיה, ונטישה הדרגתית של התושבים המוכים לא איחרה לבוא.

400 שנים נמשכה ההתיישבות הזו, ובסופה לא נותר ממנה שריד ופליט. האירופאים הביאו עמם את הטכנולוגיה וההון מהמולדת, הם שמרו על קשרי מסחר עם ארצות המוצא והתיישבו בחלק הדרומי והנוח יחסית של האי. בכל זאת, כשהורעו התנאים ועורק החיים אל העולם הישן נותק, נכחדה ההתיישבות במהירות. האירופאים לא הצליחו לנעוץ את ציפורניהם ולהיאחז בארץ בכוחות עצמם, בעוד האינואיטים, בעלי הבית האמיתיים של גרינלנד, ידעו לעשות זאת בהצלחה מעוררת הערצה.

עיירה בדרום גרינלנד. רק במאה ה-18 חזרו האירופאים להתגורר באי באופן קבוע | צילום: אייסטוק

לאחר כישלון ההתיישבות האירופאית באי איבד העולם הישן את עניינו במקום, וב- 300 השנים שלאחר מכן נעזבו גרינלנד ותושביה לנפשם. רק במאה ה-16 החלו להגיע ציידי לווייתנים לשדות הציד העשירים של האי, ויחסי מסחר נרקמו בין אירופה לבין האינואיטים המקומיים. ב-1605 שלח מלך דנמרק כריסטיאן הרביעי משלחת לגרינלנד ותבע בעלות על האי, וב-1721 חזרו אירופאים להתגורר באי באופן קבוע. המתיישבים הקימו תחנות מסחר ועסקו בעיקר ברכישת פרוות מהאינואיטים. לצדם פעלו המיסיונרים, שהגיעו כדי לסחור בנפשם של המקומיים. בסוף המאה ה-18 אסרה דנמרק על תושבי האי לסחור עם כל מדינה אחרת, ומצב זה נותר בעינו עד 1950. במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר דנמרק היתה תחת כיבוש גרמני, הקימו האמריקאים כמה בסיסי צבא באי. באחד מהם בנו בית חולים ענק לפצועים אנושות כדי להרחיקם מעין הציבור בבית.

ב-1979 קיבלו תושבי גרינלנד אוטונומיה מלאה לנהל את ענייניהם הפנימיים. נבחר דגל, סמל לאומי וניתן לאי שם מקומי Kalaallit Nunaat – "ארצי האהובה" בשפה הגרלנדית. דנמרק אחראית עדיין על קשרי החוץ והביטחון, ולדברי ממשלתה היא משקיעה באי מאמצים רבים כדי להביא אותו למצב שבו יהיו תושביו מוכנים לקבל את האחריות המלאה על גורלם.

הקיץ נגמר באמצע אוגוסט
תשע בערב. אני יושב בפתח האוהל כ-200 מטרים מחוץ לכפר המונה כמה עשרות בתים צבעוניים, כמעט אחידים. בחצרות תלויים לייבוש עורות כלבי ים, פרוות דובים לבנים וחתיכות בשר כהות. מזחלות עץ מכל הגדלים מפוזרות בשטח. מאות כלבים מתרוצצים ממקום למקום, עושים מהומות בכל מקום שאליו הם מגיעים ומגורשים באבנים ובצעקות למסיבה הבאה. בין נביחות הכלבים נשמעים קולות ילדים. הילדים משחקים על החוף, אך קולותיהם מגיעים ממרחק כמה מאות מטרים בצלילות מדהימה. השמים עדיין מעוננים אבל פסים כחולים, שהתחילו להופיע אחרי הצהריים, כבשו להם נתחים, ונקודות אור מנקדות את כל המפרץ. גושי קרח, חלקם בגודל של איצטדיון כדורגל, נעים לאטם לכיוון הים הפתוח. על אחד ההרים מעברו השני של המפרץ שלח הקרח שלוש שיניים לבנות אל מורד המדרון הכהה. קרני שמש נמוכות פוגעות בו ישירות וכתר לבן מונח על ראשו של ההר. שלווה.

אמצע אוגוסט, והקיץ כמעט נגמר פה ב-78 מעלות צפון. הטמפרטורה קרובה לאפס. בעוד יומיים תשקע השמש לכמה דקות בפעם הראשונה מאז אפריל. צמחייה ארקטית נמוכה, שמכסה את רוב השטח, צבועה כבר בגוונים של סתיו. באוויר מנצלים חרקים רבים את ימי החסד האחרונים של הקיץ. על הגבעה שמאחורי האוהל צועדים לאטם אמא ושלושת ילדיה, מתבוננים בקרקע בריכוז גדול. מדי פעם פורץ אחד מן הילדים בקריאות שמחה וכולם ממהרים אליו ואוספים מהאדמה תותי בר שחורים.

סוף העולם? אולי קצהו? 1,200 קילומטרים בלבד מהקוטב, חיה כאן שלוחתו הצפונית והרחוקה ביותר של הגזע האנושי. מי שנולד פה יקרא למקום בית. מי שבא מבחוץ, ישרוד כתייר. אם ינסה להישאר יברח בסופו של דבר, או ישתגע.

ילד מקומי. במים משתקפים בתי הכפר הצבעוניים | צילום: Willi Hybrid, flickr

דרך עפר תלולה חוצה את הכפר לשניים ומובילה היישר אל הים. הבתים מונחים על כלונסאות עץ התקועים באדמה הקפואה. בלילה ירדה הטמפרטורה אל מתחת לאפס וכתמי קרח גדולים מפוזרים על השביל ובין הבתים. רק אתמול הגעתי ואני כבר דמות מוכרת. החיוכים וברכות השלום שאני זוכה להם היום הם כבר מהסוג ששמור למישהו מוכר. עושה רושם שכל אנשי הכפר כבר יודעים שהגעתי ולשם מה. מכלית מים גדולה עוצרת לידי והנהג, בסרבל עבודה כחול, ובתנועות ידיים רחבות, מציע לי לעלות. רק לפני 50 שעות עזבתי את הארץ, ואני עדיין אידיוט וחשדן, עולה למושב בהיסוס.

מוזיקת קאנטרי אמריקאית, תא מחומם, אנחנו מעשנים סיגריה ומקפצים לאטנו במורד הרחוב. שמו אנוק, הוא נהג מכלית המים של הכפר והוא כבר יודע שאני רוצה להצטרף לציד לווייתן חד-קרן, הקרוי נרוואל (Narwhal). אנחנו עוצרים ליד צריף לא צבוע שבחזיתו מרפסת עקומה. שתי פרוות של כלבי ים מתוחות לייבוש ליד הדלת וכמה מזחלות זרוקות סביבו. שישה גורים יפהפיים קופצים עלינו באושר הטמון בכל הרפתקה חדשה. הוא פותח את הדלת ואני נכנס אחריו.

שלוש ילדות משחקות באמצע הצריף, נעצרות להביט בי, הקטנה פורצת בבכי ונעלמת מאחורי קיר פנימי. אנוק צוחק וקורא בקול. לחדר נכנס אדם בשנות השלושים לחייו, ובאנגלית מגומגמת הוא מזמין אותי לשבת ולהתכבד בבשר כלב ים מיובש. מסתבר שהשניים אחים, ואגפוק, כמו רוב בני המקום, עדיין עובד ומתפרנס כצייד במשרה מלאה. כן, הוא יוצא היום לנסות ולצוד נרוואל. כן, הוא ישמח אם אצטרף אליו.

מסע הציד של אגפוק
שתיים בבוקר. רוח קרה חותכת ועוברת את כל שכבות הבגדים שאני עוטה על עצמי. אגפוק עומד זקוף בירכתי הסירה, אוחז במוט ההיגוי, מוצא ביד מיומנת את דרכו בין גושי הקרח הרבים שצפים במים. קיאק ארוך קשור אל הסירה הקטנה, צלצל ברזל קשור ברצועות עור של כלב ים לסיפונו, ובקצהו ראש חץ עשוי משנהב חטיו של כלב ים. על קרקעית הסירה מונחים רובים, אוהלים, אוכל, כמה פרוות.

אנחנו מתקדמים מזרחה במעלה המפרץ לאורך קו החוף. מצוק תלול יורד היישר אל המים, מבלי להותיר כל רצועת חוף. השמש שולחת קרניים ארוכות מצפון ומאירה את המדרונות הדרומיים של המפרץ באור רך. חלק מגושי הקרח שאנו חולפים לידם מתנשאים עשרות מטרים מעל המים. אור כחול עמוק זוהר מתוכם והם נראים כבוערים באנרגיה פנימית מוזרה. הכפר נעלם, בסיס הטילים כבר לא קיים. סביבנו פרוסה ארץ קשה, יפה וקפואה. אגפוק משיט אותנו אל ראשו של מפרץ נידח בצפון-מערב גרינלנד למסע הציד החשוב ביותר של השנה, ציד שלא השתנה במאום באלף השנים האחרונות – ציד הנרוואל.

רוח חזקה מטלטלת את בד האוהל, מטיחה בנו שלג רטוב שנמס מיד עם פגיעתו. הפרימוס עובד ללא הפסק מאז הקמנו את האוהל בשש בבוקר ובתוך האוהל חם, חם מדי. אגפוק אדיש, מוכיח כושר שינה מדהים. מדי כמה שעות הוא פוקח עין, מציץ החוצה, לועס קצת בשר וחוזר לטמון את ראשו מתחת לפרוות הקאריבו. אני חסר סבלנות, יוצא לסיבובים קצרים בחוץ. הגלים זרקו על החוף כמה גושי קרח שנראים בתוך הסערה כמו גן פסלים מוזר. המים כהים, כמעט שחורים. הקיאק מונח על החוף הפוך. כשאני חוזר אגפוק יושב על פרוותיו ומחמם סיר מים. הוא מכין שתי כוסות תה, מערבב סוכר, מגיש לי ואומר בחיוך רחב, "מזג אוויר לא טוב. מי שחושב יותר מדי מקבל שיער לבן".

פרוות דוב לבן תלויה לייבוש. בין השאר היא משמשת להכנת בגדים  וכמצע לשינה | צילום: Willi Hybrid, flickr

לפני שהיום קופא
פעם אורח החיים היה שונה: בסוף ספטמבר, לפני תחילתו של תהליך קפיאת הים, היתה הקבוצה עוזבת את אתר הקיץ. הנשים והילדים השתמשו בסירות פתוחות העשויות מעורות כלבי ים ומשלד של עצמות לווייתנים. הגברים חתרו בקיאקים צרים וארוכים. הפרוות, כלי הבישול, כלי הציד והכלבים היו כל רכושם עלי אדמות. באתר החדש הם הקימו שוב את אוהלי הקיץ, ונכנסו לתקופת המתנה. הסופות הראשונות, המבשרות את בואו של החורף, התחילו כבר בסוף אוגוסט. באמצע ספטמבר צנחו הטמפרטורות אל מתחת לאפס, וביבשה כבר הכול קפא. שעות האור הלכו והצטמצמו במהירות. בסוף אוקטובר הים כוסה שכבת קרח עבה דיה כדי לנוע עליה, ואפשר היה לצאת שוב לציד. תקופות קפיאת הים והפשרתו הן התקופות הקשות ביותר לתנועה ולציד.

בדצמבר, כשהקרח הפך יבש, חזק וקל, עברו האינואיטים להתגורר באיגלו עשוי קרח. בחלק מן האזורים חיו במבני אבן נמוכים, שהיו קבורים כשני שלישים באדמה ומכוסים אבני צפחה גדולות וטחב. גם למבנים אלו קוראים איגלו, וחוץ מחומרי הבנייה השונים היה המבנה הפנימי דומה ביותר למבנה הקרח הנושא את אותו השם. כל בני המשפחה ישנו על מצע משותף של פרוות דובים לבנים וקאריבו, שנפרש על מדף שנחצב בקרח. במרכז המבנה של האיגלו, במקום הגבוה היותר, היה פתח קטן לאוורור, ומתחתיו היו תלויות חתיכות בשר גדולות שיובשו בשמש הקיץ ואוחסנו כמזון לחורף. בשר הציד הטרי, אם היה כזה, נשמר ברצפת הקרח של האיגלו, ורובו הוטמן תחת גלי אבנים בכל אזור הציד. פתח נמוך מנע את בריחת האוויר החם החוצה. פרוות דובים היו תלויות על פני פתחי תעלת הכניסה כדי להגן מהקור. בצד הפונה לכיוון דרום נחצב פתח בגושי הקרח הבונים את האיגלו, וחלון עשוי קרח אגמים שקוף אפשר כניסת מעט אור.

ליל החורף הארוך נמשך יותר מארבעה חודשים. מדי פעם ירדו הטמפרטורות אל 50 מעלות מתחת לאפס. רוחות חזקות נשבו מכיפת הקרח וצברו מהירות קטלנית בגלישתן לכיוון הים. סופות ארקטיות ממושכות "קרקעו" את הציידים לתקופות ארוכות. לעתים היה אתר החורף ממוקם על גדות אגם קפוא והנשים והילדים חצבו חורים בקרח המכסה את האגם כדי לדוג. הגברים יצאו בחורף למסעות ציד ממושכים, רכובים על מזחלות הכלבים. בעונה זו צדו בדרך כלל דובים לבנים וקאריבו. רוב מסעות הציד התנהלו על פני מדף הקרח המכסה את הים.

באמצע פברואר הציצה השמש בפעם הראשונה מעל האופק, וכעבור חודשיים כבר לא שקעה. את האיגלו עזבו כאשר הבלוק העליון נמס ונפל לתוכו. יום זריחת השמש ונפילת האיגלו באביב היו אירועים שנחגגו במסיבות גדולות באיגלו גדול משותף. לפעמים, לאחר ציד קשה ומוצלח במיוחד, היה אחד הציידים מציג בפני השאר את כל סצנת הציד בעזרת ריקוד ותוף גדול.

בתחילת יוני החלה היבשה להיחשף וסדקים שנפערו בקרח המכסה את הים הלכו והתרחבו. בתקופה קצרה זו של השנה התנהל הציד החשוב ביותר, ציד הלווייתנים. לפני שציידים לבנים השמידו את רוב אוכלוסיית הלווייתנים, נהגו האינואיטים לצוד גם מינים גדולים של לווייתנים, שמשקלם הגיע עד 40 טונות. כיום ממשיכים האינואיטים לצוד רק את הלווייתן חד-הקרן (הנרוול), מין קטן למדי של המשפחה שמשקלו מגיע עד שבע טונות. חשיבותו לכלכלה המקומית עדיין גדולה ביותר, גם בגלל כמות הבשר הגדולה שלו, גם בגלל שבעורו המתקתק והטעים יש ריכוז גבוה ביותר של ויטמין C, וגם בגלל קרן השנהב הגדולה, שמשמשת כצלצל וכחומר גלם לעבודות אומנות.

לווייתנים חדי-קרן (נרוואל). רק לזכרים יש את קרן השנהב שממנה מכינים צלצלים ועבודות אומנות | צילום: גלן וויליאמס

לאן נעלמו הלווייתנים?
אנחנו מתנדנדים על המים בשלווה. עוגן הברזל הקטן מוטל על אחד ממאות גושי הקרח שצפים סביבנו. מדי פעם סורק אגפוק באטיות רבה את המים בעזרת משקפת גדולה. אתמול בלילה נעלמה הסופה באותה פתאומיות שהגיעה, ומארבע בבוקר אנחנו על המים. נעים בדממה עם הקרח הצף, ממתינים ללווייתנים. מים מטפטפים ללא הרף מגוש הקרח שאליו אנו צמודים, מדי פעם מרעיד רעם גדול את המפרץ ואנחנו קופצים ומנסים לראות את גוש הקרח שנשבר או התהפך. יום יפה היום. השמש ממשיכה בקשת רחבה ושולחת קרניים ארוכות ארוכות, מאירה מהצד ומטילה צללים. כלבי ים מגיעים מדי פעם, מתרוממים במאמץ מעל המים כדי לבדוק מי אנחנו, ולבסוף מאבדים עניין ונעלמים. אנחנו עולים ויורדים עם הגאות והשפל בזרימה אטית הניתנת למדידה רק יחסית לקו החוף. אני יושב על חזית סיפון הסירה, מפקיר את גבי לשמש. אגפוק מסתכל בי וצוחק, "קלונה, איש לבן, קר לו כל הזמן".

באחת בלילה, לאחר 19 שעות רצופות על המים, אגפוק מחליט שמספיק. אנחנו מעמיסים את הקיאק על הסירה ועוגנים לצדו של אי קטן, כקילומטר מן החוף הדרומי של המפרץ. אוהל עומד על החוף ושני פרצופים מחייכים מקבלים אותנו בכוסות של תה. כמונו הם בעקבות הנורוואל, וכמונו הם עדיין ללא הצלחה. יומיים של מזג אוויר סוער תוקעים אותנו במקום, ואני נוכח שיכולת השינה המופלאה של אגפוק לא נעלמה. גם באוהל הסמוך אין תנועה רבה. בתרבות האינואיטית לא מעירים גבר ישן אלא בשעת סכנה או ציד.

יום נוסף על המים נגמר בלא כלום, ואנחנו מתקרבים באטיות למעגן טבעי קטן, שמעליו זרועים 12 צריפים דהוהי צבע. קקרטאט (Qeqertat) הוא הכפר הקטן ביותר באזור, ממוקם בלבו של אזור ציד הלווייתנים ומתבסס עליו. הכפר ממוקם הרחק בתוך המפרץ, ובשנים קרות הקרח ממשיך לכסות את הים שסביבו ומותיר אותו מנותק מן העולם החיצון כמעט לחלוטין.

11 בלילה. קרני השמש האחרונות מאירות לאורך המפרץ. על קו החוף מפוזרים מבני עץ פתוחים. חתיכות בשר מונחות לייבוש על המעקה העליון וקיאק מוטל על משטח קטן, שני מטרים מעל האדמה. לפני שהביאו איתם הלבנים עץ היו המקומיים בונים את ה"איקק" מאבנים ומניחים עליו את בשר הציד והקיאקים מחוץ לטווח שיניהם החדות של הכלבים הרעבים. קבוצת אנשים קטנה יושבת על הסלעים הפונים לים ולשמש. שלושה ילדים משחקים בין חביות דלק שעומדות בערמה על החוף, ואיש זקן נשען על קיר אחד הצריפים, מעשן מקטרת ומביט בקרח החולף בשלווה על המים בעין של מומחה. בפנים הבית אני מוצא את הברית החדשה כתובה בגרינלנדית ובדף הראשון ציור של ארץ ישראל. כשמתברר לזקן ולאגפוק שאני מארצו של ישו אני זוכה להערכה מחודשת, ומרגע זה אני מוצג כמי שאכל עם בן האלוהים הבלונדיני שהביאו המסיונרים.

הימים עוברים ואנחנו עדיין ללא לווייתן. השמש נעלמת בכל יום ליותר זמן מעבר לרכס הצפוני, מותירה אותנו למשך שעות ארוכות באור בין ערביים חיוור שמשרה על האזור אווירה של נתק מוחלט. אגפוק ממשיך לנסות בסבלנות אזורים שונים לאורך המפרץ. מראה וקולות הלווייתנים כבר לא זר לי וגם אני כבר מזהה בבירור את שריקות וגניחות היונקים הגדולים. כמה פעמים כבר ראינו מרחוק את גבותיהם השחורים ואת רסיסי המים שפלטו לאוויר. זהירים וחששנים צללו הלווייתנים ונעלמו עם כל ניסיון של אגפוק להתקרב אליהם. דורות של חיים משותפים לימדו אותם לשמור מרחק מן הקיאקים הקטנים.

אנחנו מחליפים את מיקום המחנה שלנו כמעט מדי יום, ולרוב פוגשים ציידים אחרים שמטרתם כמטרתנו. אגפוק מבלה שעות ארוכות בתוך הקיאק הקטן המתאים בדיוק לממדי גופו. הוא בוחר גושי קרח לארוב לצדם, פונה כל פעם לאזור אחר, ובעיקר ממתין להזדמנות שהוא יודע בביטחון כי תבוא. במזג האוויר מורגש שינוי, והטמפרטורות הולכות ויורדות כל יום. בסופה האחרונה ירדו כמויות שלג גדולות וההרים סביב המפרץ הלבינו. סוף חודש אוגוסט.

מסע ציד בעזרת קיאק וצלצל | צילום: Willi Hybrid, flickr

נשיפות לווייתנים מכל עבר
בשלוש בבוקר קפץ אגפוק מבין השמיכות, רץ החוצה ואני בעקבותיו. נשיפות לווייתנים נשמעות מכל עבר, כאילו המפרץ כולו גונח. אגפוק מביט לרגע בים ורץ לקיאק. שניות אחדות לאחר מכן הוא חותר במהירות לכיוון גוש קרח שצף כמאה מטר מהחוף. הקיאק הצר חתך את המים בקלילות אלגנטית ובדממה מוחלטת. פחות משתי דקות לאחר שקפצנו מן האוהל התמקם אגפוק בעמדת המארב שלו לצד גוש הקרח. אור בוקר אפור וחיוור מוטל על הכול, מטשטש את הגבולות בין שמים לארץ. הלווייתנים ממשיכים להגיע מכיוון הים הפתוח, מתקדמים לראש המפרץ. הם מגיעים בקבוצות של כעשרה, שוחים בשורה, עולים ויורדים, מבשרים בתרועות נשיפה גדולות את יציאתם המחודשת מן המים לאוויר. פתאום, בלי כל סימן, מוציא מנהיג הקבוצה זנב גבוה מעל המים, צולל, וכל היתר נעלמים אחריו.

במשך יותר משעתיים ממשיך אגפוק לדבוק בעמדתו לצד גוש הקרח. כמה מאות לווייתנים כבר חלפו מולנו. כולם באים מאותו כיוון וממשיכים לאותו הכיוון. אני יושב על החוף ואוחז בחוזקה במשקפת. ההתרגשות נעלמה והקור מחלחל אט אט, כמעט בלתי מורגש עד שהוא אופף אותך לחלוטין. אגפוק ממתין בסבלנות ובמשמעת ברזל, לא מתפתה להשליך את הצלצל מוקדם מדי. מהמקום שבו אני יושב נראה לי שחלק מן הלווייתנים עוברים קרוב מאוד אליו ואיני מבין למה הוא מחכה. בערך בחמש וחצי מגיעה ממערב קבוצה נוספת של לווייתנים ומתקדמת במסלול ישר לכיוון המארב. שמונה לווייתנים מובלים בידי זכר גדול, מעוטר בקרן שאורכה כשלושה מטרים. הם חולפים שלושים מטר מאגפוק, והוא עוקב אחריהם בדממה מוחלטת כמו נץ. אגפוק ממתין עד שהאחרון יחלוף ויוצא אחריהם כמו טורפדו בקשת רחבה שמביאה אותו הישר מאחוריהם.

המרחק נסגר במהירות, אבל אגפוק מסתכן בכך שהלווייתנים יגלו אותו ויברחו, ומנסה להתקרב למרחק זריקה בטוח. למרות שאנחנו כבר עשרה ימים ארוכים על המים הוא מתאזר עדיין בסבלנות אינסופית ובשקט איתם יצאנו לדרך. הוא נראה לי במרחק עשרה מטרים בלבד מגבו של הלווייתן האחרון. בתנועה אחת זורמת הוא מניח את המשוט על סיפון הקייק, מרים את הצלצל ומשליך אותו. לשנייה אחת הכל קופא. רק לולאות הרצועה המחברת בין הצלצל למצוף נשלפות במהירות ומציירות באוויר קו דק, שמתאר את מעוף הצלצל אל גבו של הלווייתן.

השקט נשבר לרסיסים. הלווייתן הפגוע מכה במים בזנבו מכה גדולה וכל הלהקה נעלמת מתחת למים. אגפוק משליך את עור כלב הים המנופח כבלון, ומיד אחריו את העוגן הקטן, העשוי אף הוא מעור כלב ים, מקשה על הלווייתן לגרור אחריו את המצוף. שניות לאחר שהכל החל נותר מצוף בודד שנגרר על המים עדות אילמת יחידה להרג. אגפוק משלים את המלאכה מתוך הסירה. הלווייתן הפצוע עולה אט אט לפני המים. הוא שוחה לידינו תשוש ואגפוק נועץ בו צלצל נוסף, היישר אל הלב.

אגפוק משליך את הצלצל אל הלווייתן האחרון שבחבורה | צילום: דורון אראל

בחזרה לעתיד
בכפר כבר יודעים שאגפוק תפס לווייתן, וכולם מגיעים כדי להתרשם מגודלו. כ-150 לווייתנים נתפסים במפרץ בכל שנה והלווייתן הראשון הוא בעל משמעות גדולה לגבי העונה כולה. ידיים רבות נשלחות כדי לעזור בפריקת הבשר, ובקהל עולים קולות התרשמות מן הערימה הגדולה של המעדן היקר הזה. חלקי הבשר המכונים "מתוק" לא רק נחשבים לטעימים מבין סוגי הבשרים שנאכלים חי, הם גם העשירים ביותר בויטמין C וחשובים מאוד לדיאטה המקומית. גושי הבשר הגדולים מוכנסים לשקים ונלקחים – חלקם למקפיא המשותף וחלקם לייבוש ברוח ובשמש. כרבע מהבשר קברנו בשטח, מתחת לערימות אבנים גדולות, היתר יחולק ויימכר בין בני הכפר. יש אכזבה מסוימת מכך שצדנו נקבה, חסרת קרן. שנהב הקרן, ששימשה בעבר לייצור צלצלים, מנוצלת כיום לגילוף ולפיסול ונמכרת במחירים גבוהים לתיירים ולאספנים.


הכפר נראה אחרת. גדול, כמעט מיותר. ציידים חוזרים לכאן עם שלל כלווייתן כדי לצרוך את תוצריה העלובים ביותר של הציוויליזציה המערבית: ג'נק פוד, אלכוהול וסרטי פעולה. ירדתי בפעם האחרונה בשביל התלול לכיוון הים. אחרי הצהריים, אם מזג האוויר יאפשר זאת, יגיע המסוק ויקח אותי בטיסה של שעה מתקופת האבן הישר לבסיס הטילים, שנמצא 200 קילומטר דרומה מכאן במציאות אחרת לגמרי.

גרינלנד: ארץ הקרח ה(בלתי) נגמר

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.