תפריט עמוד

ג'מייקה – קצב פעימות הלב

ג'מייקה – קצב פעימות הלב

רבים מתושבי ג'מייקה רואים במוזיקת הרגאיי תרופה לכל תחלואי האי. הסיבה שהסגנון המוזיקלי הזה הפך לגורם כה דומיננטי בחייה של החברה בג'מייקה קשורה באופן ישיר להיסטוריה של האי ולמוצאם של תושביו

המוני אדם מלווים מדי יום נוסעים לשדה התעופה הקטן של קינגסטון, בירת ג'מייקה. נסיעה נחשבת בעיניהם עניין חשוב ורציני דיו כדי שכל אחד ישמח לקחת בו חלק. רבים מהם ניצבים משך זמן ממושך מול פתחי היציאה, אך כאן לא מדובר בקבלת פנים טרופית מסורתית, כמו זו המוזכרת בחוברות לתיירים. רוב הג'מאיקאים המצטופפים בשדה התעופה נושאים בליבם את החלום לעלות באחד הימים על מטוס שייקח אותם לארצות הברית, שם שום דבר אינו בלתי אפשרי, או לאפריקה, שם לדעתם הכל אפשרי. לרבים מהם קרובי משפחה בארצות הברית, בקנדה או באנגליה, והם שמחים לספר למתעניין על הצלחותיהם של קרוביהם, ולעיתים אפילו לתאר את הצלחתם שלהם אם יגיעו לאותן ארצות רחוקות. לאיש מהם אין קרובי משפחה באפריקה, אך בליבם של רוב תושבי האי השחורים מקננת כמיהה רוחנית עמוקה ליבשת השחורה והאבודה.

התושבים השחורים הם צאצאיהם של העבדים שהובאו מאפריקה לפני כמאתיים שנה למחנה עבודה שנקרא ג'מייקה. כאן הם עבדו בשדות קנה הסוכר בחום כבד השורר משך כל השנה, תנאי מחייתם היו מחרידים, והם סבלו מדיכוי אלים ביותר.

אפריקה הקטנה
המפתח להבנת יכולתה של ג'מייקה למנוע הידרדרות למצב עגום כגון זה של חלק ממדינות העולם השלישי (כמה מהן אפילו באיים הקריביים הסמוכים), נעוץ בהבנת המהפכה התרבותית שהתחוללה באי, שעיקרה הסבת המרד האלים של צאצאי העבדים למרד מוסיקלי. תושבי האי יצרו סגנון מוסיקלי שעתיד היה לשנות את מעמדה של ג'מייקה בעולם, ולחזק את גאוותה הלאומית המתפוררת. סגנון זה העביר מסר אוניברסלי, שנתפס והובן בכל מקום בעולם.

השם ג'מייקה נקשר בעבר למשקה הרום, למקצב הקליפסו ולתיירות אמריקאית עשירה. כיום זהו שם נלווה למוסיקת הרגאיי, לגנג'ה (מריחואנה) ולראסטות (יוצרי הרגאיי). כל אלה יצרו פרק חדש בהיסטוריה של האי. בעבר היה קיומו הכלכלי של האי נתון לחסדי האמריקאים שקנו בג'מייקה קפה וסוכר. בימים אלה נהנית ג'מייקה מתנופה כלכלית וחברתית, הנקשרת ישירות למקצב הרגאיי ולקהילה הגדולה של הראסטות – יוצרי המוסיקה העכשווית, שיש להם השפעה רבה על חיי התרבות באי. ההצלחה העולמית המדהימה של הרגאיי שינתה את יחסם של בני האי לקבוצת הראסטה. בתחילה אמנם ראו בהם מעין היפיס תמהוניים, אך כיום זוקפים לזכותם את התייצבותה של ג'מייקה על מפת המוסיקה בעולם.

ב-1975 הפיץ משרד התיירות הג'מאיקאי מסמך חסוי לסוכנויות שעימן עמד בקשר, ובו המלצה חד-משמעית שלא להשתמש ברגאיי כמקדם מכירות לאי, כיוון שהוא "מייצג את המציאות הקשה של העוני העירוני והאלימות". הרגאיי צונזר אז ברדיו הממלכתי. כיום, 15 שנה לאחר מכן, כשלמעלה ממיליון תיירים מבקרים באי מדי שנה, כשזמרי ולהקות הרגאיי מופיעים בכל הפסטיבלים המוסיקליים המכובדים ביותר ומוכרים מיליוני תקליטים, נותנת אותה סוכנות תיירות ממשלתית את חסותה לכל אירועי הרגאיי. הראסטות שחיו אז כקבוצות בשולי החברה, זוכים כיום לכבוד ולהערצה. אפילו קוקה קולה מעניקה את חסותה (הלא דלה) לפסטיבל המפורסם והגדול ביותר, המכונה "רגאיי סנספלש", המתקיים בכל קיץ בג'יימקה.

ההסבר לתחיה התרבותית נמצא כבר בשורשי היחס לעבדים שהובאו לאי. מעולם לא ניסו ליצור מיזוג כלשהו בין המשפחות האירופיות שחיו באי ובין האוכלוסיה השחורה. העבדים, שהגיעו ברובם מאפריקה המערבית, הצליחו לשמר את המסורת, את האמונות ואת המנהגים התרבותיים שהביאו עימם, ובשל כך הפכה ג'מייקה ל"אפריקה הקטנה" של הקריביים. המסר העיקרי שמעבירה מוסיקת הרגאיי הוא קריאה לחזרה (תרבותית אם לא פיסית) לאפריקה.

פסליהם של שני גיבורים לאומיים, מרקוס גארווי (1940-1887) ובוב מארלי (1981-1945), ניצבים בכיכרות המרכזיים. מרקוס גארווי נחשב למייסד תורת הפאן-אפריקניזם המטיפה לחזרה לאפריקה, והוא אביהם הרוחני של כמה מנשיאי אפריקה המתקדמים. השפעתו העיקרית של גארווי במולדתו קשורה בהתהוותה של תנועת הראסטאפרי. בשעתו ניבא גארווי שמלך שחור יוכתר כקיסר באפריקה, ונבואתו זו התפרשה כנכונה כשהיילה סלאסי הוכרז ב-1930 כקיסר אתיופיה, כמלך המלכים וכגור אריה יהודה.

הראסטות, הרואים עצמם צאצאיהם של בני ישראל, טוענים שסלאסי הוא התגשמות האלוהים עלי אדמות וצאצא ישיר של המלך שלמה. האמונה הראסטאפרית (ראס – ראש, טפרי – המשולש הקדוש) מושפעת מן הכנסיה האורתודוקסית האתיופית ומן התנ"ך. מכאן נובע רצונם המוצהר לשוב לאתיופיה, רצון שזכה להגשמה חלקית לאחר הביקור הממלכתי שערך הקיסר בג'מייקה ב-1966.

למרות שהכריז מפורשות שאינו אלוהים, חיכו לו כמיליון וחצי אנשים בצידי הדרכים. 200,000 חיכו לו ימים אחדים בשדה התעופה. הוא פגש את נציגי הראסטה ומסר להם אישור להתיישב על פיסת אדמה שהוענקה להם בארצו (כך זכו הראסטות להכרה רשמית של הממשלה בג'מייקה). עבור הראסטות היה זה אירוע היסטורי, ותאריך הביקור הוא יום חג בג'מייקה.

את הדחיפה הגדולה ואת ההכרה העולמית העניק לתורת הראסטה הזמר בוב מארלי. דיוקנו, שהדבר הבולט בו הוא ראשו העטור בצמות טבעיות עבות (שהראסטות מגדלים כקשר לסמל האריה ולבני השבטים האפריקאיים), מוכר בעולם כולו. בוב מארלי העביר את המסר של גארווי בעזרת המוסיקה שלו. שיריו אמרו, שלאדם השחור יש מסורת ותרבות עשירות בדיוק כמו אלה של האדם הלבן. מסר בהיר זה נקלט בקרב שחורים ולבנים כאחד. בזכותו תפסה ג'מייקה מקום מרכזי בין הקוראים לשחרור אפריקה, לשחרור השחורים ולסולידריות בין כל לוחמי החופש.

בג'מייקה חיים כשלושה מיליון תושבים, וכולם, ללא הבדל מעמדות, מאזינים לרגאיי ורוקדים לצליליו. מבחינות רבות תפס הרגאיי בג'מייקה את מקומה של העיתונות. זמרי הרגאיי מדברים ושרים על נושאים אקטואליים, הם קוראים לשלום, מנסים לאחד בין הזרמים השונים ולהטיף לפציפיזם. המלים COOL ו-EASY (שאינן ניתנות לתרגום במלוא משמעותן) משמשות שוב ושוב את התושבים כדי לאפיין את החיים במקום מאז החל הרגאיי לתעל את האנרגיה לכיוונה של היצירה המוסיקלית במקום למרד אלים. רבים מן הצעירים החיים בשכונות הפחונים של קינגסטון רואים ברגאיי את הסיכוי היחידי לשיפור מצבם.

קולות התופים
הגישה המרדנית השפיעה על צורת הביטוי המוסיקלית בכל רחבי האיים הקריביים. כל אי באיזור פיתח סגנון מקורי משלו. טרינידד, לדוגמה, ידועה במקצב הקליפסו, ובקרנבל ענק הנערך מדי שנה בחודש פברואר בולטות במיוחד להקות המכונות STEEL BAND. להקות אלה כוללות עשרות משתתפים, המתופפים על פח מרוקע בליווי גיטרות וכלי נשיפה. בקובה נפוץ הסגנון האפרו-קובאני (או הרומבה), המבוסס על להקות גדולות ובהן יחידות כלי נשיפה וירטואוזיות. בהאיטי שולט מקצב הסוקא (SOCA), ובאיים הצרפתיים גואדלופ ומרטיניק מקצב הזואוק (ZOUK). שני מאפיינים משותפים לכל הסגנונות האלה: בכולם ניכרים שמחת חיים אנרגטית ונסיון ליצור דינמיקה אצל המאזינים; הם נקראים לשיר, לרקוד ולהשמיע קריאות השתתפות.

הרגאיי הוא המקצב היחיד שהצליח לפרוץ את חומת הבידוד ולהגיע למצעדי הפזמונים המערביים. מוסיקת הרגאיי משלבת קליפסו, סקא, מוסיקת נשמה אמריקאית ומוסיקה אפריקאית. הבאס ופריטות הגיטרה משמשים את הרגאיי כמקצב משותף. לכל פעימה "על" הקצב של התופים או של כלי הנשיפה מתווספת פעימה "נגד" הקצב, וכך זה נמשך במערך אינסופי של אילתורים.

בוב מארלי נחשב, כאמור, כמלך המוכתר של הרגאיי. מיליוני שחורים רואים בו מנהיג, נביא, משיח וגואל. מארלי לא הסתפק בכתיבת שירים טעוני מסרים חברתיים. מעורבותו במערכות הבחירות הביאה לשני נצחונות של המפלגה הסוציאליסטית בראשותו של מייקל מנליי. יש הטוענים כי שירו של מארלי "זימבבואה" החיש את מאבקם של לוחמי החירות ברודזיה. פעילותו החברתית ומסריו המהפכניים הדאיגו כמה מן הממשלות המערביות, ולא אחת נכתב בעיתוני ג'מייקה שסוכנות הביון האמריקאית ניהלה תיק מעקב מיוחד אחר התפתחותה של תנועת הראסטאפרי בג'מייקה ובארצות הברית.

ב-1976 ניסו אלמונים להתנקש בחייו של מארלי אך הוא ניצל, ויומיים לאחר מכן הופיע מול קהל משולהב באיצטדיון בקינגסטון בקונצרט שכונה "אהבה אחת". הוא הוזמן רשמית לחגיגות העצמאות של זימבבואה, וכשהופיע באיצטדיון הענק בהרארה מול ההמונים הסוערים, נאלצו רבים מן המוזמנים הרשמיים, ביניהם הנשיא החדש רוברט מוגבה והנסיך הבריטי צ'רלס, לנוס מן המקום.

מחלת הסרטן הכניעה את מארלי בגיל 36, אך משפחתו ממשיכה את דרכו. בייחוד התפרסם לאחרונה בנו, זיגי מארלי, שהופיע לפני כשנתיים בארץ במסגרת פסטיבל "קולות מן העולם השלישי". במהלך חייו הקצרים הקליט בוב מארלי 14 תקליטים אריכי נגן וכמה מאות תקליטונים.

לאחר מותו של מארלי הופנתה תשומת ליבו של הקהל לזרמים אחרים של הרגאיי. סגנון הרוטס (ROOTS – שורשים) למשל, שואב את השראתו מן האמונה בראסטאפרי, ומספר להקות משתמשות בסגנון זה באופן דומה. להקת "ויברציות ישראל" השייכת לזרם זה היא כנראה המיסטית מכולן. הלהקה מורכבת משלושה זמרים שלקו בילדותם בשיתוק, המלווים האחד את השני בהרמוניות יפהפיות, ומאחוריהם ניצבת להקת ליווי. מילות אחד משיריהם אומרות: "כשם שבני ישראל גורשו ממצרים/ והגיעו לישראל דרך הים האדום/ אנו רוצים להגיע לישראל (אתיופיה)/ דרך הנבואה (של מרקוס גארווי)".

זמרים כברנינג ספיר, באני ווילר, דניס בראון ורבים אחרים ממשיכים עדיין לדבוק בסגנון הרוטס, אך יחד עם זאת פועל כבר זרם חדש של משוררים צעירים המופיעים בליווי להקות ומדקלמים את שיריהם. אחד הבולטים בקבוצה זו הוא מוטברוקה, המופיע כשאזיקים לרגליו ובפיו שורות כמו: "הרבה שנים/ והרבה דמעות/ גלות וסבל/ ושום סימן ורצון לתקן./ יותר מדי שנים/ יותר מדי זמן/ שרים אותו שיר על נהרות בבל".

הסגנון הפופולרי ביותר בשנים האחרונות נקרא ראגאמאפין (RAGGAMUFFIN). הוא נולד עקב מצוקתם של מפיקי התקליטונים הנובעת מסירובן של תחנות הרדיו להשמיע עוד ועוד מזעקת המחאה של צעירי הגטאות. כתגובה פיתחו דרך שונה לשיווק שירים חדשים. הם בנו מערכות הגברה ניידות ורבות עוצמה המכונות SOUND SYSTEM. הדי-ג'ייס, מעין שדרנים המדברים בקצב מהיר על רקע המוסיקה, דוחפים את השירים החדשים תוך השתתפות פעילה בשירים עצמם. במהלך ההשמעה הם גם מוסיפים לתקליטים מסרים משלהם. הקהל מגיב לנאומים אלה בשאגות עידוד, ומריע בהתלהבות לאלתורים לשוניים חדשים ולאפקטים מוסיקליים מתוחכמים.

חלק מן השדרנים האלה הם בדרנים ואחרים הם משוררים העומדים בפני עצמם. כל אחד משירי הרגאיי היוצא לאור מודפס בשתי גירסאות, האחת של השיר עצמו והשניה כלית בלבד. על רקע גירסה זו מאלתרים השדרנים את דבריהם. הצלחתו של סגנון זה היתה כה גדולה, עד שמהר מאוד החלו חברות התקליטים להפיק עבור הדי-ג'ייס אריכי נגן משל עצמם.

התחרות העצומה בין המפיקים השונים באי הקטן, שמודפסים בו כ-50 תקליטונים בשבוע, הביאה לפריחתן העצומה של מערכות קול משוכללות. בקינגסטון מתכוננים העוסקים בתחום זה משך מספר חודשים לתחרות שנתית, הקובעת איזו היא מערכת ההגברה הטובה ביותר. לאחר תחרויות הכנה הנערכות במקומות פחות מרכזיים מגיע אותו לילה מדהים, שבו מרעידים הבאסים את בתי העיר. צוותי מערכות ההגברה השונים מכונים בשמות כקילימנג'רו, ג'מיני, מטרו-מדיה, והם מגיעים בכוחות מתוגברים לקרב הגדול. הכתרתו של המלך המוסיקלי החדש מתפרסמת מייד ברחבי קינגסטון, ומהדהדת באלפי חזיזים וקולות ירי שמשמיעים החוגגים משך כל הלילה.

בזכות השלטון הנאור
האי ג'מייקה נמצא כ-200 קילומטרים מדרום לקובה וכאלף קילומטרים ממזרח לחופי מכסיקו. אורכו של האי כ-270 קילומטרים ורוחבו, במקום הרחב ביותר, 70 קילומטרים בלבד. החופים היפהפיים וההרים הגבוהים המכוסים ביערות ירוקים הביאו לו את פרסומו הנוכחי כאתר תיירות מושך באיים הקריביים.

תחילה נקרא האי קסאי-מקה (XAYMACA – ארץ היערות והמים), שם שניתן לו על-ידי תושביו הראשונים, האינדיאנים בני שבט האראוואק (ARAWAK). מאה שנה בלבד לאחר שכריסטופר קולומבוס הגיע למקום כאדם הלבן הראשון כבר הספיק השלטון הספרדי להטביע את חותמו, ובאי כולו נותרו 74 אינדיאנים בלבד. בתחילת המאה ה-17 התגוררו במקום כמה מאות ספרדים, ובהם קבוצה גדולה של שודדי ים שהתרכזו בפורט רויאל.

ב-1655 כבש הצי האנגלי את האי במסגרת מתקפה כוללת על המושבות הספרדיות בעולם החדש. במקום התגוררו אז 3,000 נפש. משך מאה השנים הראשונות לשלטון ה"נאור" הזה גדל היקף האוכלוסיה באופן דרמטי, והגיע עד 350,000 נפש. מתוכם היו 20,000 אירופים, סינים, הודים, לבנונים וסורים. כל השאר היו עבדים שחורים ש"יובאו" מאפריקה. בימי שלטונה ריכזה בריטניה בג'מייקה את הסחר בכוח עבודה שחור עבור העולם החדש כולו. 150 שנה בלבד לאחר הגעתו של קולומבוס הפך המקום כולו לאי עבדים, ולבית החרושת הגדול בעולם לייצור סוכר.

משטר העבדות בג'מייקה נחשב קשוח מאוד, והדבר עודד מרידות ובריחות רבות. העבדים הנואשים ברחו להרים, התארגנו בכוחות עצמם לחיים שיחזירו אותם למסורת האפריקאית, ותכננו מלכודות להטרדת הצבא האנגלי. פורשים אלה, שכונו מרונס (המקור מתקשר בספרדית ובאנגלית למלה MAROON, שפירושה, בין השאר, עבד שברח), נאבקו בצבא האנגלי משך כ-150 שנה. בסוף המאה ה-18 הושג הסכם עם הגרעין הקשה של הקבוצה, והם אכן הוחזרו לסיירה ליאונה שבאפריקה. שאר הלוחמים נותרו בהרים, ועד היום מצביעים שם על צאצאיהם החיים באופן שונה וסגור (הביקור במקומות אלה אפשרי רק באישור ובליווי מדריך).
כשהוכרז ב-1838 על ביטולה של העבדות, מצאו עצמם כ-350,000 עבדים חופשיים. כדי לבטא את הרצון לאחד את תושבי האי ולהתגבר על הבדלי הגזעים והעדות, נקבעה תחת דגלה של ג'מייקה הסיסמה: מרבים – לעם אחד, אלא שלגבי תושביה השחורים נותרה ג'מייקה אי העבדים, ואפריקה עודנה גן העדן האבוד.

 

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

הים הקריבי - בוקאס דל טורו

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות