תפריט עמוד

גילי חסקין: שבוי בקסמה

גילי חסקין: שבוי בקסמה

בדצמבר 2005 התהפכו חייו של מדריך הטיולים הידוע גילי חסקין, כשנעצר בהודו בגלל כדור רובה שנמצא בתרמילו. חסקין ישב 20 יום בכלא ועוד שלושה חודשים במעצר בית בהודו לפני שהותר לו לחזור ארצה. אנו מביאים פרק מתוך היומן שכתב באותה תקופה ואשר ראה אור לאחרונה כספר

יום שישי, 16 בדצמבר 2005
קוֹבָלָאם ביץ'. אנו משכימים קום. ההתרגשות מדרבנת אותי לקום כמה דקות קודם לצלצול. בחדר האכילה פגשתי את כל חברי הקבוצה, כולם נרגשים משהו. האמת היא שקשה למטיילים לדייק כשמדובר בשעה תשע בבוקר, אך כשמדובר בחמש וארבעים, הם מקדימים להגיע. בשעה שש ועשר דקות, חמש דקות קודם הזמן שנקבע, כולם נעים לעבר האוטובוס, אני מוסר את תיק היד הכבד שלי לרכב הקטן, הנושא את המזוודות ומתקדם עם כולם ברגל, כמה מאות מטרים לכיוון האוטובוס. חוף האוקיינוס ההודי נעלם ומחלונות האוטובוס נראות רק צמרות הדקלים. מסביב הנוף המוכר של קראלה: צמחיה טרופית רעננה, כנסיות קתוליות רבות יותר מאשר מקדשים הינדיים, תעלות מים, סירות זעירות, שלדגים עומדים, שָׁלַכים דואים מעל שפע הירק…
אנו משאירים את הודו מאחור ואני מתחיל לתכנן את הטיול הבא. האוטובוס נוסע צפונה וראשי כבר ביריד התאואים של פָּטְנָה, בארמון של בּיקָאנֶר, במצודה של גָליווֹר… צופר האוויר של האוטובוס שם קץ לחלומות. הגענו. משפטי פרידה טקסיים מהנהג, הטקס הקצר של מחיאות הכפיים, מעטפה העוברת מיד ליד, חיבוק והודו כמעט מאחורינו.
נמל התעופה של טְריבָנְדְרוּם: תור ענק של נוסעים נע לאיטו. אנו מעבירים מזוודות דרך מכונת השיקוף, מבצעים את תהליך הבידוק, שכאן הוא איטי ומייגע במיוחד. נוסעים אחדים מתמקחים עם דיילי הקרקע על כל קילוגרם של משקל עודף. כמה טרדות מיותרות ואנו מתקדמים לעבר ביקורת הדרכונים. אני ממתין, נותן לאחרון המטיילים לעבור, בינתיים מְשָוֶוה לנגד עיניי את המשך היום בסרילנקה, מתלבט כיצד להציג את הארץ החדשה בפני המטיילים, כיצד להבדיל את האי הקסום הזה מהודו. אני מהרהר: דרווידיינים מול אריינים, הינדים מול בודהיסטים, ראמה, האל ההינדי, מול רָוָואנָה מלך השדים… בינתיים שולח אלי שוטר אדיש מבט משועמם, חותמת בדרכוני ואני בחוץ. שוב מכונת שיקוף, אני נבדק ידנית בגלאי מתכות, מניף את ידי אל על, משועשע משהו. המוכס מכריז בטון יבש: "אולר בתיקך". נזכרתי באולר השווייצרי המיושן שהוצאתי מהמזוודה שבועיים קודם לכן ומכיוון שלהבו קהה, שכחתי מקיומו. חיפשתי בכל הכיסים ולא הצלחתי לאתר אותו.
לימים הרהרתי מה היה קורה, לו הייתי מחפש טוב יותר. לו אני הייתי שולף את האולר.
לו…

                                                               *

העובדה היא שאני לא מצאתי והמוכס נפנה לעזור לי. הוא הכניס את ידו לתיק, פשפש בכיס אחד, פשפש בכיס שני והוציא את האולר מכיסו החיצוני של התיק. הבטתי באולר, שאמור הייתי להשליכו מזמן והפטרתי לעבר המוכס: "קח אותו, איני זקוק לו". המוכס לא הגיב, משום מה ידו הוסיפה לחפור, כאילו ידעה מה היא עושה. אצבעותיו נדחקו לכל פינה בכיסו החיצוני של התיק ולתדהמתי הרבה שלף משם… כדור של רובה!
את התנועה הזאת של ידו, אל התיק פנימה, עם האולר החוצה, שוב אל התיק פנימה והחוצה עם הכדור לא אשכח לעולם, הן בשל המחיר הכבד שגבתה והן משום ששחזרתי אותה בעיני רוחי עשרות פעמים, בניסיון להבין איך הגיע לשם הכדור הנואל.
אני נאלם לרגע, לא יודע מה לומר. הוא מתבונן בי במבט חוקר, חודרני. אני שואף כמות הגונה של אוויר ומנסה לענות לו בשלווה מעושה, שאין לי מושג. ניסיתי להרגיע את עצמי ואת המטיילים שהתגודדו סביבי, שזו רק אי הבנה ושתיכף אני נפרד ממנו, אבל הוא לא שיתף פעולה בתסריט האופטימי שלי… הוא לקח את דרכוני ואת כרטיס הטיסה שלי והתחיל לשוחח עם הממונים עליו בקול מסגיר רעות. כך עמדנו, זה לצד זה, בקירבה כפויה, מכונסים איש איש בשיחות הטלפון שלו.

                                                            * 

גילי חסקין בקובלאם, ינואר 2006. " אני חוזר ואומר כי הודו איננה רק זו שאני חווה אותה כעת. אני חייב לעצמי את העובדה שהיתה קיימת עבורי גם הודו אחרת"

אחרי סדרה של טלפונים מקומיים וטראנס אטלנטיים, ואחרי שהוקפנו במעגלים הולכים ומתרבים של מטיילים חוששים, עדיין האמנתי שמדובר כאן באי הבנה, שעוד רגע תיפתר. הסברתי לקצין החוקר שהתרמיל נקנה בחודש אפריל, שנתיים וחצי אחרי ששוחררתי משירות המילואים ושאין לי מושג, לכל הרוחות, מאין צץ הכדור הזה. דבריי רק הגבירו את חשדותיו. בינתיים הגיע אבי, תוהה אם אפשר להציע לשוטרים משהו אטרקטיבי, כדי שיניחו לי. אני תוהה אם פעל כמטייל שהוא גם מדריך טיולים בעצמו, או שלראשונה בטיול חזר להיות אבא, כשהאדם המוקף שוטרים שלפניו איננו רק מדריך הקבוצה אלא קודם כל בנו… לראשונה אני מזהה בעיניו חוסר אונים.
אני מקווה שיש איזו אפשרות אטרקטיבית לשכנע את השוטר שיניח לנו. שואל את עצמי אולי זו בכלל מטרת החקירה מתחילתה. כיוון שהצעות כגון אלה צריכות להגיע מאדם שלישי, קראתי הצידה לדורית גבאי, עמיתה וחברה, מדריכת מטיילים של קבוצה ישראלית אחרת, שנזדמנה למקום והנחיתי אותה לבקש מהקצין שיניח לי לצאת לסרילנקה, ללא שוחד חלילה. אבטיח לצאת על מנת לחזור, כשאני מצדי אפקיד בידיהם אלפיים דולר, ערובה לכך שאשוב לכאן עם תום הטיול…

הוא הביט בי בזעם קר וחשתי את התיעוב מתפשט סביבו, כמו ריח רע. אותו רגע הבנתי שאני באמת בצרה צרורה. הוא הודיע לי ביובש שעליו לעצור אותי. אני קורא לאבא הצידה ומבקש ממנו שיתפוס פיקוד על הקבוצה. אבא, המוביל מטיילים כבר למעלה מחמישים שנה, חש שלא בנוח לאחוז את המושכות המיועדות לבנו. אך אני מבקש שוב והוא נעתר. התקשרתי לשגרירות ישראל בדלהי. הכל קורה לאט ברגעים כאלה. פקידה דוברת אנגלית העבירה אותי לפקיד ישראלי, שלפי בקשתי העביר אותי לקצין הביטחון. היה זה בחור צעיר וחביב שהציע לי להשתמש בקבוצה כמנוף לחץ ולסרב קולקטיבית לעלות למטוס. לי הוא נשמע כמו נער שראה כנראה יותר מדי סרטים. מי יודע, אולי לעשרים ושבעה איש, כגוף אחד, היו מתייחסים אחרת? אולי. מאידך, ייתכן שהיה עוצר אותי ועשרים ושישה המטיילים היו נותרים שם כעדר ללא רועה, ללא סיור, ללא מקום לינה וללא טיסה. מה היה קורה אז? זה היה הימור. יכולתי לזכות בכל הקופה או לאבד את כולה ואת כל עולמי גם יחד. בבחירה בין הצלת הטיול והצלתי שלי, לבין אובדן שניהם, בחרתי בדרך הפשרה. הם נוסעים ואני נשאר.
המטיילים כבר יצאו מבולבלים מבית הנתיבות בדרכם למטוס. ברגע האחרון מסרתי לאבא את הכסף המזומן שברשותי, ליתר ביטחון. דורית, בהברקה של רגע לוקחת ממני את המחשב הנייד, מתלבטת משהו, אולי אם תספיק, תחבקני לפרידה ומנופפת לי שלום עצוב.
המטיילים יצאו מן השרוול ופסעו לאטם לכיוון המטוס ולא נותר לי אלא להביט בהם מן החלון במבט עגום. חשתי כמו הפירדה הנשארת במכלאה, מביטה בחברותיה הצועדות עמוסות לעבר ההימלאיה. נשארתי לבדי, שוטרים סביבי. אני והכדור…

                                                               *

"מאין הכדור?" חוזרת שוב ושוב השאלה ואני לא יודע מה לומר. ניסיתי לטעון להגנתי, כי כבר עברתי שיקוף, בטיול זה ממש. הרי לא ייתכן שהכדור היה עמי ביציאה מהארץ. לא ייתכן שלא נתגלה בבדיקות הקפדניות שנערכו בנתב"ג, בעמאן ובומביי. חזרתי והדגשתי: "בבומביי".
חשתי את הקלישאה המוכרת "זיעה קרה", שאיננה ממש מגירה מים, אך מעבירה בגוף גלים של צמרמורת. הייתי מעט משותק – קר כדג – כך אני נוהג בדרך כלל. תקלות קטנות מבעירות את חמתי. אני מתרגז בקלות מדברים פחותי ערך, אך כשאני נתקל בבעיית אמת, כולי דרוך ובעיקר שקט…
אני מבולבל, מנסה להפסיק את עיסוקי ב"אולי" ולהתרכז בעיקר. אני, הכדור והקבוצה. כעבור זמן לא רב מגיעים גם חמש מאות הדולרים שדורית שלחה לי עם פקיד חברת התעופה. אני מתפנה לחשוב ומתחיל להפוך בראשי ולייסר את עצמי, מדוע לא בדקתי את התיק. נזכר איך התריתי במטיילים להוציא מתיקיהם סכינים, פצירות ומספריים. אני מקשה עם עצמי ושואל, מדוע לא נהגתי כפי שהוריתי. הסנדלר שוב מהלך יחף. אני מנסה, בחוסר תוחלת, לחפור בזכרונות, שמא היה התיק שלי אצל מישהו. אני לא מצליח. אני נזכר שרכשתי את התיק הזה במאי האחרון, בשוק הזייפנים שבשנחאי, זמן רב אחרי שהיתה לי גישה לתחמושת.

האם מישהו שתל את הכדור בתרמיל שלי? מי זה יכול להיות? מדוע עשה זאת? אני מתחיל להעביר בראשי את כל ספקי השירותים המקומיים, את נערי המלון הנושאים את התיק בידיהם, את נהג הרכב שהסיע את המזוודות שלנו ולא מצליח להעלות אפילו מועמד תיאורטי.
טלפון מעודד מגיע. לרגע נדמה שזה הטלפון הגואל, שיהפוך את הכל לחלום רע. דני סיוון, קונסול ישראל בבומביי, חביב ופיקח, מבטיח לסייע.
"אנחנו יודעים מי הוא גילי חסקין", הוא מבשר לי בקול מרגיע, "אחרת לא היינו פועלים כך", ומבטיח לעשות ככל יכולתו. אני מסרב להבין שהטיול נגמר. מנסה להילחם על חירותי ומבקש ממנו לדבר עם הקצין החוקר, מאמין שממנו תבוא הישועה. דני מנסה. מדבר עמו בקול סמכותי ואדיב, מגייס את כל כושר השכנוע שלו, אך דבריו נופלים על אוזניים ערלות. הוא מתקשר למפקד המשטרה בקראלה ומסביר לו שכל ישראלי, כולל הוא עצמו, עלול למצוא את עצמו עם כדור שהתגלגל לתיקו. אחר כך הוא חוזר אלי ואומר בקול מרצין, ששחרורי עלול להתארך אפילו עד שלושה-ארבעה ימים. אני מסרב להאמין ובוודאי שלא להירגע. מנסה לעכל את המלים שלושה-ארבעה ימים.

                                                              *

"זה לא ייתכן," אני אומר בקול חלוש, ספק לו, ספק לעצמי, מכפיל את הימים בעשרים וארבע שעות ומגיע למספר מבהיל. אני מצטמרר נוכח סרט האימים שמצייר הקונסול ומתחיל להבין שהטיול יימשך בלעדי. בצר לי אני מנסה להזעיק את הקונסול הכללי, דני זונשיין, שעשה אותו זמן בשליחות בתאילנד. דני, בן מושב אביגדור, אותו אני מכיר מאז ימי תנועת הנוער מלפני שלושה עשורים, נשמע לי משועשע מעט, כמו לא מכיר בחומרת המצב, אם כי קשה לי לסמוך על איכות השיפוט שלי עצמי באותו רגע.
בינתיים הגיע טלפון מדפנה, חברה ישראלית ומשפטנית מנוסה, שמנסה לעודד ולומר כי קיים סיכוי סביר שאעמוד בפני שופט טוב וחכם והוא יתרשם ממני, יבין שלא ייתכן כי אדם המוביל קבוצה, יבריח עמו כדור, קל וחומר שבין המטיילים נמצאים הוריו. הוא לבטח יבין ויוציא אותי לחופשי. אני משיב לה במרירות, שמתוך שתי אפשרויות, חזקה עלי שהגרועה מביניהן היא זו שתתממש. היא מצדה שמחה על שגם בשעה קשה אינני מאבד את חוש ההומור שלי. היא לא מבינה שאין זו הלצה, אלא ראייה דטרמיניסטית, הגורסת כי מה שעלול להשתבש, חזקה עליו שישתבש. היא מתנתקת, מתייעצת עם עמיתים בארץ, חוזרת אלי שוב ומקרינה בעיקר אמפטיה וחוסר אונים.
כעבור שעה קלה מגיע למקום קצין אחר ומתחיל לחקור אותי אף הוא. הוא שואל לשמי, שם משפחתי, שם אבי, כתובתי המדויקת, מקום העבודה שלי, תפקידי ומספר ילדי. בהמשך שואל גם לשם אשתי. אני מהסס לרגע. "נשוי" נראה רציני הרבה יותר בתפישה ההודית ומאידך חשוב לי לומר אמת. אני מתלבט עוד רגע, בוחר בדרך ביניים ונוקב בשמה של איילת, אם ילדי. אחר כך באה חקירה מפורטת: היכן נחתתי בהודו ומתי. לאן המשכתי, היכן נבדקתי. לבסוף חתמתי על הצהרה שאינני יודע מנין צץ הכדור.

                                                                * 

 
חסקין וידידים בקובלאם, לאחר שחרורו. " למטיילים רבים קשה להאמין שהודו הקסומה, הרכה, המתלבטת, יכולה להיות קרה, אלימה, שוביניסטית ומרושעת"

בשלב הבא נלקחתי לתחנת המשטרה הסמוכה. עדיין קיוויתי שמדובר באפיזודה קצרה וחולפת, טרם עיכלתי את העובדה שהתהפכו להם חיי. כעבור דקות אחדות, ביושבי בתחנה, כבר היתה התחושה אחרת. בשדה התעופה מורגשת לפחות איזו תחושה בינלאומית. התיירים ששוטטו סביבי העניקו לחזיון מראית עין של שפיות והמטוס היה בטווח ראיה ואילו כאן אני סגור במבנה מאובק. זה כבר סיפור אחר לגמרי…
שוב נחקרתי, הפעם באריכות יתר. שוב שמי, שם משפחתי, כתובתי, שם אשתי, מקצועה, מקום עבודתה. שוב ושוב כל השאלות שנשאלתי רק שעה שעתיים קודם לכן, רק באריכות וביתר הקפדה… שוב השאלה הנואלת "מהיכן הכדור?" אני חסר תשובה, עובדה המגבירה את תחושתם שתפסו דג שמן. בעיניהם הייתי טרוריסט שמסרב לשתף פעולה עם המשטרה.

לימים יאמר לי ספי בן יוסף שהייתי חייב להודות, לכרוע ברך, לבקש סליחה, כדי לא להתעמת מול גאוותם. ייתכן שאם הייתי עומד על הגרסה שהכדור אכן מוכר לי ושנשכח בתיקי עם שובי משירות המילואים, היה נשמע סביר יותר מהאמת, התמוהה בעיניהם, אך לא ידעתי אם זה כדור ישראלי וחששתי להסתבך בהצהרת שקר. חוקרי המשטרה פירשו את תשובתי הכנה "אינני יודע" כסירוב לשיתוף פעולה עמם. זאת כמובן לא יכולתי לדעת.
בינתיים אני מחליף הודעות טקסט עם איילת, שעדיין לא מבינה את חומרת האירוע. דפנה, המשפטנית, מתקשרת ומשיאה עצות. אני מבקש ממנה לפעול בחלונות הגבוהים, אך לאכזבתי ולאכזבתה היא לא מצליחה… טלפון מודאג לאבא, הנמצא בסרילנקה ומבשר לו שהסיפור עלול להימשך ימים. באותו רגע נדמה היה לי שאני מגזים. בעצם, בכוונה הגזמתי, כדי להכינו לתרחיש גרוע ולהפתיעו לטובה…
התבקשתי לחתום על הצהרה, למרות התרעתו של הקונסול. אני מנסה לסרב והם לוחצים. האווירה הכללית משדרת שאינני משתף פעולה. הם מבטיחים שיעזרו לי… אמנם, הקונסול יעץ לי שלא לחתום על דבר, אך לא יכולתי שלא לחתום. אני קורא את ההצהרה שמלאה תשעה עמודים ובה תיאור פרטני של כל תנועה מתנועותי בשבועיים האחרונים. בלב כבד אני חותם…

אחרי שעה נוספת של ציפייה דרוכה ותחושת אין אונים, אני מובל אל ג'יפ משטרתי ואנו נוסעים למקום בלתי נודע. שני שוטרים מלפנים ושניים מאחור. יחד איתי, ב"ארגז" הג'יפ, יושב גם עבריין מוזר, בגדיו מזוהמים וריר נוזל על זקנו המדובלל. הוא לא חדל לצעוק ולמלמל הברות חסרות פשר. אני נרתע מהרוק הנוזל אל בגדי ומהצחנה שסביבו… אנו נוסעים נסיעה ארוכה ברחובות טריבנדרום ואני משתעשע ברעיון לברוח, כפנטזיה בלבד. נזכר באמריקני שניסה לברוח בסרט 'אקספרס של חצות'. מדמיין אותם תופסים אותי באחת הסמטאות וחובטים בי…
אנו עוצרים ליד בית מידות צבוע לבן, ביתו של השופט. אני רוצה להאמין שאצליח להרשים אותו בטוהר מידותי. אני משנן לעצמי ראשי פרקים של הנאום שאשא באוזניו – מתאר את השכלתי, את ניסיוני, את אהבתי להודו, את חוסר המניע שיכול להיות לי בכלל בהברחת כדור ובעיקר את העובדה שהורי עצמם היו בטיול ולא ייתכן שארצה לסכנם. האמנתי שנוכחות ההורים תהיה קלף מנצח. הסיטואציה נראית לי הזויה: שעת לילה ואני, מלווה בעורך דין ובשוטרים, נמצא בביתו הפרטי של שופט. מן הדלת יוצאת אשה צעירה, מן הסתם מטפלת, האוחזת בידה ילד קטן. אחריה יוצא השופט – איש קטן, רזה, מקומט פנים, מזוקן ומקריח. הוא עומד מולנו, לבוש לוֹנְגי – בד צבעוני הנחגר כמעין חצאית, רחוק מדמות נשואת פנים של שופט. אין מלך בנעלי בית. הוא מלכסן לעברי מבט קצרצר, עיניו אינן מבשרות טובות…
השופט מסרב להתרשם ומורה להשליכני למעצר, מבלי ששאל אותי ולו שאלה אחת. אני מנסה לומר משהו ומבקש על נפשי. מצהיר באוזניו בקול רועד שאני שומר חוק, שלא אשרוד לילה בקרב פושעים, שאני חרד. כמעט מתחנן בפניו לשלוח אותי למלון, בליווי שוטר שאממן את שהותו. הוא איננו מתבונן בי, רק מגחך קצרות, מנפנף בידו ומסובב אלינו את גבו. הדלת נסגרת מאחוריו ואני מובל חזרה אל הג'יפ, הנוסע דרך הרחובות החשוכים, אל בית הסוהר.

                                                                *

שעת לילה מאוחרת, הכל חשוך והחומות גובהות לנגד עיני. אני ממאן להאמין. מימיי לא הייתי מאחורי סורג ובריח, אפילו לא במחבוש צבאי וכפי שאמר בזמנו יושב ראש הכנסת קדיש לוז: "נער הייתי וגם זקנתי ומעולם לא נזדקקתי לתעודת יושר".
אנו עומדים מול בית הכלא, שותקים. חריקת צירים, השער נפתח לאיטו ובין הדלתות נפער חריץ שחור שהולך ומתרחב. ברכי רועדות ורגלי קפואות, לא מצייתות לי. אני מתבונן בבובי (העורך דין) במבט מפוחד והוא מבשר לי בביטחון: "מחר השחרור". כבר ראיתי את עצמי חובר לקבוצה, בלילה השני לשהותם בסרילנקה. את המחנה ליתומי הפילים הפסדתי, את פּוֹלוֹנָרְוַוה, העיר הבודהיסטית העתיקה, אפסיד גם כן, כך גם את מצודת הסלע של סיגָרִיָיה, אבל למחרת בצהרים, כשיגיעו לקָנְדי שבהרים, אמתין להם בפתח הגן הבוטני ואתחיל להסביר, כאילו לא קרה דבר…
אני נאלץ להניח לפנטזיה ומרים את עיניי לסיטואציה האמיתית, מעבר לשער הברזל. גם זוהי הודו: באחת יכול להתהפך עליך עולמך. רק אתמול, בשעה הזאת ממש, אכלתי חסילונים מטוגנים בחמאה ושום ושאפתי רוח ים. כעת, לעומת זאת, אני מוכנס לכלא, מפוחד מעט, פושט חולצה ומכנסיים. השוטרים בודקים סימנים מזהים בגופי ומאתרים נקודת חן שלא הייתי מודע לקיומה. אני רועד, חשוף, מובך. הודו שכה פינקה אותי מראה לי פנים אחרות.

מתברר שוב כי הודו איננה רק אגם צָ'נְדָרְטָל, העטור הרים מושלגים, או התצפית המכושפת על טירוּוָנָאמָלאי. אני מהרהר בהודו האחרת, זו של הסרסורים החיים על רווחי ילדים נכים, אותם הם שולחים לקבץ נדבות. הודו של הברהמינים הכפריים, החובטים מכות נמרצות בנחותים מהם, הודו של "סחר הסוסים" הקודם לזיווג, או של הכלות הנשרפות למוות בידי חמותיהן לאחר החתונה, משום שבני משפחתן לא סיפקו את הדָאוּרי (נדוניה) המובטח. הודו של בית הסוהר. הודו, שדי היה בכדור תועה, כדי להשליך אותי אל בין החומות המאיימות הללו.
למטיילים רבים קשה להאמין
שהודו הקסומה, הרכה, המתלבטת, יכולה להיות קרה, אלימה, שוביניסטית ומרושעת. הודו, שרק לפני שעות אחדות שלהבתי את המטיילים נוכח קדושתה וצבעיה, גומלת לי באכזריות גסה כל כך ואני עדיין אינני מבין. אינני קולט…
כעבור רגע מאיר פנס של אחד הסוהרים, הוא מחליף מספר מלים במלאילאם עם מנהיג האסירים ומסביר לו שאני סוכן של ה'מוסד'… מאחורי הדלת הזעירה יש אסלה בסגנון הודי, "בול פגיעה" בסלנג הישראלי. מנהיג האסירים, מכריס משהו ובעל שפם, מסביר לי את הכללים: כשנכנסים לתא הזעיר של השירותים יש לפתוח את הברז, כדי ששאון המים
הנשפכים לדלי ישתיק את רעש פעולת המעיים. כלל נוסף, מסובך יותר – יש להשתין בכריעה, כך שראשי לא יבצבץ מעבר לדלת הקטנה. להודים, הלבושים בלונגי ומתורגלים בהשתנה בסגנון זה, הדבר נראה פשוט, אני מתקשה להשתין במכנסיים קצרים ומתלבט מה אעשה, כשאגיע לפעולת מעיים רצינית יותר עם שלושים ואחד מאזינים מעבר לדלת…
אני גומר אומר לא לאכול ולא לשתות, אך מתקשה להירדם כשהמנורה מאירה היישר לתוך עיניי. אני נשען אל הקיר וקורא את הספר "המטרה תל אביב". מנצל את כושרי להישאב בקלות יחסית לתוך מציאות אחרת. אני מכונס בפינתו של תא אסירים מצחין בבית סוהר הודי ומצליח להתרגש מתמונות, הקשורות למלחמת העצמאות בארץ ישראל. בהיעדר שעון אינני יודע מתי העייפות הכריעה אותי, נרדמתי לשעתיים או שלוש והשכמתי עם כולם, לקול המואזין במסגד הסמוך. במציאות העגומה הזאת, של נחירות, פשפשים וריח עז של ליזול, המכה בנחירי וחודר דרכן למחילות אפי. נזכרתי במרירות במשפט המחץ שלי, על המטייל ששב ארצה מהודו, לא אל הציוויליזציה, אלא מן הציוויליזציה. באותו רגע נראה לי המשפט הזה קיטשי להפליא. נשבעתי שלא לחזור עליו. אני חוזר ואומר כי הודו איננה רק זו שאני חווה אותה כעת. אני חייב לעצמי את העובדה שהיתה קיימת עבורי גם הודו אחרת.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

אודישה: הודו שלא הכרתם

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

22 − = 18