ג'יפים בגאורגיה: סע גוגא סע

"עצור, לא טוב", אמרתי לגוגא, נהג ומדריך מקומי שליווה אותנו. אבל ייאמר לזכותו שגם הוא ראה את זה. או יותר נכון שנינו לא ראינו כלום – היינו עטופים בחושך ובטיפות שזלגו מענן אשר ישב על הדרך הבוצית, שנספגה בעלטה. עד

לחצו על מפת המסלול להגדלה למפת גרוזיה המלאה לחצו כאן

לכאן טיפסנו בזהירות, מחליקים לאיטנו אל המעבר שהיה בגובה של 2,500 מטרים, ולא היה לנו מושג כמה אנחנו רחוקים ממנו. הקווקז הגבוה לא נראה כל כך גבוה בחושך, אף שמימיננו, לא ראינו אבל ידענו, השתפע מדרון תלול של מאתיים מטרים ומשמאל, כנהוג בהרים, היתה דופן זקופה שאבדה בחושך ובאד של ענן.

מאחורינו היתה עלייה מחורבנת וצרה של בוץ, מלאה שישה ג'יפים שאחד מהם החליט לוותר עוד בטרם הטיפוס על יכולת הארבע על ארבע שלו. וגם אנחנו, בתור הג'יפ המוביל שמזדהה עם אחרון הג'יפים, איבדנו איפשהו במשך העלייה את ההנעה קדמית. גאורגיה (גרוזיה), אוקטובר 2006. גשמים מאוחרים של קיץ? של סתיו? ראשונים של חורף? ככה זה כשאתה מטייל בין הים השחור לים הכספי על קצוות ההרים – אי אפשר לדעת מאיפה זה מגיע ולאן זה הולך.

לילה של יום חמישי של מסע. הקווקז הנמוך מדרום לנו עם האגם הכחול-מוזר של טבאצחורי, עיר המערות אופליסציחה (Uplistsikhe) שהיא אחותה החורגת והקטנה של פטרה, אבל במובן מסוים מוזרה ממנה או לפחות כמוה. הלילה נראה שחור כמו ימי שלטונו של סטאלין, איש הברזל שנולד בגורי (Gori) ופסלו ממשיך להאפיל על הכיכר, מול המוזיאון שנמצא במקום שבו נולד. אין הרבה מקומות בעולם ששם אתה יכול לעמוד ולהגיד פה נולד רוצח, פה נולד האיש שלקח את הקומוניזם ועשה ממנו רודנות ורדיפת האדם באשר הוא אדם.

אבל אלו כנראה החומרים שמהם מורכב מסע. כשגוגא עצר פתחתי את הדלת בזהירות, כי גם בחושך יכולתי לראות שכדאי שאזהר אם אני לא רוצה להיעלם בחושך על פני תהום. הדרך לפנינו היתה תוהו ובוהו. אמנם לא משהו בלתי אפשרי, אבל בהחלט משהו שצריך בשבילו, או לפחות כדאי שיהיו בשבילו, הנעה קדמית, הרבה פחות בוץ וערפל ודרך ברוחב של ג'יפ. בוססתי בבוץ. "אני רואה איך אני עובר", קרא גוגא ממקומו שמאחורי ההגה.

מחלצים את אחד הג'יפים מהבוץ. "גאורגיה זה לא חו"ל, זה כמו בבית – מלא בוץ רק עם אנשים הרבה יותר נחמדים" | צילום: אפרים ברק (אפי)

אנשים אופטימיים הגיאורגים. אני אוהב אותם אהבה גדולה כבר הרבה שנים. אני לא ראיתי איך הוא עובר, אבל בהרים האלו – בארצה של נינו הקדושה שריפאה את המלכה ננה בבת אחת והביאה את הנצרות; במקום שבו שכנה קולכיס, הארץ האגדית של גיזת הזהב; היכן שהמלכה תמר בנתה בתקופת תור הזהב של הממלכה כנסיות חדודות כיפה בכל מקום; והיכן שפרומיתאוס עדיין כלוא על הפסגות הגבוהות בגלל שהביא את האש לבני האדם – כאן הכל יכול להיות. או שלא.

אפקט הפרפר, אבל מהכיוון החיובי
גוגא ירד בזהירות אל שקע הבוץ ואז ניסה בכל כוחו לטפס על הסלע החלק, אך גלגלי הג'יפ החליקו בחוסר תועלת. הג'יפ גלש אחורה, וגוגא ניסה לנסוע עוד קצת רוורס כדי לקחת תנופה לעלייה.
"עצור!" שאגתי כשהאחוריים של הרכב לא הצליחו לטפס מתוך הבור וגלגליו הקדמיים החליקו ימינה, מועכים את שולי הדרך ועוצרים על פי התהום. כבר יכולתי לראות בעיני רוחי, בהילוך אטי, כיצד ג'יפ טויוטה מהסוג הישן אבל הטוב, הופך לגוש מתכת מרוסק ומכוסה בבוץ, הרחק בתחתית המדרון האפל.

על הג'יפ היה פחות אכפת לי. אבל כמו שאמרתי, יש לי חיבה לגיאורגים. ומסיבות לגמרי בסיסיות – הם אנשים טובי לב, נדיבים, אוהבים אוכל ויין ומוכנים לפתוח את ליבם וביתם לכל אורח. ומסיבה חסרת שחר – כי הם מאמינים שמשפחת המלוכה שלהם היא צאצאית של בית דוד; ומכיוון שהם תופסים את מצבם כראי של ישראל – מדינה קטנה מוקפת בים מוסלמי – הם אוהבים אותנו. אסור לבזבז אהבה כזאת, בטח לא באמצע לילה רטוב, ערפילי ומלא בוץ בקווקז. זה מחמם את הלב.

אולי נשאיר את הג'יפ כאן?" שאלה אחת הנשים בקבוצה.
"אולי נישן כאן ונראה בבוקר?" שאלה אחרת.
"אולי", אמרתי ממקומי שמתחת לג'יפ, עומד על מדרון הבוץ החלקלק, מחזיק שלא ייפול, קורא לאירקלי (נהג ומדריך נוסף) שיעזור לי לנסות לבנות מדרגה קטנה שתחזק את עיסת הבוץ ותתמוך בגלגל.
מה קורה?" הגיח משה מאחורה.
"הדברים הרגילים", השבתי.
ומה אתה עושה שם?"
"מחזיק שלא ייפול", הודיתי. "יש לך רעיון אחר?"
"בוודאי", הביט בי משה כמו שמביטים באידיוט. ככה הרגשתי. "צריך לקרוא לכל האנשים שיחזיקו את הג'יפ, שנחבר אותו לג'יפ מאחורה ונמשוך אותו מהתהום. שג'יפ אחר ייסע קדימה, יעבור את המעבר הבלתי אפשרי הזה ונמשוך את אלו שאין להם הנעה קדמית לצד השני".

"רעיון מצוין. לך על זה", אמרתי בעודי דוחף עוד אבן מתחת לטרסה הקטנה שהקמתי מתחת לג'יפ. קיוויתי שאין כאן פרפרים בלילה. אפילו פרפר אחד, שהיה מתיישב על הג'יפ במקום הלא נכון, היה עלול להביא לכך שאגמור את חיי כמו דמות קומיקס שטוחה ודרוסה.
משה נעלם לתוך האפלה, מרעים בקולו ומארגן את חבורת הג'יפאים. זה לא רע לגלות שיש אתך איש שרק תן לו לכרסם הרים וליישר גבעות. הבאנו ג'יפ נוסף, קשרנו לרכב שלנו וניסינו למשוך אותו אחורה. אבל בגלל הזווית, הצרות, הלילה והבוץ, הסתובב החרטום והג'יפ שוב רצה ללכת לאן שלגרוויטציה נוח לקחת – אל התהום החשוכה. לא טוב.

מתפללות בכנסייה סמוך לעיירה באקוריאני. "בהרים האלו, בארצה של נינו הקדושה שריפאה את המלכה ננה בבת אחת והביאה את הנצרות, הכל יכול להיות" | צילום: צור שיזף

אפי, החצי השני של המזל הגדול באותו לילה, הגיח מאחור. אפי הוא בעל מוסך, שהודיע כי הוא בא לבלות ולא לעבוד בחו"ל, ושאינו מתכוון ללכלך את ידיו בטיול הג'יפים הזה. אבל גאורגיה זה לא חו"ל, זה כמו בבית – מלא בוץ רק עם אנשים הרבה יותר נחמדים. ולכן, קצת לפני העלייה, כשראה שאין על מי לסמוך (בטח שלא עלי) הוא נאנח, לבש כפפות מנתחים, לקח בורג משם, נתן דפיקה פה ותוך עשר דקות תיקן את ההנעה הקדמית של אחד הג'יפים.

כעת הוא הביט בי ניצב בתנוחה הרואית ובחן את הג'יפ ואת הקשירות. "כולם מתחת לג'יפ", פקד. גם הוא חשב על משב כנפי הפרפר, אבל מהכיוון החיובי – על זה שלפעמים כוח מועט במקום נכון יכול לשנות את הכל. וזה אכן שינה. הג'יפ שלנו נחלץ סוף סוף ואחר כך היה אפילו כמעט קל להעביר את שבעה הגי'פים הנוספים. את הרכב שלנו משכו שני ג'יפים אחרים בשיירה, מרחפים מעל פני התהום, דרך שביל פנסים קטנים שהאירו את המסלול בערפל, שנשב רוח וטיפות.

כמו לוליינית בליל סערה
קיוויתי ששיא הרכס לא רחוק. הוא באמת לא היה רחוק. נדמה היה שעברנו את החלק הקשה; שמעכשיו זו רק ירידה ואין מה לדאוג – לא צריך 4X4 ודרך העפר יש לה לא יותר מ-20 קילומטרים עד הדרך הצבאית, שמחברת את הבירה טביליסי (Tbilisi) עם וולדיקווקז שברוסיה, חוצה את הקווקז הגבוה מתחת להר קאזבק (Kazbek).

מה גם ששם, מעל העיירה קאזבגי, ניצבת כנסיית השילוש הקדוש (צמינדה סאמבה, Tsminda Sameba), אחת הכנסיות שממוקמות הכי יפה שיש ושם אתה יכול לחשוב על הטבע ועל אלוהים ועל טבעו רודף האלוהים של האדם, שכל הזמן חושב ורוצה שיהיה משהו מעבר לחיים הקטנים האלו. ושם, בכנסיית השילוש, יש לך אשליה לכמה דקות שבאמת יש מקום מעל העננים.

ירדנו וירדנו. האחו האלפיני הבוצי השתנה בהדרגה. בצד הזה של הרכס לא ירד גשם והענן עצר מעל הפסגה. ככה זה הרים גבוהים – תת-אקלימים בכל מקום; אפשר למצוא דקלי

ם באמצע ההימלאיה ופירות סובטרופיים בקווקז. למטה כבר נצנצו אורות של כפר. אבל אני לא מאמין לאורות. אני זוכר יותר מפעם, שבדיוק לפני הסוף היתה מדרגה שאי אפשר לעבור, וכמו במיתוס של סיזיפוס וכמו במקרה של הכבד של פרומיתיאוס, צריך להתחיל הכל מחדש. מהם החיים – האמיתיים, אלו שקורים מחוץ לחדרים עם מחשבים וטלוויזיות – אם לא סדרה של הפתעות, תיקונים, טעויות ובוץ?

תוך שנייה היינו שקועים שוב בבוץ. הפעם החלקנו לתוך תעלה, כשהחלק המרכזי של הג'יפ מתיישב על רכס ושני הצדדים באוויר, כמו צב שהציבו אותו על לבנה צרה. אפי שוב מיהר להגיח מתוך החשכה. "נדנדו !נדנדו!" הוא צעק לנו בחושך, ואנחנו נתלינו על הג'יפ ונדנדנו אותו כמו סירה שצריך להטביע, גלגל נוגע פה, גלגל נוגע שם. הג'יפ זחל אט אט על גחונו החוצה. גאון. מאוד שמחתי שאפי נמצא אתנו, בדיוק באמצע שומקום בגאורגיה, ביתם של האבירים והנשים היפות, של היין הנפלא של חבל קאחתי (Kakheti) ואחוזות מחוז מגרליה.

רועה סמוך לטלאבי. "אנשים אופטימיים הגיאורגים. אני אוהב אותם אהבה גדולה כבר הרבה שנים" | צילום: צור שיזף

כיוונתי את שאר הג'יפים בעת שחצו את תעלת הבוץ. הג'יפ האחרון היה של אפי. אלא שהוא לא הסתכל איפה אני נמצא ואני סמכתי עליו, אף שאי אפשר היה לראות כלום, ותוך שנייה גם הוא מצא את עצמו בתוך התעלה – שני גלגלים נגדיים בהצלבה על התלוליות, שני גלגלים נגדיים בהצלבה באוויר. רק אירקלי ואני היינו שם. "תחזיקו ותדחפו ואני אקפוץ לצד השני", צעק אפי.

הטויוטה ניתרה אבל אז החזירו אותה הבוץ וקיר האדמה לתוך התעלה, שעומקה היה לפחות מטר, והיא התייצבה על צדה כמעט בתשעים מעלות. "תחזיקו שלא ייפול ואל תפחדו", צעק אפי מתוך האוטו הכמעט הפוך. שיפרה, אשתו של אפי, פתחה את הדלת בצד שלה ונשענה החוצה, כאילו היא בטרפז של מפרשית ברוח צד חזקה. בחיים לא ראיתי ביצוע כזה. אפי נסע על שני הגלגלים השמאליים שבתוך התעלה, הגלגלים הימניים באוויר כמו דגל, ושיפרה בחוץ, מאזנת את הטויוטה בטרפז של בחורה בליל סערה. הוא המשיך ככה עוד 20 מטר, יצא מהתעלה והתיישר.

"אמרתי לך שאין לך מה לדאוג", אמר אפי. לא דאגתי לרגע; זה היה יפה כל כך. עד שחזרתי לג'יפ הראשון כבר סיפר אירקלי לגוגא איך הישראלים נוסעים על הצד. גוגא הוציא את הפורטו שניק שלח אתנו, לרגעים יפים כאלו של ישיבה נינוחה מסביב להגה וסיפור גוזמאות שלא ייאמנו. שתינו פורטו מתוק וחם ואחר כך וודקה לא מתוקה אבל מחממת, ואכלנו אגוזי מלך. כשהגענו לכפר ונתקענו מול ג'יפ ניבה ישן שעמד באמצע הדרך, כי אף אחד לא אמור לרדת מההרים, ידענו שהגענו. או לפחות כמעט הגענו למדריך של צור שיזף על גאורגיה