תפריט עמוד

ג'יפים בהרי רודופי: אין עוד הר כזה

ג'יפים בהרי רודופי: אין עוד הר כזה

טיול ג'יפים בהרי רודופי שבדרום בולגריה עובר בדרכי עפר מתפתלות, מתעכב ליד מצוקים מרשימים וקניונים עמוקים וחולף בכפרים קטנים שלא הרבה התחדש בהם במאות השנים האחרונות

קאנצ'ו שיפקוב הוא בחור מדהים. אנגלית מושלמת, תואר שני במדעי המחשב, ידע עצום בגיאוגרפיה ובהיסטוריה של בולגריה, טון דיבור שקט ומרשים וכרטיס ביקור עם צילום של הרים מושלגים וכיתוב: "דיסקאוור בולגריה – מאונטיין אדוונצ'ר גייד".

שיפקוב מאוהב בהרים של בולגריה. במהלך הנסיעה הוא מוציא את פלג גופו העליון מן הרכב, מצלם או סתם מסתכל על הנוף. "ההרים תופסים יותר מחצי משטחה של בולגריה", הוא מסביר בהתלהבות. "רוב המרחבים האלה מכוסים ביערות עצומים. בכל המדינה שלנו, ששטחה פי חמישה משטח המדינה שלכם, מתגוררים רק שבעה וחצי מיליון תושבים. תוסיף לחישוב הזה את העובדה שיותר ממיליון וחצי מתגוררים באזור סופיה, ושגרף האוכלוסייה שלנו נמצא בירידה מתמדת בגלל ילודה נמוכה והגירה שלילית, ותבין כמה מרחבים פתוחים, ריקים ונהדרים יש לנו".


קאנצ'ו שיפקוב בראש מעוק טריגראד. נופים כמו אלו גרמו לו לנטוש את לימודי התואר השני במדעי המחשב לטובת הדרכת טיולים 
תורת הג'יפים
חצי שעה לאחר שיצאנו מסופיה לכיוון הרי רודופי (Rodopi), שנמצאים בחלקה הדרומי של בולגריה, לאורך הגבול עם יוון, אנחנו כבר נוסעים בהרים, מחפשים את השביל הנכון לרדת בו מדרך האספלט. מאה קילומטר מזרחה מסופיה אנחנו פונים דרומה ומתחילים בנסיעה שנמשכת כמה שעות וחוצה בסדרה של קניונים צרים, ארוכים ועמוקים את רכס הרודופי.

דרכי העפר מתפתלות כאן בעיקולים חדים, ושיפקוב, בפרץ פטפטנות, מסביר לי את התורה הפשוטה שלו לגבי טיולי ג'יפים: "יש יחס ישר: ככל שהדרך טובה פחות, המכונית צריכה להיות טובה יותר. בדרכים טובות אפשר לנסוע גם במכוניות גרועות. זו, למשל (הג'יפ מבצע קפיצה נוראית), דרך איומה (קפיצה נוספת גורמת לקודקודי להיחבט בתקרה) ומזל שהמכונית טובה". האיזון הקדוש הזה פועל לטובתנו משום שאנחנו מתמרנים בין המהמורות ברכבי שטח קוריאניים חדישים.

המבוכה מגיעה כאשר אנחנו נכנסים לכפר הקטן קובצ'ביצה (Kovachevitsa). בכפר לא חלו שינויים מפליגים מאז המאה ה־14 – שני חמורים, אחד מהם רתום לעגלה עם חישורי עץ, וכמה תרנגולות היוו את עומס התנועה העיקרי. שישה רכבי שטח חדישים עם פגוש ניקל בוהק מעוררים כאן סקרנות גדולה מלווה בחשש, ואחד הישישים שואל אם אנחנו נציגי "השלטון המרכזי". תחושה קלה של עודף כוח וכסף היא לא בהכרח הרגשה נעימה במקום שליו כזה. "חצי מיליון צעירים, רובם אינטלקטואלים, עזבו את בולגריה מיד לאחר פתיחת הגבולות בתחילת שנות התשעים", מסביר שיפקוב. "זו חלק מהסיבה לכך שבכפרים האלה לא רואים כמעט צעירים. גם אלה שנותרו מעדיפים את העיר הגדולה".


על גדת נהר דוספאט. בבולגריה, ששטחה פי חמישה משטח ישראל, מתגוררים רק שבעה וחצי מיליון תושבים
ביקור בגרון השטן
מקובצ'ביצה אנחנו מתחילים בנסיעה מזרחה. עשרים קילומטר מזרחה לאגם המלאכותי של דוספאט (Dospat) אנחנו מתקרבים אל קטע הנוף המרשים ביותר בטיול. לשיפקוב כבר אין סבלנות – הוא רוצה שנראה את הנוף הזה, ומיד. אנחנו מטפסים אל מעוק טריגראד (Trigrad), המתנשא כקיר סלע אנכי 350 מטר מעל עמק שבו זורם נהר קטן. כשמגיעים לפסגה הנשימה נעתקת ודחף בלתי נשלט גורם לנו להתכופף ולאחוז במשהו יציב. כעת שיפקוב קורן מנחת. אלו הסיפוק וההתעלות הרוחנית עליהם דיבר מוקדם יותר, כאשר הסביר מדוע העדיף לעזוב את מדעי המחשב ולהפוך למדריך טיולים בהרים.

שביל עזים מתפתל מוביל אותנו במורד תלול אל העמק, ושעה לאחר מכן אנחנו ניצבים בפתחה של מערה ששמה המפתה הוא "גרון השטן" (Dyavolskoto Garlo). האחראי על המערה הוא קוסטה, איש משופם במגפי עור שחורים וגבוהים, השותה יין אדום בכוס גבוהה בשעה עשר בבוקר. בקול צרוד הוא מסביר לנו ששמה של המערה ניתן לה כדי להבהיר שכל מה שנכנס לא יוצא.

 

 

סרטים קשורים על ענפי עץ בקובצ'ביצה. במקומות רבים בבולגריה נוהגים לקשור סרט ורוד על ענפי עצים כשרואים את החסידה הראשונה בעונה

 


מאתיים מערות התגלו עד כה באזור העיירה יאגודינה (Yagodina). הארוכה ביותר משתרעת לאורך עשרה קילומטרים, עומקה האנכי של העמוקה ביותר הוא 300 מטר. בשבע מן המערות יש שרידים בני 4,000 שנה. לרבות מהמערות נקשרו מיתוסים מקומיים, ולזו שבפתחה עמדנו מייחסים, בין היתר, את מסעו של אורפיאוס האגדי, שירד אל השאול לחפש את אאורידיקה אהובתו. קוסטה, בענן אדי האלכוהול, מאמין בהתלהבות שבדיוק כאן התחוללה הדרמה. כאשר יורדים במדרגות המתפתלות, בתאורה מינימלית, אל עומק המערה הענקית, אפשר להבין אותו. בלב המערה ניתך מפל מים ענק ויפה, שגובהו 42 מטר, ואלפי טונות הסלעים שמונחים מעל ראשינו נראים עכשיו מאיימים קצת פחות.
הכיכר המרכזית נטושה
שעת נסיעה לכיוון צפון־מזרח מובילה אותנו אל הכפר שירוקה לוקה (Shiroka Luka). פעם גרו כאן אלפיים תושבים, כיום נותרו רק 700. מוקד העניין בכפר הוא בית הספר הבולגרי הלאומי לריקודי עם ומוזיקת פולקלור, ש־300 תלמידים מגיעים אליו בכל שנה מכל רחבי המדינה. התלמידים, המשמרים למעשה את המסורת הלאומית ואת רוח החיים של הכפר ההררי, הפכו את המקום הקטן למפורסם בבולגריה כולה.

שיפקוב מסתכל בעצב על הכיכר המרכזית הנטושה של הכפר. עוד יבואו ימים אחרים, הוא אומר, בהם המהגרים שמיהרו כל כך לעזוב את בולגריה יבינו מה הם מפסידים ויחזרו לשירוקה לוקה ולמקומות אחרים. "איפה עוד הם יכולים למצוא הרים כאלה?", הוא שואל בקול דואב כשאנחנו מתחילים לנסוע צפונה, חוצים את רכס ההרים לכיוון פלובדיב (Plovdiv).

עוד טיולי ג'יפים ברחבי העולם >>

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות