תפריט עמוד

גואטמלה: שירת החוטים של בנות המאיה

גואטמלה: שירת החוטים של בנות המאיה

האריגה היא עבודה מקודשת בתרבות המאיה. האלים שוזרים את חוט הזמן ואורגים את השמים, ובנות האדם לומדות מגיל צעיר לארוג בדים ולרקום עליהם מיתוסים, חלומות ותפילות. נוגה אילן יצאה לגווטמאלה בניסיון לפענח את הסודות המסתתרים מאחורי בעלי החיים, הצבעים, הצורות והדגמים שמשלבות נשות המאיה בבגדים המסורתיים

"מתנה בשבילך", אמרה לי חברתי הגווטמאלית ותחבה לידי פיסת בד מגולגל. "את לא מתארת לעצמך, הזקנה החביבה הזו נדבקה אלי בתחנונים שאקנה ממנה את החולצה שלה. היא אמרה שהיא אלמנה ושאין לה ממה לאכול. איך יכולתי להישאר אדישה? מזמן מתחשק לי לתת לך מתנה, ובכן… תראי איך כל החוטים נקשרים יחד". "איזה חוטים?" שאלתי. "של הוויפיל (Huipil) הזה", חייכה חברתי והצביעה על האריג. "היא פשטה את החולצה הזו ממש הרגע, לפני שעלינו לסירה. תכבסי אותה לפני שאת לובשת", הוסיפה ועיקמה את החוטם.
עשינו את דרכנו בסירה מסנטיאגו אטיטלן (Santiago Atitlán), כפרם של בני מאיה משבט טצוטוהיל, לפָנָחצֶ'ל (Panajachel), עיירה הומת תיירים שמצדו השני של אגם אטיטלן. עוד במהלך ההפלגה פרשתי את האריג בסקרנות. היה זה ריבוע בד לבן עם פתח עגול במרכזו. הפתח היה מעוטר בשני טורים של רקמה צפופה. ריבועים־ריבועים בשלל צבעים. היו שם זה לצד זה סגול וצהוב, ורוד וירוק, כחול ואדום, חום וכתום. לאורך הבד ובמרכזו נמשכו פסים שהיו בנויים משרשרת רצופה של דגמים קטנים בכחול, תכלת, ירוק, חום וסגול, שחזרו על עצמם בקצב קבוע. הפסים נדמו בעיני למנגינה בצבעים.
בחדר, מול המראה, השחלתי את ראשי דרך הפתח העגול. בד הכותנה הכבד גלש על כתפי ויצר מעין שרוולים. הבד לא היה תפור כלל. מאוחר יותר הוסבר לי שבוויפילים של נשים צעירות תופרים את הצדדים כמעט עד בית השחי. נשים מיניקות משאירות את הבד לא תפור, להקל את הגישה לחזה. כדי שהוויפיל לא יתבדר לכל עבר, נהוג להכניס אותו לתוך חצאית שנקראת קוֹרטֶה – יריעת בד מלבנית שמלפפים סביב המותניים וקושרים בחגורת בד.
התרגשתי מעצם המחשבה שהבד הארוג והרקום שאני לובשת הוא פיסת חיים, סיפור חייה של אותה אלמונית, לא עוד זרה. הרכנתי את אפי אל הבד. הוא היה ספוג בריח עשן. העליתי בדמיוני את הישישה וראיתיה יושבת באפלת ביתה מול תנור העצים שבטבורו של החדר, לבושה כעת חולצה מבד סינתטי שקנתה במעות אחדות בדוכני השוק. דמיינתי אותה כורעת על ברכיה, משטחת בזריזות טורטיות תירס בפנים חתומות מבע. תהיתי בלבי אם היא מרוצה מהעסקה.
קצת מביך להודות, אבל את הוויפיל הזה טרם כיבסתי. אני מרגישה שחלק מקסמו הוא הריח שמכיל בתוכו את הוויית הכפרים של בני המאיה. הסנפה אחת מאפשרת לי להמריא אל מרחבים של ירוק וכחול מלוא העין, אל המולת שווקים ססגוניים ואל מצעד תלבושות מרהיבות עין.

תעודת זהות מהלכת

בשוק של הכפר סלולה ( SOLOLA) ליד אגם אטיטלן. לפי הפס הרחב בחצאית האמשה יודעים שהיא נשואה | צילום: נלי שפר

עולם המאיה משתרע על פני חלקים ממקסיקו, גווטמאלה, בליז ומערב הונדורס. באזורים אלה מתקיימת תרבות המאיה משנת 1500 לפני הספירה ועד ימינו, וצאצאי המאיה משמרים חלק מן האמונות והמנהגים הקדומים. תרבות המאיה אינה מקשה אחת, אלא מטריית על לקבוצות רבות שזיהויָן האתני הוא על סמך שיוך לשוני. מלבד השוני בשפה, משמש גם הלבוש סממן מבדיל.
בני המאיה מונים קבוצות רבות, שכל אחת מאופיינת בבגד שונה. יש כ־350 סגנונות של "בגדים מאפיינים". לכל קבוצה בגד בהרכבי צבע שונים עם דגמים מועדפים, וקיימת חוקיות מקומית לאופן פרישתם על הבגד. לדוגמה, פס אדום בגובה הכתפיים הוא המוטיב החוזר בבגדיהן של כל בנות קומלפה (Comalapa),  וצבע כחול מאפיין את בגדיהם של תושבי סנטה קטרינה פלופו (Santa Catarina Palopo), אחד הכפרים ליד אגם אטיטלן.
מספרים שבעבר היה בגדם של אנשי סנטה קטרינה פלופו מפוספס באדום־לבן. יום אחד יצאה אחת מנשות הכפר לרחוב בוויפיל כחול. לאחר התדהמה הראשונית החליטו התושבים שהשינוי חביב עליהם, ופה אחד אומץ הכחול כצבע המאפיין של הכפר. הם הרגישו שהצבע הכחול מבדיל אותם סוף־סוף מאנשי הכפרים הסמוכים, אשר בבגדיהם שלטו צבעי האדום והלבן.
מקורו של המנהג לייחד כפר באמצעות הבגד הוא במלכי המאיה, שבדומה למלכי האצטקים והאינקה דרשו ללבוש בגד מזהה, מעין תעודת זהות מהלכת. כך יכלו השליטים לדעת מאיזה מקום הבאים או היוצאים. מנהג זה שירת גם את הכובש הספרדי מהמאה
ה־16. אולם הספרדים ראו בלבוש של בני המקום וגם בדתם ובמנהגיהם מפגע מוסרי. תהליך ההשלטה של הערכים החדשים כלל גם דרישה לשינוי הרגלי הלבוש המסורתי, בעיקר זה של הגברים.
מעמדם של הגברים בתרבות המאיה ניכר בלבושם. אנשים פשוטים ושבויי מלחמה עטפו את מותניהם באזור חלציים מסיבי שיח האגבה ואילו אנשי האצולה התעטפו ביריעות כותנה רחבות שהגיעו עד הברכיים ואף גלשו לקרסוליים. שפע הבד ועושר הדגמים והקישוטים שימשו סמלי מעמד. נשות האזור נהגו מימים ימימה ללבוש וויפילים ארוכים כשמלה. הבגד הקדום, שהיה בעבר מקור לגאווה, הפך בן ליל מקור למבוכה, השפלה ויחס מפלה. מקומיים שנחשבו רצויים בעיני הספרדים עברו ללבוש בגדים בסגנון אירופאי. גברים שהתלבשו כמו ספרדים נחשבו מתורבתים, ואחדים מהם אף קיבלו רשות לרכוב על סוס, זכות שהיתה רק לבני האצולה.
הלבוש שנחשב היום "בגד מאפיין" הוא תוצר של אותה כפייה קולוניאלית ומשמש עדות להסתגלות שבמפגש שבין התרבויות: הספרדים הביאו את אופנת החולצה ומכנסי השלושת רבעי, המקומיים תרמו את חלקם על ידי עיטור בדגמים המסורתיים. במהלך השנים חדרו אל האריגה גם השפעות של דגמים מערביים. בימינו מעדיפים גברים רבים ללבוש את "הבגד המאפיין" רק בימי חג, ואילו בימי חול ללבוש בגד עכשווי, כדי שלא יופלו בעסקים וייתפסו ככפריים נבערים. גברים אחרים רואים בלבוש המסורתי את ייחודיותם ועליו גאוותם. מרבית הנשים עדיין שומרות אמונים לבגד המסורתי ולאופן אריגתו המיוחד בנול המותניים, כפי שיתואר בהמשך.

בשוק של סן פרנסיסקו אל אלטו בני המאיה נושאים על בגדיהם תפילות פשוטות-שהגשם יבוא בעתו, שהתירס יצמח, שהמשפחה תהיה בריאה, שיהיה שלום, שאיש לא ירמוס את אדמתם, את שפתם ואת מסורתם | צילום: נלי שפר

אריגת אשת העכביש
האגדה מספרת שביום סגריר, לפני שידעו נשות האזור לארוג, ראתה אלת הירח אישל את בני האדם רועדים מקור והחליטה להעניק להם את סוד האריגה. התייצבה האלה בפני אחת הנשים ללמדה את המלאכה. האשה, שמעולם לא ראתה דבר אריגה, לא הבינה מה רוצה ממנה האלה. האלה המיואשת הבחינה בפינת החדר בעכביש, ובעזרת קוריו הדגימה לאשה את כוונתה. אריגים שמופיעים עליהם דגמים שנראים כקורי עכביש נארגים כאות תודה לאלה.
האריגה היא פעולה מקודשת. האלים עצמם נתפסים כשוזרים את חוט הזמן ואורגים את השמים. גם רעיון הדגמים על הבד מקורו במעשה אלים. בספר הפופול־וו, המקודש לבני המאיה, מסופר כיצד ניסו בני האדם למצוא דרך להיפטר מן החובה המעיקה של קורבנות וזבח דם לאלים. לאחר התייעצות החליטו לנסות ולהשפיע על האלים בדרכי פיתוי. למשימה נבחרו שתי יפהפיות הכפר. הן ירדו לרחוץ בנהר בדיוק במקום שהאלים נהגו לטבול בו. כשראו האלים את שתי העלמות משתכשכות להן בהנאה בחלקת הנהר שלהם, לא רק שנשארו אדישים ליפי חמוקיהן אלא אף כעסו על הפלישה לתחומם. פגועות עד עמקי נשמתן, ביקשו השתיים שלכל הפחות ייתנו להן האלים הוכחה לקיומו של המפגש, עבור אנשי כפרן. האלים נעתרו והעניקו להן גלימות מצוירות בסמלים שמאפיינים אותם:
על גלימה אחת היה מצויר יגואר, על השנייה נשר ועל השלישית זבובים וצרעות.
כשחזרו הנערות לכפר עם הגלימות המצוירות, שמח המנהיג, כי חשב שהמתנה היא אות מבשר טובות. מיד אסף את בני עמו והופיע בפניהם בגלימת היגואר בעודו מרגיש עוצמה מפעפעת בגופו. אחר כך החליט למדוד את גלימת הנשר ואחזה בו התרוממות רוח. אולם ברגע שמדד את גלימת הצרעות והזבובים, עקיצות איומות כיסו את כל גופו. כך הבין על בשרו את הלקח מהניסיון לשטות באלים. בעקבות האירוע גילו הבריות שבגד מצויר יכול להעניק ללובשו את התכונות והכישורים של המהות המצוירת. מאז ועד היום הם מעצימים את לבושם בסמלים של נשרים, צבאים, נחשים, עצים, קוצים, שמשות, כוכבים ועוד.
הכיבוש הספרדי, שהביא עימו את הנצרות, נתן   אותותיו גם בסיפורי המיתולוגיה הקשורים באריגים. במקום אלת הירח אישל, שנחשבה פטרונית הלידה, הרפואה והאריגה עד אז, הפכה מריה הבתולה לישות האלוהית שגילתה לנשים את סוד האריגה והרקמה ולפטרונית חלופית.

מבחר וויפילים למכירה בסנטיאגו אטיטלן. אנשי המאיה מאמינים כי בגד מצויר יכול להעניק ללובשו את התכונות והכישורים של המהות המצוירת, לכן הם מעצימים את לבושם בסמלים של נשרים, צבאים, נחשים, עצים, קוצים, שמשות, כוכבים ואלמנטים נוספים | צילום: אורית ישי

שבעה המוטות של נול המותניים
הכיבוש הספרדי הביא למהפך בתחום החומרים והטכנולוגיה. הכנסת צמר ונול רגל במקום אריגה מסורתית בנול מותניים גרמה למפנה בתפיסה והפכה את האריגה מאמנות לתעשייה. אריגה בנול רגל קיצרה את זמן הכנת הבד והאריכה את מידתו, כך שניתן היה לגלגלו ברצף לגלילים ולחתוך במידה הרצויה. זו גישה שונה מאוד מן המקובל באריגה בנול מותניים, שבה כל פריט מתוכנן באופן יחידני. לכל בגד נקבעים המידה והדגם המבוקשים, ללא סרח עודף וללא צורך בגזירה. האריגה בנול רגל נהפכה לעבודה שעושים גברים כתעסוקה עיקרית או כהכנסה נוספת. מרבית האריגים שנארגים בנול רגל מיועדים לחצאיות הנשים.
בימינו מעניקה מלאכת האריגה עצמאות כלכלית גם לנשים. בשנים האחרונות מתרבים קואופרטיבים של אורגות, השואפים לקדם את אמנות האריגה ואת מעמדה של האורגת. הקואופרטיבים שוקדים גם על תיעוד, שימור ושחזור הידע המסורתי של האריגה והרקמה ועל הנחלתו לאורגות. הנשים אורגות בביתן אך יכולות למכור את מוצריהן באמצעות חנות הקואופרטיב במחירים הוגנים.
אשה מחכה לרגע שתסיים בו את חובות הבית הבוערות, כדי להתפנות ל"מקלותיה" – כך היא קוראת בחיבה לנול המותניים, העשוי משבעה מוטות עץ, הצרורים בפינת החדר בתוך יריעת בד. היא קושרת את הרצועה העליונה המחברת את חוטי השתי האנכיים לעץ, ואת הרצועה התחתונה למותניה. בעזרת תנועות גו עדינות היא יוצרת את המתח המתאים בחוטים.
אגדה קדומה מספרת שחוטי השתי הם למעשה קרני האור המבורכות ששולחת אל האורגת אלת הירח אישל. לכל אחד מהמקלות תפקיד משלו. האחד מפריד בין שתי שכבות של חוטי השתי, הזוגיים והבלתי זוגיים; האחר משמש כמסרק להידוק הערב; מקל דק נוסף הוא הבוכייר, שאיתו מעבירים את החוט בין שתי השכבות. נול המותניים הוא מתקפל וקל לנשיאה, אפשר לארוז אותו וללכת איתו לאן שמתחשק. ביום יפה יוצאת האורגת לחצר, לשדה, לאם הדרך או לכל מקום שטוף שמש. מנסיונה היא יודעת שקרני האור מעוררות לחיים את החוטים וגורמות להם לפרוח במלוא צבעוניותם.

בגדי הוד רוממותה, הגבירה שוק
עם לידתה של בת בכפרים שמשמרים בהם את מסורת המאיה הקדומה מקיימת לכבודה המיילדת טקס. בתפילות ובשירים היא מתארת לפעוטה את חובותיה העתידיים כאשה ומברכת אותה בזריזות כפיים וביצירתיות. בתום הזמירות קוברים חלק מחבל הטבור של התינוקת תחת התנור בבית. לעתים מטמינים גם את שליית האם בתוספת מכשיר מתחום האריגה. פעולה סמלית זו מטרתה לקשור את הבת אל מלאכות הבית. בלידת בן מטמינים את חבל הטבור בשדה התירס, וכך קושרים את גורלו בעבודות השדה.
בהשפעת הנצרות מקיימים גם טקס טבילה. כחלק מהטקס מקפידים להדגיש את הזיהוי המיני באמצעות הלבוש. תינוקת מקבלת וויפיל וחצאית, ותינוק זוכה למכנסיים. תהליך החִברות ממשיך בכך שילדות בנות ארבע נלוות לאמותיהן ומחקות תוך כדי משחק את מטלותיהן. בגיל שבע מתחילה הילדה את שלבי הלימוד בנול קטן התואם את מידותיה. נערה נחשבת בוגרת כשהיא מפגינה את שליטתה באריגה וברקמה. זו הוכחה לכך שהיא ראויה לחתן. אריגיה נבחנים בקפידה בידי החותנת העתידית, וכישוריה מקנים לה את מעמדה במשפחתה החדשה. בחורה מוכשרת אורגת לעצמה את בגד כלולותיה. בו בזמן עמלות חברותיה, אחיותיה וקרובותיה החדשות על אריגת יריעות בדים מצועצעות כעטיפות למתנות החתונה.
אפשר להניח כי ברבות השנים רגעים אלה הם שיעלו בזכרונה של האשה הקשישה כשתארוג לעצמה את הוויפיל למסעה האחרון. איך מתכננים וויפיל של פרידה מהחיים? תהיתי לעצמי. נזכרתי בחיבה בישישה שהוויפיל המשומש שלה היה מונח על מסעד הכיסא שמולי. כמה מאמץ הושקע בדגם המפוספס הזה של תלמים צבעוניים? כמה שעות עמל לכודות בריבועי שדות הצבע הקטנים האלה?
"כל פרט באריגה מתוכנן מראש", הסבירה לי אורגת באחד הכפרים שליד אגם אטיטלן. "מתחילים בשוליים התחתונים של גב הוויפיל, עולים לפתח הצוואר, ממשיכים עם החזית ומסיימים בשוליים של החזית. הכי חשוב זה הקישוט המרכזי, הוא כמו האמא של העבודה, וכל שאר הפרטים והדגמים הם הילדים שלו".
התבוננתי בקישוט המרכזי של הוויפיל היפהפה שלבשה. הצבעתי על הציפורים הצבעוניות, שנראו כמתעופפות בשדה פרחים. היא חייכה ואמרה: "אה, ציפורים זה מאוד חשוב, כך אנחנו אומרות תודה ומכבדות את זכר אמותינו הקדומות, שברחו מהכובש הספרדי וצללו באגם. למזלן האלים באו לעזרתן והפכו אותן לציפורים".
מרבית הדגמים הרקומים נשענים על מקור קדום. עדות לדגמים שעיטרו את הבגדים העתיקים אפשר למצוא בתבליטים שהתגלו באתרים ארכיאולוגיים. ביישצ'ילן
(Yaxchilan) שבמקסיקו, אתר שימי פריחתו במאה השמינית, יש תבליט של הזוג המלכותי שמופיע במיטב המחלצות לטקס הקזת דם. הוד רוממותה, הגבירה שוֹק, כורעת למרגלות בעלה המלך מגן יגואר. הוא אוחז באבוקה מעל ראשה ומאיר לאלים, כדי שייטיבו לראות כיצד היא משחילה בלשונה חבל שזור קוצים. לאירוע חשוב זה לבשה הגבירה וויפיל עמוס בעיטורי מעוינים, ריבועים וצלבים.
דגמים אלה נפוצים גם כיום על גבי וויפילים של נשים. הקזת הדם עברה הטמעה והתגלגלה אל הצבע האדום, החביב על בנות המאיה. טיפות דם מככבות בתבליט נוסף, שבו מגישה הגבירה שוק לאלים קערה ובה פיסות נייר שהותז עליהן מדמה. בתמונה זו מופיעה הגבירה כשהיא אחוזת טראנס — היא מעלה בחזיונה את האב הקדמון, מייסד השושלת, והוא מגיח מן הלוע של "נחש החזון". המלכה כיבדה את המעמד החשוב בלבישת גלימתה החגיגית, המעוטרת בפרחים בעלי ארבעה עלי כותרת ועלי גביע במרכזם.
מוטיבים הבנויים על בסיס חלוקה לארבע סביב נקודה מרכזית הם חיקוי הדגם של מבנה היקום, אנלוגיה לארבע רוחות השמים והשמש במרכז. מתברר שהוויפיל שקיבלתי הוא לא סתם חולצה, אלא מפת היקום. הפתח העגול שהשחלתי דרכו את ראשי מיקם אותי כציר העולם, ולבישתו הפכה אותי לנושאת היקום על גופי. זו בהחלט הרגשה מיוחדת.

מסע בלשי בעקבות צפרדעים ועננים
עושר הדגמים באריגה וברקמה הוא חגיגה לחושים ואתגר לא קל למי שמנסים לפענח את משמעות הדגמים ללא ידיעת הצופן. אחת התגליות שהקסימו אותי היא דגם המבוסס על פסי צבע. הפסים שנראים סתמיים לכאורה מסמלים את לוח השנה החילוני, המדויק, של המאיה. הלוח בנוי ממערכת מחזורית של 18 חודשים בני עשרים יום, בתוספת יחידת זמן של חמישה ימים המוגדרים כ"מועדים לפורענות" – בסך הכל 365 ימים. הדגם מייצג זאת בצבע חוט שונה, המתחלף לסירוגין כל 18, 20 וחמש שורות.
התגלית הזאת הובילה אותי למסע בילוש בעקבות פשר הדגמים. גיליתי, למשל, שזיגזגים אנכיים הם ייצוג של אלוהות השמים הורקן, המקפץ כמו ברק על רגל אחת ומביא גשם. דגם של צפרדעים עליזות המקפצות באריג בגפיים שלוחות לכל עבר מסמל את "נגניות הגשם". אם ליד הצפרדע מופיע דגם של עננים, ההתייחסות היא למיתוס שלפיו הצפרדע היא שליחה מטעם אדון ממלכת המתים, הפטרון האבהי של האורגות. טוענים שכשהוא פוצח פיו בשיר, בנותיו ממהרות לשזור מפרחי הכותנה ענני גשם.
זיגזג אופקי הוא דגם של נחש, והוא מייצג את הדרך ל"עולם אחר". נחש נחשב התגלמות הידע המיסטי, ולכן נשים שרוצות ללמוד לרקום מלטפות נחש, כדי להתברך ולהפנים באצבעותיהן את הכוח הטמון בדגמיו המקודשים.
דגם שבלוני שנקרא בסלנג של האורגות "בובת נייר" מורכב משלושה קווים מאונכים, שיוצרים גוף, וסלסול בקצוות, שיוצר את הגפיים. הידיים נראות כנשואות בתפילה, והדמות יכולה לסמל שאמאן המבצע טקס, אב קדמון הנושא תפילה לשלום צאצאיו או קדוש נוצרי המעניק את חסותו לכפר. בני המאיה נושאים תפילות רבות בלבם ועל בגדם. תפילות פשוטות – שהגשם יבוא בעתו, שהתירס יצמח, שהמשפחה תהיה בריאה, שיהיה שלום, שאיש לא ירמוס את אדמתם, את שפתם ואת מסורתם.
הבגדים המסורתיים של המאיה הם מלאכת מחשבת של אריגה ורקמה שעוברת מדור לדור. כל דור מוסיף דבר מה משלו או משמיט משהו. אריגתו של וויפיל נמשכת כחודשיים בעוד שאורך חייו כעשרים־שלושים שנה. במשך הזמן הזה האריג הוא עדות בשבחה של האורגת, אשה שבינה לבינה שזרה חוטי מחשבה, חוטי חלום, חוטי תקווה, ויצרה את האריג הקסום הזה. התבוננתי בוויפיל שלי, והלב נצבט בי קלות. לרגע אחד קטן ומתעתע נדמה היה לי שהוא מתגעגע – אל ההרים, אל האגם, אל השמש, או אולי אל הישישה?

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

הים הקריבי - בוקאס דל טורו

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code