מרגע שחלפנו על פני השלט המברך את הבאים ליער החדש (New Forest) במחוז המפשיר (Hampshire) שבדרום אנגליה, נדמה היה שהגענו לארץ פלאות, שבה הנופים קסומים והדברים מתנהלים לפי חוקים אחרים לחלוטין.
את תיקי הקונים בדקו בפתחו של מרכול כפרי שני סוסי פוני. סוס אחר סרק את תא המטען במכונית שחנתה. בהמשך, באמצע הכביש הפתוח, עמדו שתי פרות והתבוננו באדישות גלויה בפקק התנועה המתארך שיצרו. אף מכונית לא צפרה ואיש לא קילל. בצד הכביש, חבורת חזירונים צעירים זללה בתאווה אצטרובלים. עופר איילים חצה את הכביש במרוצה, נעצר והתבונן לכל הכיוונים, כאילו שכח לאיזו מסיבה הוא מאחר, והמשיך בדרכו. אחריו חצה את הכביש בריצה שפופה שועל אדום זנב. סוף־סוף הואילו הפרות לפנות את הכביש, והמשכנו בדרכנו. כשהגענו לבית המלון קידם את פנינו חמור יפה עיניים. הוא שרבב את ראשו מבעד לחלון הלובי, ולאחר שזכה בליטוף פסע באיטיות לעבר שדות בור נרחבים מכוסים שיחי אברש סגלגלים.
בימים הבאים התברר לנו שמחזות כאלה הם עניין שבשגרה במקום הקסום הזה. 5,000 חיות חווה ועוד כמה אלפי חיות יער משוטטות בחופשיות בכל שטחי היער החדש, כ־580 קילומטר רבוע, ונהנות מזכות קדימה בדרכים, הודות לחוקים עתיקים. מכיוון שאדמת המקום החומצית אינה ראויה לעיבוד חקלאי, קבע בשנת 1079 המלך וויליאם הראשון (הכובש) שהשטחים הכלולים במה שכינה "היער החדש" ישמשו אותו לציד איילים. למעשה, חצי משטחי היער אינם מיוערים כלל, אלא כוללים שדות בור, ערבות וביצות, אך באותה התקופה כל אזור ששימש את המלכים לציד הוגדר יער.
חוקי היער, שנועדו להגן על איילי המלך ומזונם, היו נוקשים וכללו עונשים קשים. לכן התפתחה שיטה שבאה להקל על אנשי היער. בחלק מהאדמות ניתנו זכויות מיוחדות, זכויות הקומונינג (Commoning Rights), שאפשרו לבעליהן, הקומונרים
(Commoners), לעשות שימוש ביער לצרכיהם. החוק החשוב ביותר היה זה שאִפשר להם לשלח את חיותיהם לרעות בכל שטחי היער.
את חוקי היער והקומונינג ניהלה קבוצה של שופטים, שנקראו ורדרס (Verderes). מאז ועד היום מתנהל היער על פי אותם חוקים ועל ידי אותם גופים, ונופיו מעוצבים על ידי אדריכלי היער – חיות היער והחווה המשוטטות. האיילים, הפרות והסוסים מלחכים את העשב והשיחים, והחזירים אוכלים בסתיו את האצטרובלים, הרעילים עבור סוסי הפוני והאיילים. כתוצאה מכך, זהו אחד מהיערות המלכותיים היחידים ששרדו יותר מ־900 שנה ללא שינוי, ואחד מיערות השפלה העתיקים המשומרים ביותר במערב אירופה. יש בו מגוון עצים שחלקם בני מאות שנים, ערבות נרחבות שכביש לא חוצה אותן, צמחים, ציפורים וחרקים נדירים.
בימים אלה היער עומד לקבל מעמד של פארק לאומי, והוא מועמד לתואר "אתר מורשת עולמית" של אונסק"ו, בזכות המערך האקולוגי העדין שקיים בו וחשיבותו התרבותית. וכמובן, בזכות הקסם עתיק היומין שמהלכים נופיו.
 |
סוסי פוני פראיים רועים ביער במילפורד ברידג'. 3,500 סוסי פוני רועים בשטחי היער. סוסי הפוני רועים בשטחי היער. סוסי הפוני המשוטטים במרכזי הכפרים מורגלים בבני אדם, הם בעלי מזג נוח והם מגורמי המשיכה העיקריים של המקום. אבל המפעים ביותר הוא מפגש עם הפראיים שבהם בסביבתם הטבעית |
ג'ונתן ואוליבר מחפשים איילים
קסם כזה הילך על היער שבו פסענו בשעת בוקר מוקדמת בעקבות שומר היער ג'ונתן קוק ובנו בן ה־12, אוליבר, בחיפוש אחר איילים. ניכר בשניהם שהם מכירים כל עץ ונקיק ביער. ג'ונתן, שעובד כשומר יערות כבר עשרים שנה, אומר ש"זו לא עבודה, זו דרך חיים". מדי בוקר הוא ואוליבר יוצאים לסייר ביער, בודקים מה התחדש, יושבים על גזע עץ שנפל ומתבוננים. ימים מוצלחים במיוחד הם אלה שבהם הם פוגשים איילים שבאו לבקר בביתם שבמעבה היער, או באחד הסיורים.
ביער החדש יש חמישה מיני איילים. האייל השוכן בחלקת היער שלהם הוא אייל הסיקה ((nippon Cervus. איילי הסיקה ביישניים במיוחד, ולכן צעדנו בזהירות ובשקט. לפתע נעצר אוליבר והכריז: "אני מריח איילים". האיילים מפרישים ריח עז של פרומונים בסתיו, בתקופת הייחום, הסביר, מתפלא שלא הצלחנו לזהות את הריח. עודנו מתבוננים סביב, ואת דממת היער מפלחות שלוש שריקות – קריאות איילי הסיקה. דקות לאחר מכן היער כולו מתמלא שריקות, ובהתרגשות אנו מודיעים שהבחנו באיילים בין העצים.
ג'ונתן בוחן אותם במשקפת, מתפעל ממראם החסון ומעמידתם הגאה, ואחר כך מסביר כיצד יקבע מי מהם "יצומצם". כשהוא מבחין בהבעה העגומה שעל פני, הוא מתרץ: "זה חלק מהעבודה שלי, ואת הגמול אני מקבל כשאני בא ליער ורואה אוכלוסיית איילים בריאה. הייתי במקומות שבהם לא צמצמו מספיק את עדרי האיילים. מלאי המזון שלהם הלך ופחת, וההידרדרות השפיעה אפילו על הפרפרים והחרקים. כולם סבלו".
ג'ונתן גאה במיוחד בהשקעה שלו באוכלוסיית החרקים. הוא מציג לפנינו בגאווה שטחים שפינה מעצים למען מין פרפר נדיר, וכשאנחנו משוטטים אחר כך בערבות האברש, הוא מראה לנו ביצה ששיקם למען חרק נדיר אחר. אוליבר, לעומתו, עסוק כל אותה העת בחיפוש אחר סוסי הפוני שלו, הנוהגים לרעות באותה ערבה. ביום שבו נולד, העניק לו אביו סייח במתנה, ואגב כך קנה לו גם כרטיס כניסה למועדון האקסקלוסיבי ביותר ביער – מועדון הקומונרים המנצלים את זכויותיהם.
בארי מייצר סיידר מתפוחים
לכ־800 חלקות אדמה ביער משויכות זכויות הקומונינג, אך רק כחצי מבעליהן מנצלים אותן. על המשמעות החברתית הקשורה בניצול הזכויות אנחנו לומדים כשאנו פוגשים את בארי טופס בשוק האיכרים בכפר ברלי (Burley). טופס הוא דור חמישי למשפחת קומונרים. פעם היו לו פרות וחזירים; כיום הוא מייצר סיידר מתפוחי המטע שלו ומנהל אכסניה. "משפחות הקומונרים הפעילות לא מחזיקות ממני", הוא אומר במרירות, "משום שאני לא משלח יותר חיות ליער ולא מנצל את זכויותי".
כמו אבותיו, גם לטופס היו עדרי פרות שרעו ביער, אבל לאחר מגפת הפה והטלפיים בשנת 2001, הוא נפטר מהבהמות. הוא מוביל אותנו לביתו ומראה לנו בעצב את השביל שבו הובילו הוא ואבותיו את החיות אל היער. בעודו מסביר מדוע לא משתלם יותר לקומונרים להחזיק בחיות, סוסה וסייח קופצים לביקור בחצרו. טופס מגרד ברעמת הסייח בחיבה, והסייח מחזיר אות ידידות ומכרסם בראשו של טופס. טופס שוקע בהרהורים, ואומר שהוא רוצה לרכוש את הסייח הזה. קשה להיות קומונר מבלי להחזיק בחיות, ומרבית הקומונרים מחזיקים כיום בסוס פוני מהגזע הייחודי ליער החדש.
בשטחי היער רועים כ־3,500 סוסי פוני. נתקלנו בהם בכל מקום כמעט. הם ניגשו לשולחננו בחצרות הפאבים שבהם סעדנו, חסמו את הגישה אל מגרשי החניה, חסו בצל החנויות. וכשלא פגשנו בהם, שמענו עליהם – איך פלשו לחצר בית וכרסמו שם את השיחים או איך חיסלו את מלאי המזון במחנה אוהלים. בדרך כלל מתקבלים מעלליהם ברוח טובה, שכן סוסי הפוני המשוטטים במרכזי הכפרים מורגלים בבני אדם והם בעלי מזג נוח. ובסופו של דבר, הם מגורמי המשיכה העיקריים של המקום. אבל המפעים ביותר הוא מפגש עם הפראיים שבהם, בסביבתם הטבעית. מפגש כזה היה לנו באחד השיטוטים ביער.
בדממה ששררה שם נשמע רק קול צפצוף הציפורים ורחש עלים יבשים נשברים. מהופנטים ממשחקי הצללים שהטילו העלים, פסענו בעקבות נתיב של פלג שהתפתל ואיבד את דרכו בין העצים, כאשר נתקלנו בהם. קרני שמש שחדרו מבעד לשפעת העלים השליכו כתרי זהב על עדר סוסי פוני, שעסקו במירוק הדדי, ליחכו עשב ולגמו ממימי הפלג. כאשר הבחינו בנו בחנו אותנו זמן קצר והסתלקו באיטיות האופיינית להם. ניסינו לעקוב אחריהם, אך הם הערימו עלינו והתפוגגו לנגד עינינו. "צריך לחשוב כמוהם כדי לעקוב אחריהם", הסבירו לנו אחר כך, כאשר צפינו ב"דריפט" – אחד האירועים השנתיים הנערכים מדי סתיו, שבהם אוספים את הסוסים מהיער לסימון, תילוע ומכירת חלק מהם.
 |
חמור שהתאווה ללחך דווקא את השיחים הצמודים לכביש ליד הכפר ביולי. מחזות כאלה הם עניין שבשגרה ביער החדש. 5,000 חיות חווה ועוד כמה אלפי חיות יער משוטטות בחופשיות בכל שטחיו ונהנות מזכות קדימה בדרכים, הודות לחוקים עתיקים |
מבינים את נפש הפוני
במעבר בין שיחים בשדה, קרוב לצומת כפרית, המתינה קבוצת אנשים רכובה על סוסים. היו אלה קומונרים ואג'יסטרים (Agisters). ארבעת האג'יסטרים שביער הם שריד נוסף לחוקים העתיקים. הם מפקחים על חיות החווה שביער, מסמנים אותן וגובים מהקומונרים תשלום עבור השירות. ביער מספרים שיכולתם להבין לנפש הפוני עולה על זו של כל היתר. באותו היום, מכל מקום, הם לא הצליחו להוכיח את זה. בתוך דקות הגיעו בדהרה עדרי סוסי פוני, מעלים ענני אבק ומנסים להימלט מסוסים ורוכביהם שכיתרו אותם. הרוכבים ניסו לנווט אותם תוך כדי צעקות, אך שוב ושוב הצליחו הסוסים להימלט אל תוככי היער. עד הפעם הבאה.
"תפקיד האג'יסטרים קשה במיוחד", סִנגר אחד מאנשי היער שצפה איתנו במחזה. "צריך לנווט את הסוסים בין העצים, ובערבות בין שיחים בגובה של כשישים סנטימטר. צריך היכרות מצוינת של השטח ועצבים חזקים. צריך להיות משוגע לדבר".
חלק מהסייחים שייאספו יימכרו כחיות מחמד או סוסי מרוץ, ומיעוטם יימכרו כבשר. "תמיד יהיו חיות שיימכרו לתעשיית הבשר", אומר בפסקנות ריצ'רד מנלי, קומונר המחזיק בפרות. "אנחנו מעלים את מחירי הסוסים כדי שלא יגיעו לתעשיית הבשר, אבל בסך הכל מדובר בענף חקלאי".
מנלי מדבר על מחירי הסוסים והפרות בשוק הבשר, ובו בזמן מלטף בחיבה את פרותיו. כאשר הוא משלח את הפרות ליער, עיניו נמלאות אור. "אנחנו גאים בדרך שבה אנחנו עושים את הדברים, ויכולים ללמד את שאר העולם איך לנהל מרעה אינטנסיבי על אדמות ציבור", הוא אומר. "השיטה מאפשרת לנו להחזיק בחיות מבלי שנצטרך לרכוש שטחי מרעה גדולים, והחיות נהנות מתנאי מחיה מצוינים ואגב כך תומכות בנוף הייחודי".
יחד עם זאת, מתברר שהייחודיות היא גם עקב אכילס של היער. "מכיוון שאין עוד מקום כזה, הם מנסים להלביש עלינו פתרונות ממקומות אחרים", אומר מנלי. כשהוא אומר "הם", הוא מתכוון לערב רב של גורמים בעלי אינטרסים מנוגדים. המועצה המקומית והממשלה, לדוגמה, מעוניינות לעודד את התיירות, אבל מיליוני המבקרים מאיימים על האיזון העדין. האשפה שהם משאירים מאחוריהם מסכנת את החיות, כמו גם ההתעלמות מהחוק האוסר על האכלתן. חיות רבות נהרגות על הכבישים המביאים את התיירים אל תוככי היער. לאחרונה הושקעו משאבים רבים בחינוך המבקרים, מהירות הנהיגה המרבית נקבעה על ארבעים מייל לשעה, ורבים מהסוסים נושאים קולרים מחזירי אור. אלה אמנם שיפרו את המצב, אבל שינוי מעמדו של היער החדש לפארק לאומי עלול להחריף את הבעיות. "אני חושש שזו תהיה עוד מחווה ביורוקרטית, שלא תועיל ליער", אומר מנלי. "אני חושש מהיום שבו יסללו עוד כבישים ביער כדי לאפשר גישה נוחה יותר להמוני מבקרים".
 |
אייל סיקה ביער החדש, בו חיים כיום חמישה מיני איילים. מכיוון שאדמת המקום החומצית אינה ראויה לעיבוד חקלאי, קבע בשנת 1079 המלך וויליאם הראשון (הכובש) שהשטחים הכלולים במה שהוא כינה "היער החדש" ישמשו אותו לציד איילים |
הקומונרים עושים את זה מאהבה
לחצים נוספים מפעילות אגודות למען זכויות החיות וגופים הממונים על הייעור המסחרי ועל הדיור, אך מי שמכעיס את הקומונרים במיוחד הם ארגונים הפועלים לשימור הסביבה. טופס התלונן על כך שהם שללו ממנו את אחת מזכויות הקומונינג שלו – הזכות לקחת שליש מהעצים שנפלו ביער לבעירת האח – משום ש"הם דואגים יותר לאוכלוסיית החיפושיות".
ואילו מנלי אמר: "באים האנשים האלה מאיכות הסביבה ומהאוניברסיטאות ומנסים לשנות דברים, מבלי להבין את היער לעומקו". מנלי מספר שבמשך אלף שנה נהגו לשרוף בסתיו את שיחי האברש והאולקס (Ulex europaeus), שכן השיחים הרכים שצומחים לאחר השריפה מספקים ערך תזונתי גבוה יותר לחיות היער. אבל האגודות לשימור הסביבה ניסו להפסיק את הנוהג בטענה שהשריפות פוגעות בזוחלים. הקומונרים נלחמו וניצחו. וכשהוחלט לשחזר בערבות את הביצות, כמו זו שקוק הראה לנו מוקדם יותר בגאווה, סוסי פוני טבעו בהן. אז הקומונרים פשוט "תיקנו" את המצב. "חלקים מהביצות פשוט נעלמו באורח פלא בלילות, התמלאו בחזרה. הקומונרים יעשו דברים הגובלים בעבירה על החוק כדי למנוע נזק ליער, משום שהוא יקר להם כל כך. הם גזע קשה עורף".
במחוז המפשיר נוהגים לספר שהיער זורם בעורקיהם של הקומונרים, שהם אקסצנטרים, מזלזלים ברשויות, לוחמים. וכששוחחנו עם קומונרים, נדמה היה שהם עצמם מפיצים את השמועות האלה. "הייתי רוצה שאנשים ימשיכו להאמין שעדיף לא להתעסק עם הקומונרים", מודה מנלי ופורץ בצחוק. אחרי הכל, הדימוי הזה של הקומונרים מסייע לו במאבקיו כיושב ראש האגודה להגנת הקומונר.
"לפעמים אני מרגיש שאנחנו במלחמה, כמו אצלכם. ישראל מצטיירת כרגע רע בתקשורת, אבל אנשים מאמינים באופן בסיסי ועמוק שהיא צריכה להיות שם". מנלי ממשיך באנלוגיה: "כמוכם, אנחנו נאבקים לא רק באויבים מבחוץ, אלא גם בינינו לבין עצמנו. יש מחלוקות בין אלה שיושבים על אדמות הכתר ובין אלה שלא, בין הקומונרים הוותיקים לחדשים, בין אלה שמחזיקים בחיות ואלה שלא, אבל כמוכם, אנחנו מלוכדים כמו גוש סלע כשאנחנו מאוימים".
האיום הגדול ביותר, אומר מנלי, הוא על עצם קיומם. "הקומונרים הם מין בסכנת הכחדה. אנשים שוכחים שאנחנו המשאב הכי גדול פה. מעבר לערך התרבותי של הקהילה הנדירה הזאת, בלעדינו המקום כולו יחדל להתקיים. אנשים באים לפה בגלל הנופים המיוחדים והחיות שאנו משלחים ליער. והרי אם לא נחזיק בחיות שירעו ביער, הסביבה הטבעית כולה תיפגע ותחזור להיות סבך עצום.
"הבעיה היא שמחירי האדמות פה מרקיעי שחקים, הדור החדש של בני הקומונרים, המכיר היטב את היער והלכותיו, לא יכול להרשות לעצמו להמשיך להתגורר פה, ורבים מהחדשים שרכשו אדמות עם זכויות קומונינג נשברים תוך זמן קצר. על כל חיה המשולחת ליער אנחנו משלמים אגרה, והרווחים נמוכים. אנחנו נלחמים לקבל הכרה תרבותית ותמיכה כספית, כי לא משתלם יותר להיות קומונר. הרוב פשוט עושים את זה כי נשמתם כרוכה ביער. הם עושים את זה מאהבה".
Special thanks to The Beaulieu Hotel for the kind
hospitality, to Anthony C. klimpson from the New
Forest Tourism office, Jonathan and Oliver Cook,
Richard Manley, and all the other forest people
for their hospitality and assistance.
