תפריט עמוד

גאורגיה – גיזת הזהב

גאורגיה – גיזת הזהב

יאסון יצא לגאורגיה (גרוזיה) למצוא את גיזת הזהב המפורסמת מהמיתולוגיה היוונית, ומצא את מדיאה. יגאל צור מצא נופים נפלאים, כנסיות עתיקות, יין ואוכל ומארחים נדיבים, שושלת מלכים לבית דוד והרבה הרבה מדיאות

תושבי גאורגיה מאמינים, ואחרי ביקור בארצם קל להסכים איתם, שמדינתם היא היפה ביותר בעולם. כאשר חילק אלוהים נתחים מהעולם ליושביו, מספרים בגאורגיה, היו בניו הגאורגים עסוקים, כהרגלם, באכילה ובשתיית יין ואיחרו להגיע. כשהתייצבו לפני אלוהים התברר להם שהוא כבר חילק הכל. "איחרנו בגלל ששתינו לכבודך, אלוהים", הסבירו לו הגאורגים, והתנצלו. האל התרצה ונתן להם את כברת הארץ ששמר לעצמו. את חבל הארץ הזה מכנים הגאורגים סַכָּארְתְוֶולוֹ על שם כָּארְתֶלוֹס, שנחשב לאביה האגדי של האומה. אבל באירופה ידועה המדינה בכינוי שהעניקו לה הערבים והפרסים – ג'ורג'יה; הרוסים, ואנחנו בעקבותיהם, כינו אותה גרוזיה; אבל הם מבקשים שנקרא למדינה גאורגיה.
מבוך השמות הזה התחיל כבר בתקופה הקלאסית, כשהיוונים כינו את אחת הממלכות שהיו באיזור זה קוֹלְכִיס (השנייה כונתה אִיבֶּרְיָה). לקולכיס הפליג יאסון על סיפונה של ה"ארגוס" כשיצא לחפש אחרי גיזת הזהב. הרבה הרפתקאות עברו על יאסון ואנשיו – ביניהם הרקולס ואורפאוס – אך אלה היו כאין וכאפס לעומת המשימות שהטיל עליהם מלך קולכיס, שלא שש להיפרד מהגיזה המפורסמת. את המשימות הצליחו אנשי הארגוס לבצע רק בזכות אהבת מֶדֵיאָה, בתו של המלך, ליאסון. אבל אהבתה של מדיאה הביאה בעיקר אסונות: היא בגדה באביה, רצחה את אחיה, וכשנעזבה על ידי יאסון הרגה את כלתו ואת בניה שלה ונעלמה במרכבה רתומה לדרקונים.
למרות גורלה העגום ומעשיה הנוראים, הרבה נערות בגאורגיה נושאות את שמה של מדיאה. ואולי אפשר למצוא שם עדיין גם את גיזת הזהב. גיזה היא אחרי הכל צמר שנגזז, והגיאוגרף היווני סטארבו הבהיר כיצד מתקשרת גיזה לזהב. לדבריו, במאה הראשונה לפני הספירה סיננו עפרת זהב מהנחלים בעזרת צמר כבשים. זקני חבל סְוֶונֶטִי, אחד האזורים הפראיים והיפים בגאורגיה, עדיין מכירים שיטת סינון זו, שיצרה כנראה הרבה גיזות מוזהבות.
אבל אני לא נסעתי בעקבות גיזת הזהב, ולא היטלטלתי בספינתו של יאסון במשך שבועות וחודשים. אחרי טיסה של שעתיים ועשרים דקות כבר הגעתי לגאורגיה. המסע בגאורגיה עצמה לא היה קל. במשך ימים היטלטלתי במכונית מטְבִּּילִיסִי הבירה לעבר הקווקז, משם מערבה אל הים השחור, ואז לאורך הגבול התורכי והארמני מזרחה אל חבל קָאחְטִי, וחזרה לטביליסי.  המסע שלי, שלא כמו זה של יאסון שהזין לא מעט יוצרי תרבות גדולים, לא הזיז הרים, אבל יוסיף משהו על ארץ לא רחוקה ובכל זאת לא כל כך נודעת.

פולשים מכל כיוון
ביקור בגאורגיה הוא מפגש עם שפע ומחסור. היא סובלת מהפסקות חשמל רבות וממחסור מסוים במים, אבל כשמועלה בתיאטרון מחזה חדש – שוכחים כולם את חיי השגרה וקשיי היומיום וצובאים על הקופה. הכבישים הרוסים מתקופת המלחמה, אבל על הדרכים המשובשות מאז מלחמת האזרחים של תחילת שנות התשעים נוסעות מכוניות מרצדס חדשות רבות.
העבר הותיר בגאורגיה אוצרות מרשימים: בקָארְטֶלִי  יש בזיליקות מפוארות מהמאה החמישית לספירה, ובווָארְדְזִיָה – מנזרים חצובים מהמאה ה־11. היום, לרוב התושבים אין כסף; ובכל זאת יש אוכל בשפע, ובכרמים גדלים ענבים שמכינים מהם את היין הנפלא של קאחטי. והעיקר – אין מארחים נדיבים ושמחים יותר מהגאורגים.
אבל הם לא היו מסבירי פנים כלל לנציב היווני אזון שנשלח לכאן – כך מסופר ברשומות הגאורגיות – על ידי אלכסנדר מוקדון ומרדו בו ללא הרף. אלכסנדר מוקדון לא היה הפולש היחיד. חבל הארץ הממוקם בין אסיה לאירופה, בין הרי הקווקז לים השחור, בין תורכיה וארמניה מדרום לאזרביג'אן במזרח, היה תמיד צומת דרכים חשוב, שנכבש על ידי זרים יותר מפעם. מוצאם של הגאורגים כנראה משבטים ועממים שהיגרו מאסיה הקטנה להרי הקווקז החל מסוף האלף השני עד המאה הרביעית לפני הספירה.
בשנת 66 לפני הספירה נלחם פומפאוס הרומי נגד ברית גאורגית־ארמנית, וההיסטוריון פלוטארכוס מתאר את תבוסתה המוחצת של הברית. בעקבות זאת, השתלטה רומי על מחצית שטחה של גאורגיה היום. אבל לא רק היוונים והרומאים עברו שם, אלא גם החיתים, הפרסים, הערבים, התורכים והמונגולים. העיר טביליסי, למשל, שנוסדה בשנת 455 לספירה, נחרבה 29 פעמים ב־1,500 שנות קיומה; אבל הפלישות הרבות של הזרים לא מנעו מהגאורגים לשמור על תרבותם, דתם, שפתם והמסורת הייחודית שלהם.

העמוד נותן החיים
לפי המסורת, התנצרו הגאורגים בהשפעת נִינוֹ הקדושה שהגיעה מקאפדוקיה, בשנת 311 לספירה, בימי שלטונו של המלך מיריאן שנמשך משנת  265 עד 318. מרכז הכנסייה הגאורגית, שהוקמה במאה החמישית על ידי המלך ואחטאנג הראשון, נמצא מאז ועד היום במטסחטה. עיר זו נמצאת כ־20 קילומטרים מטביליסי ויושבת ליד מפגש הנהרות קוּרָה ואַרְגָווי בלב חבל קארטלי. אגב, המסורת הגאורגית מספרת גם שכאן התיישבה הקהילה היהודית הראשונה לפני יותר מ־2000 שנים.
הדרך לעיר מרשימה מאוד. ב־1850 הגיע לכאן הנוסע ג'ורג' לייטון דיטסון. "הפסגות הגבוהות נבחרו על ידי הנזיר והחייל", כתב דיטסון, "חומות מבוצרות וקירות מנזרים שמורים היטב, המכתירים גבעה קונוסית שיורה עצמה לתוך כחול  הרקיע, הופכים את ההתקרבות אל מַטְסְחֶטָה למרתקת".
הגעתי לעיר בשעה מוקדמת. רציתי לראות אותה בתנאי תאורה שונים, מתוך תחושה שהאור הוא מרכיב בקדושתה; אבל בעיקר רציתי לבקר בקתדרלה של סווטי־צחובלי ("העמוד נותן החיים"), אחד המקומות הקדושים ביותר במדינה. כיצד ניתן לקתדרלה השם המוזר? מתחת לבניין, מספרת המסורת, נמצא קברה של יהודיה בשם סידוניה שנקברה כשבידה גלימת ישו. הגלימה הובאה לגאורגיה מגולגלתא על ידי אחיה, אליאס, שקנה אותה מחייל רומי. מעל הקבר צמח ארז הלבנון, ובמאה הרביעית, כשחיפש המלך מיריאן מקום להקים בו את הכנסייה הראשונה בגאורגיה, בחר בחלקת הקבר; הארז שימש להכנת שבעה עמודים ליסודות. אך העמוד השביעי היה מכושף: הוא סירב להיקבע בקרקע והתרומם באוויר. רק לאחר שנִינוֹ הקדושה התפללה לילה שלם, חזר העמוד לקרקע. עד היום מאמינים הגאורגים כי מעמוד זה מפכה נוזל שמרפא את כל המחלות. מכאן גם שמה של הכנסייה – "העמוד נותן החיים". ממבנה העץ הראשון לא נותר זכר, והקתדרלה שבה ביקרתי נבנתה במאה ה־11.
קתדרלה נוספת בעלת חשיבות היסטורית מצויה בעיר קוּטָאִיסִי שבמערב גאורגיה, על גבעה המתנשאת מעל גדתו של נהר הרִיוֹנִי. קתדרלה זו נבנתה על ידי המלך באגארט השלישי, משושלת באגארט הארמנית, שעלה לשלטון בגאורגיה במאה העשירית. עד אז היה חבל הארץ הזה כפוף בחלקו לאימפריה הפרסית ובחלקו האחר לביזנטיון. במאה השביעית נכבש השטח המזרחי על ידי הערבים. בימי שלטונו של באגארט השלישי נחלש שלטונו של האמיר הערבי במזרח, ולמרות שהקיסר הביזנטי באזיל השני כבש חלק גדול מגאורגיה, היתה זו הפעם הראשונה שבה אוחדה גאורגיה תחת שלטונו של מלך אחד.
באגראט השלישי לא השאיר הרבה עדויות אחריו; למעשה, הוא הותיר רק את הקתדרלה הנושאת את שמו. היסטוריון בן תקופתו ציין, כי המלך השקיע מאמץ רב בבנייתה והתייעץ לגבי טיבה עם השליטים השכנים ועם אנשי דת בכירים. כמעט 1,000 שנים אחרי שנבנתה קידם את פנִַי נזיר חייכני. צפיתי בסקרנות בשרידי הכנסייה הגדולה: קשתות גבוהות פתוחות לחסדי השמים; הגג נהרס כליל. למרות שאלה חורבות, קשה שלא להתפעל מהדרו של המבנה. הוא ניצב במרכזו של שדה ירוק. לא ברור אם עדיין מתפללים בה, אבל ברור שיש משהו קסום במרחב שסביב, ובשקט השורר בתוכה.

גאורגיה אינה שוכחת
מהקתדרלה יש תצפית מרשימה על העיר קוּטאיסי ועל מנזר גֶלָאטִי, המציץ בעד עצי היער, במרחק. שעה אחר כך ניצבתי בכיכר המרכזית הרחבה של קוטאיסי, והבטתי בחשמליות הנוסעות ובזוג הצעיר שפטפט על שפת המדרכה. מכונית מסחרית עתיקת יומין עברה על פני. בבית קפה קטן שמשקיף אל הכיכר פגשתי את מנהל המוזיאון האזורי להיסטוריה ואתנוגרפיה. כמו רבים אחרים בגאורגיה, הוא אינו מדבר אנגלית, אלא גאורגית ורוסית בלבד. שנינו שקענו באלם. הקשבתי לזמרת הרוק הרוסיה ששרה על מסך הטלוויזיה של בית הקפה, ופזלתי אל הצעירות שנכנסו לשתות קפה וקולה. מדיאה, ועוד מדיאה. הרבה נשים יפות.
אחר כך פניתי לבקר ברחוב בוריס גפונוב, שסביבו עומד הרובע היהודי. גפונוב היהודי הוא שתירגם לעברית את האפוס הגאורגי "עוטה עור הנמר" (יצא לאור ב־1969 בספרית פועלים, במהדורה מהודרת עם מיניאטורות). האפוס נכתב בתקופת שלטונה של המלכה תָמָר, מתישהו בין 1184 לשנת 1213 על ידי שוֹתָא רוּסְתָוֶילִי, המשורר הלאומי של גאורגיה. רובה נכתב, אגב, במנזר המצלבה בירושלים. רוסתוילי שהה כמה שנים בירושלים, בזמן שמנזר המצלבה היה בידי הגיאורגיאנים. היצירה, המשקפת אידיאלים בני הזמן של אבירות, גבורה ואהבה חצרנית תורגמה ללשונות רבות ונחשבת ליצירה הגאורגית האהובה והמפורסמת ביותר.
גפונוב נולד באי קרים ב־1934, ובנערותו עברה משפחתו לקוטאיסי, שם למד בבית ספר תיכון. עברית למד באופן עצמאי ושלט בה באופן מופלא. את "עוטה עור הנמר" תרגם בשעות הפנאי, עם סיום יום עבודתו כעורך עיתון של מפעל תעשייה בעיר. קוטאיסי לא שכחה אותו. אבל בישראל – מי זוכר את המתרגם שהגיע לכאן ב־1972 חולה מאוד ומת שנתיים אחר כך?
גאורגיה אינה שוכחת אף לא אחד מאלה שנגעו באפוס הלאומי שלה ואשר את סימניו אפשר לראות בכל מקום. בביתו של איציק משה בטביליסי, שם התארחתי, נותרה ספרייה של בעל הבית הקודם. בערב עיינתי בספרים שנכתבו ברובם בגאורגית וברוסית; אבל גם בלי יכולת לקרוא את השפות הללו, הבחנתי שם בארבע מהדורות שונות, חלקן מאוירות, של "עוטה עור הנמר".
לאורך רחוב גפונוב יש שלושה בתי כנסת. נכנסתי לאחד הם. הבניין היה שומם, אפל ודחוס. מחטי האורן שהיו פזורות על הרצפה והעניקו למקום ריח מבושם של יער הקלו מעט על הנשימה. בעיר נותרו יהודים מעטים. השומר פתח את ארון הקודש והסיר את בד הקטיפה הישן שכיסה את ספר התורה. רציתי לומר לו שאולי כדאי שיהיה כאן מוזיאון, שיתעד עבור המבקרים את העבר; אבל פתאום היה לי עצוב, וּויתרתי.

הבנאי המשכיל
עזבתי את קוטאיסי דרך רחוב הנושא את שמו של דוד הבנאי, ולאחר שבעה קילומטרים נתקלתי בשלט שהצביע לכיוון מנזר גלאטי, הממוקם על גבעה מיוערת מעל נהר טצאקלסיטלה. מנזר גלאטי ודוד הבנאי, הוא המלך דוד הרביעי, קשורים לתור הזהב של גאורגיה, במאות ה־11 וה־12. במדינה שלטה אז שושלת שבניה האמינו כי מוצאם מבית דוד. דוד הרביעי, ששלט מ־1089 עד 1125, הקים את מנזר גלאטי שהיה מרכז תרבותי חשוב. על המלך כתב סטפאנוס, היסטוריון ארמני בן התקופה: "דוד הגדול היה משכמו ומעלה מעל כל השליטים של זמננו… הוא זה שהביא שלום ורצון טוב בכל המדינות המזרחיות, ובמיוחד בארמניה ובג'ורג'יה. הוא שם קץ למלחמות".
לא מדויק; דוד דווקא יצא למלחמות רבות. בין השאר, הוא נלחם נגד התורכים המוסלמים, כשהגיעו הצלבנים לאסיה הקטנה ולסוריה. הצלבנים, שהיו עזר כנגדו, הקלו עליו את הניצחון. למרות זאת, מספרים שדוד היה מצביא מבריק וכי העדיף לתקוף את האויב בתנועת פרשים מהירה ולהפתיע אותו במארבי פתע.
ב־12 באוגוסט 1121 כבש דוד הבנאי את טביליסי, שנשלטה עד אז על ידי אמירים ערבים. הוא גילה יחס הומני לתושביה המוסלמים של העיר, והותיר זאת כמורשת תרבותית לדורות הבאים. עד היום מגלים הגאורגים יחס סובלני כלפי מיעוטים ובני דתות אחרות. בטביליסי אפשר לראות כנסייה ארמנית וכנסייה גאורגית ולצידן מסגד וגם בית כנסת. אבל אין לטעות; תקופת שלטונו של דוד הרביעי לא היתה שלווה וסובלנית, אלא רצופה במאבקים, בעיקר עם האצולה הפיאודלית שהתנגדה להגבלות שהטיל על סמכויותיה.
למרות המאבקים והמלחמות הרבות וביסוס שלטונה של גאורגיה, שהלך והתרחב באותה תקופה וכלל גם את ארמניה, מצא דוד הבנאי זמן וכסף להקים מרכזי לימוד. אחד מהם היה מנזר גלאטי. גם היום פועל בו בית ספר תיאולוגי שוקק נערות ונערים, וכנסייה פעילה שאליה מגיעים צליינים מכל רחבי גאורגיה. דוד בנה את גלאטי כדי להודות לאל על נצחונותיו הראשונים, אבל גם כדי ליצור מרכז נוצרי חדש עם אקדמיה תוססת.
לשם כך הביא המלך למנזר פילוסופים ניאו־פלטוניים כמו ארסן אִיקָאלוֹטֶלִי ויוֹאָן פטריטצי, שלימדו שנים רבות באקדמיה מָאנְגָנָה שבקונסטנטינופול, אך גורשו משם בגלל דעותיהם בענייני אמונה. הם חיברו את תוכנית הלימודים לאקדמיה בגלאטי, שדמתה מאוד לתוכנית באקדמיה הביזנטית. הלימודים כללו גיאומטריה, אסטרונומיה, מוסיקה, רטוריקה, דקדוק, פילוסופיה, יוונית ולטינית. היה שם גם בית ספר לציור ולעיטור ספרים.
על הקיר הצפוני של המנזר מצויר הדיוקן היחיד של דוד הבנאי. בציור הוא נושא כתר על ראשו ואוחז במנזר גלאטי בידיו. קברו של מלך נערץ זה נמצא בכניסה הדרומית למנזר. על המציבה מופיעה הכתובת: "זהו המקום שלי לנצח. זהו כל רכושי כעת". בעבר, כל מי שנכנס למנזר נאלץ לדרוך על הקבר.
נשענתי על החלון הפתוח של המכונית והתבוננתי על צוקי הגיר החשופים שהציצו מהחורש הסבוך. איזה מין איש היה דוד הבנאי? שביל צר הוביל אל כנסייה קטנה והרוסה למחצה בשם מוטסאמטה. בקאפלה עבדו בנאים. כומר זקן וגדול־מידות, ששערו וזקנו הלבן פרועים, העביר יד על הטיח החדש. איש ואשה צעירים נכנסו לקאפלה, הדליקו נרות וביקשו את ברכתו. הוא חייך, העביר ידו על ראש הצעירה, אך מיד איבד עניין וחזר לגעת בטיח.
לכומר, כך התברר לי אחר כך, קוראים אבא גאגי והוא בן שמונים. הוא הזמין אותי אל ביתו הקטן, שמרפסתו תלויה מעל המצוק. מאחורינו צעד כלב דוברמן קצוץ זנב. חבר. אבא גאגי שלף תמונות מביקור בירושלים, ושוחחנו על יפו. הוא סיפר שהוא מתלבט האם לנסוע לכנס תיאולוגי בפאריס שאליו הוזמן, משום שהוא מעדיף לנסוע לירושלים. "אם תבוא לישראל, תודיע לי", אמרתי, והוא חייך וענה: "איזו שאלה. אתה תחכה לי בשדה התעופה, ואז נלך לשפת הים וניאבק בחול". ואז חבט בי על הישבן תוך כדי חיוך, חבטה שהעיפה אותי שני צעדים קדימה. אחר כך, בקוטאיסי, סיפרו לי שיום אחד נכנסו שני גנבים לכנסייה של אבא גאגי לגנוב איקונות. הכומר היכה אותם מכות נמרצות עד כדי כך שהם סיימו את הערב בבית החולים.
אבא גאגי אינו יוצא דופן. רוב הגאורגים גדולי־מידות. באחת הארוחות הסביר לי מישהו שהגאורגים, המתמחים במלחמות, אוכלים הרבה כדי להיות חזקים. זה אולי הסבר טוב, אבל ברור גם שהגאורגים אוכלים כי הם אוהבים את האוכל שלהם; וזה לא מפתיע. הלחם המקומי, קַרְטוֹלי פוּרי, טעים במיוחד, וכך גם החאג' פורי – בצק עם גבינה. המאכל הלאומי חינגאלה, בצק ממולא בבשר, דומה לפירושקי הרוסי. הגבינות הלבנות הקשות מצוינות, והערקה, האלכוהול המקומי, צלול ויש לו טעמים שונים של פירות. כשהוא עשוי מתותה (תות) הוא נפלא ומהווה מתכון בטוח לשינה ארוכה ובריאה.

מדור לדור
דוד הבנאי לא היה רק שליט נבון, מצביא דגול והומניסט ממדרגה ראשונה, הוא גם חשב על עתיד המלוכה וכיצד לבסס אותה. זה התחיל בכך שכינה את עצמו "חרב המשיח", ויצר קשר מיתי עם בית דוד. לאחר מכן הוא הכתיר במו ידיו את בנו דימטרי, שמלך אחריו משנת 1125 עד 1156. בכך הוא ייסד מסורת: דימטרי הכתיר בתורו למלך את בנו שלו גיאורגי השלישי, שמלך בין 1156 עד 1184.
הנכונות להעביר את השלטון לדורות הבאים, אין משמעותה שהחיים בחצרות המלכים התנהלו על מי מנוחות. ההיפך הוא הנכון. גיאורגי היה בנו הצעיר של דימטרי, ולא הבכור. דוד, הבכור, נרצח במהלך מאבקים נגד האצילים, שניסו לתפוס עמדות מפתח בשלטון שהפך לריכוזי יותר ויותר. במהלך שלטונו של גיאורגי, בשנת 1177, מרדו האצילים בשנית, אך המרד דוכא, וב־1178 הכתיר המלך את בתו והיורשת היחידה תמר – שכונתה בחלק מהמקורות "המלך תמר" – ושלטה מ־1184 עד 1213. האפוס "עוטה עור הנמר" הוקדש לה. וכך תרגם גפונוב את ההקדשה: "למלכה תמר נרונה בדמעה בדם נמלַחַת,/ שאותה היללתי שֶבע ברינה לא־רע צולחת./ סוּף זקוף היה לי חרט, דְיוֹאִי – דמעה קולחת,/ השומע – תינחת בו כחנית, בלב פולחת".
אחד הדיוקנאות של המלכה תמר נמצא בווארדזיה, 15 קילומטרים מהגבול התורכי, על אחד הסעיפים של דרך המשי. היא ידועה במקבץ מופלא של מערות ומנזרים חצובים בסלע, המשתרע בה לאורך כחצי קילומטר. פעם היו כאן יותר מ־3,000 מערות חצובות ובהן מנזרים. בעיתות חירום הכילו המערות עד 60 או 70 אלף בני אדם. בעקבות רעידת אדמה שפקדה את האיזור ב־1456, נותרו רק כ־550 מערות, שחלקן מגיע לעומק של כ־60 מטרים. הן כוללות סוגים שונים של מבנים – מנזרים, בורות מים, מאפיות וכמובן בתי מגורים. בחלק המערבי יש 40 בתי מגורים חצובים בסלע, ובהם כ־160 חדרים. בחלק המזרחי יש 79 בתי סלע, ובהם כ־240 חדרים.
מקורה של ארכיטקטורה מורכבת זו של מערות הוא במסורת חילונית שהחלה באופליטציחה, שבחבל קארטלי, לא הרחק מהעיר גוֹרי, שבה נולד סטאלין, שליטה הרודן של ברית־המועצות עד 1953. (שמו המקורי, אגב, היה ג'וגאשווילי). העיר אופליטציחה, מקבץ מערות חצובות בשפת מצוק מעל לנהר, נוסדה באלף הראשון לפני הספירה, ובשיא פריחתה, בימי הביניים, היו לה קשרים עם ביזנטיון, עם סין ועם הודו, ואוכלוסייתה מנתה יותר מ־20 אלף נפש. ימי תפארתה באו אל קיצם כשנפלה לפני צבאותיו של המנהיג המונגולי טימורלאן הצולע.
אבל לווארדזיה לא רק ארכיטקטורה מיוחדת, אלא גם מגוון יפהפה של ציורים מהמאה ה־12 שצוירו על קירות הכנסייה החצובה בסלע. הם מעניינים במיוחד משום שהם משקפים סגנונות אישיים של ציירים ושליטה טכנית גבוהה מאוד. רוב הציורים מתארים אפיזודות שונות בחיי ישו ובחיי קדושים נוצרים אחרים. מעל פתח הכנסייה מתבונן ישו במבקרים בכל נקודה בבניין.
על הקיר הצפוני ישנם הציורים המעניינים ביותר. על חלקו המערבי של קיר זה מצויר דיוקן של ראטי סוראמלי, שהיה הדוכס של קארטלי, ואשר ביוזמתו נחצבה הכנסייה ועוטרה. באחרונה פענחו חוקרים את הכתובת המטושטשת המופיעה לצד הדיוקן: "אֵם האלוהים, קבלי את המנחה של עבדך ראטי, האריסטאווי [דוכס] של קארטליניה, אשר עיטר בדבקות את הכנסייה הקדושה לכבודך".

מלכה לוחמת
דיוקנה של המלכה תמר מופיע על החלק המזרחי של הקיר הצפוני. תמר מצוירת כאן כילדה ומחזיקה, כמקובל בדיוקנאות אחרים, דגם של כנסייה. לידה ניצב אביה, המלך גיאורגי השלישי. הכתובת מימין אומרת: "הצאר של כל הצארים במזרח, גיאורגי, בן דימטרי, צאר הצארים". האמן שיצר את הדיוקן נקרא גם הוא גיאורגי, כפי שמעידים ראשי התיבות של שמו המשולבים בעיטור. זהו אחד מארבעת הדיוקנאות של המלכה תמר והוא היחיד שבו היא מופיעה כרווקה. בשלושה האחרים היא חובשת ברדס של נזירות, המסמל את היותה נשואה.
ההיסטוריה מספרת כי ב־1185 נישאה המלכה תמר לנסיך יורי בוגוליובסקי, בנו של הדוכס הגדול של סוזדאל. אלא שהנסיך לקח חלק פעיל בסכסוכים הפנימיים בחצר, ושנתיים וחצי לאחר הנישואים סולק מגאורגיה לתורכיה. ב־1189 נישאה תמר בשנית, הפעם לנסיך דוד סוסלאן. אך יורי לא התכוון להניח לה, ולא לכיסא המלוכה. ב־1191 פרץ מרד אצילים שהקיף כמעט את כל מערב גאורגיה, והנסיך יורי חזר מתורכיה כדי להשתתף בו. תמר דיכאה את ההתקוממות וסילקה את יורי שנית.
שלא כבחיי הנישואים, בתחומים אחרים נחלה המלכה תמר הצלחה רבה יותר. ביחסי החוץ, למשל, היו לה הישגים רבים. בעקבות ארגון וחיזוק הצבא נחלה נצחונות מזהירים במלחמותיה נגד התורכים המוסלמים. ב־1195 הביסה את התורכים בקרב שאמקור, וב־1202 הביס צבאה בווארדזיה צבא מוסלמי שמנה כ־400 אלף חיילים. את הניצחון ייחסו הגאורגים לאיקונין המופלא – "הבתולה של וארדזיה".
האיקונין המשיך להגן על גאורגיה גם לאחר מותה של תמר, במאות ה־15 וה־16, מפני התורכים והפרסים. אבל ב־1551 הוא איבד את קסמו. היה זה במהלך קרב במערות וארדזיה בין המלך הגאורגי של קארטלי, לוארסאב, לבין השח הפרסי טאהמסאפ. למרות נוכחות האיקונין, נחלו הגאורגים כישלון חרוץ. ההיסטוריון הפרסי חסן בק רומלו ציין כי השח גילה במערות "עושר לא ייאמן ואוצרות לא יסופרו". במשך 300 השנים הבאות הפכו מערות וארדזיה משכן לרועי צאן ולתורכים.

פנים מגוונות
אם כל גאורגיה היא חלקת אלוהים, בּוֹרְג'וֹמִי היא הפינה הפרטית שלו בגן העדן. מה שעושה אותה למיוחדת הוא מקומה בין הרים מיוערים בגובה 800 מטרים, האקלים המתון והנוח כל השנה ושפע המעיינות המינרליים. בורג'ומי היא מושג בתחום המים לשתייה. היא מספקת לגאורגיה הן מים מינרליים לשתייה והן מים הטובים לבעיות רפואיות שונות. לפני המהפכה הרוסית בא לכאן מדי שנה הנסיך לבית רומאנוב, והמלחין ;היה כאן בן־בית. כל גאורגי היה מגיע לכאן לתקופה של שבוע־שבועיים להירפא מתחלואים שונים, או סתם כדי לנוח.
הדרך דרומה החזירה אותי לחלומות נעורים, על מרחבים ועל עדרי צאן ובקר. נסעתי לאורך קילומטרים רבים של גבעות מוריקות. הכביש ירד לאורך נהר המטקווארי. בכל המרחבים הללו לא היתה כמעט נפש חיה. חשבתי על ארצנו הקטנטונת; אחרי הכל, גאורגיה גדולה פי שלושה מישראל ואוכלוסייתה מונה רק כ־5.5 מיליון נפש. מכונית אדומה עמוסה בכרוב התפתלה בכבדות בין מהמורות הכביש. באמצע הדרך צפיתי במצודה של קַרְטוֹוִיסִי, המוקפת חומה ובה ארבעה מגדלים נישאים. המצודה ניצבת יפה ומסתורית על פסגתו של מצוק. זה כל מה שנותר מעיר ששגשגה כאן במאה ה־17, בתקופה העות'מאנית.
אחרי הטיול הארוך, כשהסיפורים ההיסטוריים מהדהדים בראשי, חזרתי לטביליסי. ברובע איסאני בנה המלך דוד הבנאי את "הארמון המבוצר" על גדת הנהר, לאחר שכבש את העיר ב־1122 וגירש ממנה את תושביה המוסלמים. לארמון זה נמלט גיאורגי השלישי, כשמרד האצילים איים על מעמדו ועל חייו. המלכה תמר נישאה לבעלה השני בכנסיית הבתולה של מקאחטי, הניצבת בפאת המצוק שמעל הנהר.
ההיסטוריה מציגה פנים מגוונות במוזיאון הלאומי היסטורי של טביליסי. אפשר לראות את האיקונות הנפלאים השמורים בקומת הקרקע או לעלות לקומה העליונה כדי לראות את עבודותיו של הצייר  פירוסמאני, שהנציח את חיי היומיום בגאורגיה. אפשר ללכת לתיאטרון רוסתוילי, בשדרה המרכזית הנושאת את שמו של מחבר האפוסים, ולראות הצגה או לשבת באחד מבתי הקפה הרבים, להתבונן בתנועה החולפת ולחשוב על הפנים המרתקות והרומנטיות של גאורגיה.

————

תודה מיוחדת ליצחק משה מלשכת המסחר ישראל־גאורגיה, על העזרה ובעיקר על הרוח הנדיבה. תודות גם לאהרון גאגולאשווילי ולישראל יעקוסי מאותה לשכה, ולג'אנו לדאלי שאכלו איתי אבק לאורך הרבה מאוד קילומטרים.

עוד על טיול בגאורגיה

האם היית ביעד הזה?

  • 2

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    *

    code