תפריט עמוד

ברדלסים: המהירים ביותר

ברדלסים: המהירים ביותר

היונק המהיר ביותר בעולם הוא גם בעל חיים אהוד במיוחד. צבעיו ופרוותו היפהפיים, תנועותיו האציליות, צעד הריחוף המרהיב שלו, כל אלה הופכים את הצפייה בו למשאת נפש של אוהבי בעלי החיים. מחקרים זואולוגיים חדשניים עוסקים לאחרונה בבעיות גנטיות וסביבתיות, המטילות צל כבד על חייו ועל עתידו של הברדלס

הוא התקדם לאיטו, ראשו שלוח קדימה בגובה כתפיו; שריריו מניעים לסירוגין את השכמות. היה זה ברדלס זכר, גדול ויפה, ולפי התנהגותו הבנו מייד שפניו לציד. מבט קצר בפרוותו גילה שמצבו הפיסי מעולה. הציד החל. קצב דפיקות הלב שלנו עלה פלאים, נדמה היה שאפשר להרגיש את האדרנלין מתפשט בדם.
הוא עצר, כף קדמית מורמת מעט באוויר, סוקר עדר אימפלות, שהיה מוסתר מעינינו מעבר לעצים. בשקט ששרר במכונית, אפשר היה להבחין שקצב נשימותינו מהיר מן הרגיל. הברדלס פתח בריצה, שהחלה בהילוך איטי והתפתחה לתנועה מהירה והרמונית. אחד העופרים בעדר הלך לעולמו.
הנהג סיימון, בן הקיקויו, שהבחין בעיני הנץ שלו בברדלס כבר ממרחק, הראה סימני התרגשות. "אבל", הוא סיכם את הוויכוח שהתחלנו קודם, "הנמר הוא עדיין היפה ביותר בעיני". "ומה באשר לאצילות ולתנועה המושלמת?", הצענו. ברור היה לנו שכולנו חותרים להסכם-פשרה של כבוד. "כן", הוא נאלץ להסכים, "את זה יש לו יותר מלכל יצור אחר שאני מכיר". בחיוך על פניו הוא סובב את ראשו, ובלשון קיקויו מהירה ושוטפת סיפר את קורותינו לנהג אחר, שהגיע מאוחר מדי.

מהירות במקום כוח
הברדלס (Acinonyx jubatus) הוא היונק המהיר ביותר עלי אדמות, העשוי לפתח מהירות של כ-100 קילומטרים בשעה. הוא לא רק אצן מופלא, אלא גם בעל חיים יפהפה. פרוותו של ברדלס בוגר מחוספסת קמעה ומנוקדת וגווניה צהובים-אפרפרים, או חומים צהובים, ואילו לגורים פרווה בצבעי זהוב או אדמדם-זוהר. על פניו בולט קו שחור, המכונה "פס-דמעות", היורד מכל אחת מהעיניים אל זויות הפה. מראהו הייחודי של הברדלס מאפשר לו להסוות את עצמו היטב, בעיקר בנופי העשב הגבוה של הסוואנות, שם הוא חי. ב-1926 התגלו במדינת זימבאבווה ברדלסים שפרוותם התאפיינה בפסי אורך קצרים ובולטים, "הברדלס המלכותי", כך כינו אותם. בתחילה חשבו שזהו מין חדש, אך כיום משוכנעים החוקרים שזוהי מוטציה. כעת מנסים להגביר את שכיחות הברדלסים המיוחדים האלה בחוות רבייה בדרום אפריקה.
בהינדית קרוי הברדלס "צ'יטה" (CHITA), שם המקובל גם באנגלית. בסוואהילית שמו דוּמָה (DUMA), ואילו בסלנג המקצועי של נהגי הספארי (במזרח אפריקה) הוא נקרא מדואדוא יא צ'יני (MADOADOA YA CHINI), כלומר "המנוקד של מטה". שמו ניתן לו בהשוואה לנמר הנוהג לטפס על עצים, הקרוי MADOADOA YA JU, היינו "המנוקד של מעלה".
הברדלס שייך לסדרת הטורפים היבשתיים Carnivora ולמשפחת החתוליים Felidae, עליה נמנים 37 מינים. הוא ייחודי במשפחה זו, כיוון שהוא מסוגל לנצל שטחים פתוחים של סוואנות, בהם שוהים בתדירות עדרי פרסתניים. הוא אצן מהיר, ארך רגליים ורב כוח כיתר החתולים, ובניגוד לנמר הוא אינו מתגנב לטרפו, אלא משיג אותו בריצה מהירה. לנמר ולברדלס משקל דומה (45 עד 54 קילוגרמים), אך פיזור המשקל יוצר מבנה גוף שונה, המאפשר לנמר, למשל, לצוד טרף גדול יותר, ולהעלות טרף במשקל גופו אל מרומי עץ, כדי להרחיקו מהישג ידם של שודדי הפגרים הגדולים, האריות או הצבועים המנומרים.
לברדלס רגליים ארוכות ודקות יחסית לחתוליים אחרים. הרגליים הללו וגופו המאורך והרזה מאפשרים צעד גדול. ראשו הקטן יוצר צללית אירודינמית. למהירותו תורמים גם בית החזה העצום, המכיל ריאות ומשאבת הלב, וכלי דם ובלוטת אדרן מפותחים ביותר (יחסית לגודל הגוף).
בניגוד לחיות אחרות ממשפחת החתוליים, לברדלס טופרים קהים, שלופים למחצה וחסרי יכולת תנועה (הנעים רק בחודשי חייו הראשונים). אצל שאר החתוליים הטפרים חדים, מכונסים בתוך נדן-עור ייחודי וניתנים לשליפה. גם ייחוד אנטומי זה תורם לריצתו המהירה, משום שהוא משפר את האחיזה בקרקע, בדומה למסמרי המתכת (SPIKES) בנעלי האצנים.
בשעת ריצה מגיע צעד הברדלס לשבעה מטרים. במחקר ביו-מכאני, הראה הזואולוג הילדרברנד כי אומנם גודל הצעד נקבע בעיקר על ידי אורך הרגליים ותנועתן, אך הגו המתקמר ומתיישר חזרה מוסיף כ-20 סנטימטרים לכל צעד. כשלושה רבעים מן הצעד נעשה אגב "רחיפה", כאשר ארבעת הגפיים באוויר.
לא רק מהירותו של הברדלס גבוהה, גם תאוצתו פנטסטית – פי שלושה מזו של מכונית מהירה, אלא שהוא מתמיד במיאוץ מהיר כ-300 עד 400 מטרים בלבד. הסיבה לכך היא שבניגוד למכונית מירוץ, אין לברדלס מערכת קירור. ייצור החום האדיר בעת הריצה מעלה את חום גופו ומאלץ אותו להאט ולעצור.
מה שמאפיין את הברדלס הוא האיזון העדין בין מהירות לכוח. בין היכולת להשיג את טובי אצני המישורים לבין מבנה מסיבי מספיק, שיכול להפיל, לקטול ולבתר, מבלי להקשות על הריצה ולהפחית ממהירותה. אולם "קונפליקט" זה, בין מהירות לכוח, הקטין מכושרו של הברדלס להתחרות בטורפים גדולים אחרים. כוחו של הנמר, למשל, גדול בהרבה מזה של הברדלס. בהתאם לכללי הקיזוז (TRADE OFF) האבולוציוניים, "רווח" במקום אחד הוא "הפסד" במקום אחר. הקרבת הכוח על מזבח המהירות, "עולה" לברדלס במקרים רבים באובדן טרפו.

מה צופן העתיד?
בשנים האחרונות עלו כמה פעמים השערות שייתכן שלברדלס בעיות פוריות ובעיות במיגוון הגנטי. קבוצת חוקרים בראשות סטיבן או'בריאן מן המרכז הלאומי (האמריקאי) לחקר הסרטן, הגיעה לדרום אפריקה, כדי לבדוק בעיות רבייה בשבי של הברדלסים. הצוות ערך בדיקות מגוונות, בין השאר בדיקת הפוריות ובדיקות גנטיות שונות. בדיקות אלה העלו תמונה מפתיעה, אך עגומה. לדבריהם נראה שלברדלס יש בעיות פיסיולוגיות, הגורמות לפוריות נמוכה. כמו כן, טענה הקבוצה, קיימת בעיה של חסר בשונות גנטית, מה שיכול לגרום בעתיד לקריסה פתאומית של המין, שאינה ניתנת לחיזוי.
הקרבה הגנטית בין ברדלסים היא כה רבה, עד ששתל עורי מברדלס אחד יתקבל ללא בעיות על ידי משנהו. הבדיקות העלו קרבה שמתאימה לרביית קרובים. התופעה של רביית קרובים גורמת גם לאסימטריה בגולגולת, ואכן נמצא כי האסימטריה אצל הברדלס גדולה הרבה יותר מאשר אצל תשעה מיני חתוליים אחרים, ביניהם כאלה החיים בתחומי תפוצתו כמו אריה, נמר, קרקל, סרוול, או בתפוצות אחרות, כמו היגואר.
שונות גנטית נמוכה היא תופעה מדאיגה, שכן היא מעמידה בסימן שאלה את כושר שרידתו של הברדלס בתנאי סביבה משתנים. היא עלולה לגרום לתמותת יתר של גורים ופגיעות רבה למחלות (במקרה של מיני-מגפה, בה פגעו וירוסים במרכז גידול של אריות וברדלסים באורגון, מתו 19 ברדלסים ואילו 10 האריות שחלו, החלימו).
לאחרונה טוענים מדענים כי לבעיה הגנטית יוחסה חשיבות מוגזמת, והסכנה העיקרית והממשית לברדלס, היא פעילות האדם ותופעות הלוואי שלה (ראה פרק המוקדש לכך בהמשך המאמר). חוקרים אלה הציגו נתונים המוכיחים כי שונות גנטית נמוכה ביותר, אינה גורמת בהכרח להכחדה. בתגובה טען או'בריאן כי מחקרים אלה אינם אחראיים: המדגם קטן מדי והטכניקות בהם השתמשו החוקרים מצומצמות מדי. הזואולוג רוברט מאי, מאוניברסיטת אוקספורד, בריטניה, סיכם במאמר בכתב העת היוקרתי "נייצ'ר" (NATURE) את הוויכוח, וטען בסיכום כי אולי חוסר בשונות גנטית אינו גורם להכחדה, אך הוא מעורר דאגה, ויש לקחתו בחשבון כשמעוניינים לשמר מינים, במיוחד את הברדלס.
חוקרים רבים טוענים כי כדי להציל את הברדלסים מהכחדה יש להפנות את המאמצים לנסיונות להשיבם לטבע. טים קארו, חוקר הברדלסים הנחשב ביותר מאז שנות ה-80, מבקר את מרכזי הרבייה של הברדלסים. לטענתו לא נעשו מספיק נסיונות להשיבם לטבע. מנסיונות שנעשו בעבר התברר, שכאשר החזירו ברדלסים לטבע במקומות בהם לא חיו אריות, התרבתה אוכלוסייתם במהירות יחסית. שמורות הטבע, ההופכות מערך מוסרי ערטילאי לענף כלכלי מכניס, ומגינות על בעלי החיים בתחומם, מגדילות גם הן את סיכויי הישרדותו של הברדלס.

מהיכן הגיעו?
בעבר חילקו את משפחת החתוליים לשתי תת-משפחות: הפנתרים (Pantherinae), עליהם נמנים חתוליים גדולים ושואגים דוגמת אריה, הטיגריס, הנמר והיגואר, ותת משפחת החתולים (Felinae), הכוללת נציגים מייללים, כמו חתולים. הברדלס, בעל המאפיינים המבניים השונים, שוייך לבדו לתת-משפחה שלישית, וההנחה היתה שהוא מייצג הסתעפות אבולוציונית קדומה מאוד. מחקרים מולקולריים חדשניים מצביעים, עם זאת, על קרבתו של הברדלס לענף הפנתרים. שיטת המיון המולקולרית מבחינה בשלושה ענפים במשפחת החתוליים: ענף האוצלוט (חתולי אמריקה הדרומית), שהתפצל לפני עשרה מליוני שנים; ענף החתול (Felis), שהתפצל לפני שמונה מליוני שנים והענף השלישי הוא ענף הפנתרים, שהתפצל לפני כחמישה מיליון שנים, הכולל בנוסף לבני הסוג פנתר גם את הלינקס. הממצאים האימונולוגים מראים שהברדלס שייך לענף הפנתרים, אך הוא קרוב יותר לאריה ולטיגריס מאשר לסרוואל, לנמרון (נאופליס) ולפומה.
ממחקר מאובנים עולה כי בעבר היו הברדלסים גדולים פי שניים או שלושה מהברדלסים הקיימים כיום. המאובן הקדום ביותר של הברדלס הענק נמצא בצרפת, וגודלו כגודלם של אריות.
לפי תיאוריה אחת מוצא הברדלס הוא מאוכלוסייה ספציפית בדרומה של יבשת אפריקה. לפי תיאוריה זו אסונות אקלימיים או פגיעת מטאורים ענקיים בכדור הארץ, הותירו בדרומה של אפריקה פחות מעשרה ברדלסים. בהדרגה התפשטו צאצאיהם בכל העולם הישן, דרך המזרח התיכון ודרומה של אסיה עד להודו, במקביל לתפוצת הצבאים (Gazella) במדבריות. מאובנים שנמצאו באירופה, אסיה, אפריקה וצפון-אמריקה מלפני כמיליון שנה, הצביעו על ארבעה מינים של ברדלס. שלושה מינים נוספים אותרו בסין, בהודו ובדרום אירופה.
מחקרי מאובנים מוכיחים כי בעבר חיו מינים אחדים של חתוליים דמויי ברדלסים בצפון אמריקה בתקופת הפלייסטוקן, המיראקינוניקס (Miracinonyx). לסוג זה מאפיינים אנטומיים הדומים לאלה של הברדלס (סידור שיניים; גולגולת מקוצרת פחותת משקל, והתנגדות אוויר מול מעברי אוויר, מוגדלים להגברת צריכת חמצן במרדף). בעקבות ממצאים אלו שיערו חלק מהחוקרים, שמוצאו של הברדלס ביבשת אמריקה. לפי תאוריה זו עברו אבותיהם של הברדלסים לפני 3.5 עד 5 מיליון שנים דרך מצרי ברינג מצפון אמריקה לאירופה והתפשטו באסיה ובאפריקה.
אבל למרות הדמיון האנטומי יש מדענים הסבורים, כי המיראקינוניקס עשוי לייצג התפתחות אבולוציונית מקבילה של ענף אחר של החתוליים במישורי אמריקה, וכי מוצאו של הברדלס אינו מיבשת זו. הוכחה לכך אפשר למצוא בהתפתחויות מקבילות של בעלי חיים אחרים, תנים למשל, מול קויוטים, נמרים מול יגוארים, וזאבים-טלואים מול זאבים.

אמא ברדלס
נקבה ממליטה בגיל שלוש בממוצע בין שלושה לארבעה גורים. בדרך כלל היא אינה ממליטה שוב עד שגורים אלה יצאו לעצמאות. עם זאת ידוע על מקרה בו קיבלה ברדלסית אספקה שוטפת של מזון והמליטה גורים, בעודה מטפלת בגוריה הקודמים.
משקל הגורים בהמלטה נע בין 250 ל-300 גרם. הם נולדים עיוורים ועיניהם נפקחות רק בגיל 10 עד 12 ימים. הם מתחילים ללכת בגיל שלושה שבועות ועוקבים אחרי אימם מגיל שישה שבועות עד שלושה חודשים. שיני החלב שלהם גדלות בהיותם בני שישה שבועות ושיניהם הקבועות בגיל שמונה עד תשעה חודשים. בתחילת חייהם מעבירה אותם האם ממקום למקום, כדי להגן עליהם מפני טורפים, וכשהם גדלים היא מאותתת להם בחזרה מהציד באמצעות ציוצים, המבשרים שהסכנה חלפה.
בעוד הזכרים חיים לעיתים בקבוצות, הנקבות האימהות, חיות תמיד לבד, וכשהן יוצאות לציד נותרים הגורים ללא השגחה (בממוצע 9.6 שעות בפארק סרנגטי, טנזניה). טורפים רבים כנמר, אריה או צבוע, ישמחו לנעוץ את שיניהם בבשרם, אם יגלו את מחבואם. שיעור ההישרדות של גורי הברדלסים הוא נמוך ביותר. החוקר טים קארו והווטרינרית האנגליה קארן לאורנסון מצאו כי רק 28.8% מהגורים הגיחו מהמרבץ הראשוני שלהם, לגיל ארבעה חודשים הגיעו רק 8.8% ולגיל עצמאות – רק 4.8%.
ברוב המקרים טורפים אריות את הגורים, אך ידועים גם מקרים שבהם נטשה אם את הגורים, בגלל התרחקותם של עדרי צבאים, ששימשו כמקורות המזון. גורים חסרי אם עשויים להצטרף לאם אחרת, המגדלת גורים. תועדו מספר מקרים בהם "אימץ" גור נטוש אם אחרת על גוריה לפרקי זמן שבין ימים ספורים ועד עשרה חודשים. במקרה אחר הצטרף גור בן שישה חודשים לשני זכרים בוגרים.
הברדלס אינו נולד עם התואר צייד. עליו לעבור קורס ארוך ומפורט בן שנה וחצי, בטרם "יוסמך" כצייד עצמאי. אמו היא מורתו, והיא מעבירה לילדיה קורס מרוכז. הקורס מתחיל כאשר הגור בן חצי שנה, אז מביאה לו האם עופרי צבי. הגורים הצעירים לומדים את המלאכה מהסוף להתחלה. בתחילה הם לומדים לקטול, אחר כך לתקוף ולהפיל ורק אחר כך הם לומדים את רזי המרדף. מאלפי הברדלסים מתקשים לשחזר שיעורים אלה, וגורים שגודלו בידי אדם לא יִצלחו לציד.
אחד החוקרים תיאר מרדף במהלכו לא הצליחו הברדלסים-החניכים להשיג את העופר שהובא עבורם. האם גרמה לעופר להאט, ואיפשרה לגורים לתרגל את השלב שלאחר המרוץ להשגת הטרף – הפלה במכת כף. בגיל תשעה חודשים עד שנה מסוגלים הברדלסים ללכוד ארנבות ועופרים, אך עדיין אינם יודעים את מלאכת הקטילה. באחד המקרים ניסו שני גורים לחנוק את עופר הצבאים, שהובא על ידי אימם, אך לא עמדו במבחן והחלו לאכול אותו בעודו חי. לא פעם ראינו גורים לא מיומנים מכשילים נסיונות ציד של האם, בגלל חוסר נסיונם.
גם לאחר צאתם לחיים עצמאיים יש עדיין לצעירים הרבה מה ללמוד. לפי אחד הדיווחים נראתה נקבה מתבגרת מתגנבת אל עופר צעיר. היא רחרחה אותו, נגעה בו קלות בכפה, ורק כשהתעורר והחל לברוח, רדפה אחריו וצדה אותו. מחקרים בסרנגטי מעידים גם על כך, שהמתבגרים והבוגרים הצעירים רודפים אחר טרף שאינו מתאים, ומנסים לצוד בעלי-חיים שמשקלם רב.

פמיניזם ברדלסי
חיי הנקבה קשים מחייו של הזכר. בעוד הזכרים חיים לעיתים בקבוצות ויכולים ליהנות מחיים בצוותא בסוואנה העוינת, הנקבה היא תמיד יחידאית (סוליטארית) וצריכה לדאוג לבדה לעצמה ולגוריה. הברדלסית משמשת בו זמנית כמטפלת, כמורה וכמחנכת. גם כאשר היא בהריון נאלצת הנקבה לרוץ במהירות, כדי להספיק לצוד טרף. לאחר ההמלטה היא חייבת לטפל, להאכיל ולשמור לבדה על גורים חסרי ישע. כדי להאכילם, היא נאלצת לצוד יותר מאשר הזכרים, שאינם משקיעים דבר בצאצאים, אינם מסכנים את עצמם ומהירותם אינה נפגעת.
נקבות מיניקות, למשל, חייבות לאכול יותר, והן מבלות זמן רב יותר בציד. צריכת מזונן מוכפלת ובדיקות ביוכימיות בדם הוכיחו שהן מגייסות גם שומן ורקמת שריר. גם בעת המנוחה הן משמשות כמודל לאימוני הגורים, המתרגלים עליהן, ובמיוחד על זנבן, את שיטות הציד. גורים גדולים, העוקבים אחר אימם, מגלים לא פעם את מיקומה בעת שהיא מנסה להתגנב לטרף.
הברדלסית אינה רק צדה עבור צאצאיה, ומלמדת אותם לצוד, היא גם מגינה עליהם מפני טורפים. בחודשים יולי ואוגוסט 1995 נצפתה בשמורת סמבורו בצפון-קניה אם, המנסה להגן על שני גוריה מפני להקה של תשע לביאות. היא התקרבה עד לטווח ארבעה מטרים מהלביאות, כדי למשוך את תשומת ליבן ולהרחיקן מהגורים. בכך איפשרה לגוריה להימלט.
תצפיות מגלות כי ברדלסית המטופלת בגורים, נרדמת לעיתים בעיצומו של הציד. היא מסמנת לגורים להישאר במקומם ומתחילה להתגנב לעבר עדר צבאים. תוך כדי התגנבות היא משתופפת במקומה וממתינה. בשלב זה היא עלולה להירדם, וכשהיא מתעוררת היא מגלה שהעדר כבר עבר לשטח אחר. ההנחה היא שעבור האם זהו המקום והזמן היחידים בהם היא יכולה לנוח, מבלי להתמודד עם נסיונות ציד של זנבה ואוזניה על ידי הגורים.
נקבת ברדלס מתעברת 18 חודשים אחרי הלידה, ואילו גוריה יוצאים לחייהם העצמאיים, בדרך כלל בגיל 17 עד 23 חודשים, כלומר מרגע בגרותה המינית נאלצת נקבת הברדלס להתמודד ללא הרף עם המשא של ההריון או עם קבוצת גורים טורדניים.
בהקשר זה מצאו החוקרים הבדלים התנהגותיים מהותיים בין זכרים ונקבות כבר בגיל צעיר למדי, בשלב בו הם תלויים עדיין באימם. הזכרים עצלים יותר, ואילו הנקבות מראות יותר יוזמה בציד ובחיפוש אחר טרף. הנקבות אף מסיימות את תקופת התלות באם, והופכות לציידות טובות ויעילות יותר לפני הזכרים.

להיות זכר
לאחר שסיימו את הקורס יוצאים הברדלסים לחיים עצמאיים. בניגוד לאריות, הברדלס נחשב לבעל חיים יחידאי, ואומנם הנקבות ולעיתים קרובות גם הזכרים, חיים לבד. עם זאת, לעיתים ממשיכים הברדלסים הזכרים לחיות בקבוצה של שניים או שלושה, לאחר שהם עוזבים את האם. בדרך כלל הם חיים עם אחים לאותה המלטה, למרות שניתן למצוא לעיתים חבורות של שלושה, שבהם אחד הברדלסים הוא זר. ברדלסים לא קרובים שיתפו פעולה בנסיבות בהן עדיפותם המספרית איפשרה, להם לסלק ביחד פולשים. חיי חברותא אלה מקלים על חיפוש מזון, הגנה מפני טורפים ורבייה. תופעה זו ידועה גם בקרב בעלי חיים אחרים ממשפחת החתוליים, כטיגריסים, נמרי השלג ואריות.
חברי קואליציית הזכרים נחים יחד, מסדרים זה לזה את הפרווה ומחפשים זה את זה, אם נפרדו. רמת התוקפנות בינם לבין עצמם ליד טרף נמוכה, ובניגוד לצפוי, רמת העירנות האישית של חברי הקבוצה, לא נופלת מזו של ברדלסים בודדים. קואליציות אלה נשמרות לטווח זמן ארוך ואין ביניהן פרט דומיננטי, בכל הקשור לגישה למזון או לנקבות.
תיאורטית יש לחיים בקבוצה יתרונות גדולים. בין השאר, שיפור כמותי ואיכותי בציד, תפיסת טרף גדול, הגנה מפני טריפה, שמירה על מזון מפני טורפים גדולים, השתלטות והחזקת נחלה (טריטוריה. השטח המוגן מתוך מרחב המחייה) ונגישות לנקבות, ולפיכך סיכויי רבייה גבוהים יותר.
הייתרון הגדול של חיים בקואליציית זכרים קשור אצל הברדלסים בשמירה על הנחלה וברבייה. קבוצה מסוגלת לתפוס ולשמור על נחלה ביתר קלות מפרט בודד. ונחלה היא כרטיס כניסה לעולם ההורות, ולביצוע ה"צו" האבולוציוני הקרוי בפי הביולוגים הפצת הגנים, שמשמעו הבאת מקסימום צאצאים מוצלחים לעולם.
לדעת חוקרים, בתקופות בהם מצליחים זכרים לשמור על נחלה לבדם, הם ייטו פחות לחיות בקבוצות. משך ההחזקה בנחלה תלוי בגודל הקבוצה. לטענת חוקרים, זכר בודד מחזיק בנחלה במשך ארבעה חודשים בממוצע, זוג זכרים מחזיק בה 7.5 חודשים בממוצע ושלישיית זכרים שלטה ללא מצָרים בשטח במשך 22 חודשים. שלישיית ברדלסים מסוימת הצליחה להחזיק בנחלה במשך שש שנים תמימות.
תחומי המחייה של הנקבות גדולים מאלה של הזכרים. בשמורת סרנגטי גילו החוקרים שהנחלות של הזכרים משתרעות על גודל ממוצע של 40 קילומטרים רבועים, ואילו תחומי המחייה של הנקבות הם כ-800 קילומטרים רבועים. במהלך השנה עוברות הנקבות בין נחלות שונות של זכרים.
לא כל הברדלסים הזכרים הם בעלי נחלה. קיימים ביניהם גם נוודים. זכרים בעלי נחלה הם, סטטיסטית, גדולים במידותיהם ומצבם הגופני טוב יותר. על הפרטים שמצבם ירוד, התגלו יותר טפילים, ובדמם נמצאו יותר תאי דם לבנים. זכרים נודדים אינם מחזיקים נחלות משלוש סיבות: הם נכשלו בהגנת נחלה בעבר; מצבם הגופני ירוד מכדי להילחם עם זכרים אחרים על נחלה, או הם מחכים לשינויים דמוגרפיים, או פיסיולוגיים כדי לשפר את סיכוייהם. המחקרים העלו שרק לעיתים רחוקות הורגים זכרים אלו את אלו בעימותי נחלות.

ציידים מתמחים
הברדלס הוא צייד מתמחה, ועיקר מזונו אנטילופות קטנות, דוגמת הצבי (במזרח אפריקה לרוב צבי תומסון), ארנבות ועופרים. רק לעיתים רחוקות צד הברדלס טרף במשקל הגדול יותר ממשקל גופו.
מבין טורפי הסוואנה הגדולים, הברדלס הוא היחיד שאינו אוכל נבלות, ואף אינו חוזר לטרף, שהוא עצמו צד. בדרך כלל הוא אוכל את טרפו במהירות, בסגנון של "אכול כפי יכולתך". הוא בולע נתחי בשר גדולים, תוך העפת מבטים "עצבניים" לצדדים. הוא נתון במירוץ נגד הזמן, עד להגעתם של צרכני הבשר האחרים של הסאוואנה, המתאמצים לגלותו ולנסות לגזול את טרפו. נמר, אריה, צבוע או חבורת זאבים טלואים (ואף קבוצת נשרים גדולה) ידחקו את הברדלס הצידה.
לפעמים נדמה שבעלי חיים שונים פשוט חברו נגדו. הנשרים חדי העין, המגלים ממרום מעופם ברדלס עם טרפו, מתחילים לגלוש לכיוונו, בתקווה לזכות בשאריות. הצבועים המנומרים והאריות מעיפים מדי פעם מבט לשמיים, כדי לראות אם הנשרים גולשים מטה. אם הם גולשים פירושו שיש אוכל ורצוי למהר. כפי שכבר הוסבר כאן, מהירותו של הברדלס הביאה לוויתור על כוח, ולכן הוא נאלץ לסגת ולהשאיר את טרפו לחזקים ממנו.
הטרף הפוטנציאלי של הברדלס יודע להתגונן מפניו. הצבאים חיים לרוב בחבורות, מה שמגדיל את הסיכוים לגלות את הטורף המתגנב, ומקטין את סיכוייו של פרט בודד להיטרף. במקרים רבים עוקבים צבאים אחר ברדלסים, מאותתים להם שהתגלו, וגורמים לברדלסים לשנות כיוון ולהרחיק לשטחי ציד אחרים. דבר זה מתבטא אצל הברדלסים גם בהפסקות ארוכות בין נסיונות ציד עוקבים.
במקרים בהם החל מרדף, נוהגים הצבאים לרוץ בזיגזג, ומגדילים בכך את המרחק בינם לבין הברדלס הרודף. הברדלס משתמש בזנבו לשינוי מיקום מרכז הכובד ולביצוע פנייה חדה, אולם איחור קטן בתגובה עשוי להעניק לצבי את חייו, שכן הברדלס מסוגל לרוץ במהירות שיא רק כמה מאות מטרים.

איפה הם היום?
תפוצתו של הברדלס כללה בעבר יותר מ-40 מדינות באפריקה ובאסיה, מכף התקווה הטובה, בדרום יבשת אפריקה, דרך חצי האי ערב והמזרח התיכון (לרבות ישראל) עד להודו ופקיסטאן. רשימת מקומות זו מצטמצמת והולכת. בכנס של ארגון שמירת הטבע CITES ב-1992 הוגדר הברדלס כבעל חיים המצוי בסכנת הכחדה גלובלית. הארגון התיר ציד שנתי מוגבל בלבד: 150 פרטים בנמיביה, 50 בזימבאבווה וחמישה פרטים בבוצוואנה.
ב-1900 נאמד מספרם של הברדלסים ב-100,000. בשנות השבעים העריך מאיירס, על סמך סקר עולמי שכלל מאות ראיונות ומכותבים, כי האוכלוסייה העולמית של הברדלסים נעה בין 7,000 ל-23,000 פרטים. בשנות השמונים הוצגו מספר הערכות סותרות. לפי הערכה אחת פחת מספרם ל-10,000, ואילו לפי הערכה אחרת (1987) הגיע מספרם ל-25,000. לפי ההערכות האופטימליות האחרונות משנת 1993 נע מספרם בין 9,000 ל-12,000, אך הוא ממשיך לרדת.
גם בישראל היו ברדלסים, אך הם נעלמו כליל בשנות ה-60. הזואולוג שמעון בודנהיימר מדווח על מכירת עורות ברדלס בשוק בבאר שבע בשנות ה-20. הזואולוג ישראל אהרוני מוסר כי במג'דל שאמס נורו שני ברדלסים ב-1946.
בידי הזואולוג גיורא אילני, תושב הערבה, מצויות עדויות על קיומם של ברדלסים בנגב עד לסוף שנות ה-50, למרות שמקובל לחשוב שנכחדו בראשית המאה. ב-1959, התקבלו שני דיווחים מאזור יוטבתה, בהפרש של 13 ימים, על הופעתו של ברדלס. בעבר הירדן ניצודו הברדלסים האחרונים ב-1962 (נקבה עם שני גורים), ובעומאן נורה האחרון ב-1977.
לטענת רנדאל איטון, שחקר את חיי הברדלסים בפארק הלאומי של ניירובי, האשם העיקרי בהיעלמות הברדלסים הוא האדם. ברדלסים נורים בגלל פרוותם (הרבה פחות מהנמר וחתוליים חברברים אחרים) ובגלל הנזק לחקלאות ולצאן, בעיקר בנמיביה ובזימבאבווה. ב-1983 מסר נציג שמורות הטבע בנמיביה, שבעלי חוות פרטיות צדים 800 ברדלסים בשנה. בדין וחשבון של CITES מ-1993 מגלה הסטטיסטיקה שבנמיביה לבדה נורו 6,782 ברדלסים בין 1980 ל-1991 וכ-10,000 עד 1995. לעיתים ניצודים הברדלסים לשם "ספורט". שלטונות חלק מארצות אפריקה הדרומית עדיין מעניקים, תמורת סכום כסף נכבד, רשיונות ציד לציידים מערביים.
אבל לא רק האדם אשם בהכחדת הברדלסים. השינויים האקלימיים גם הם תורמים לכך. התחממות האקלים גורמת להתייבשות הסוואנות ולצמיחה של מיני דגניים קשיחים, הנאכלים על ידי הפרסתנים הגדולים (דוגמת התאו האפריקאי, הגנו והזברה). גידול אוכלוסיות אוכלי העשב הגדולים גוררת שגשוג באוכלוסיות הטורפים הגדולים, כלומר האריות והצבועים המנומרים. טורפים אלה דוחקים את הברדלס משטחים נרחבים, גוזלים את טרפו, טורפים את גוריו וגורמים לירידה בגודל אוכלוסיית הברדלס. כך קורה שבשמורות טבע מסוימות, שם יש ריכוז גדול של טורפים גדולים, הופכים הברדלסים לנדירים ביותר. הדוגמה הבולטת לכך היא מכתש נגורונגורו (NGORONGORO) בטנזניה. צפיפות האריות בשמורה זו היא הגדולה בעולם, ולפיכך לא נותרו שם ברדלסים.
לעיתים הם הופכים לחסרי-בית בשל אובדן מקום החיות, או מתים ברעב בשל אובדן שטחי החיות של טרפם. תמותה גבוהה של גורים וזכרים ותחרות בין מינית עם טורפים, גם הם תורמים לסכנת ההכחדה. בתחרות עם מינים אחרים, יד הברדלס במקרים רבים על התחתונה. הוא מאבד במקרים רבים את טרפו לטורפים הגדולים ולקבוצות גדולות של נשרים.
בני הזוג דניאל ולאורה שטראוס, שהתמסרו בשנים האחרונות לשמירת הטבע של הברדלסים בנמיביה ובארצות אחרות בדרום יבשת אפריקה, העריכו שאוכלוסיות בגודל סביר של ברדלסים שרדו רק בכמחצית מהמדינות, בהן דווח על קיומם. מספר הברדלסים הרב ביותר התגלה בנמיביה, 3,000 פרטים, ואילו במדינות אפריקה האחרות ובאיראן המספרים נמוכים בהרבה. בתחילת שנות ה-90 הקימו בני הזוג שטראוס את הקרן העולמית להצלת הברדלס, CCF) (CHITA CONSERVATION FUND. בני הזוג השתמשו בכספם הפרטי להקמת הקרן, ובמקביל עברו להתגורר בנמיביה. הם החלו באיסוף שיטתי של מידע מבעלי חוות, ומידע נוסף על כל הפרטים המוחזקים בכל גני החיות בעולם. הם גם החלו לפעול להשגת הבנה עם בעלי החוות בדרום היבשת, שתאפשר שלא לפגוע בברדלסים. בני הזוג שטראוס מנהלים מחקרים מסודרים על פעילות הברדלסים בנמיביה, ובודקים את אפשרות הדו-קיום של הברדלסים עם החוואים. בשנה האחרונה הם מתמקדים, בעיקר, בהגברת המודעות האנושית לחשיבותם הגלובלית של הברדלסים במערכות האקולוגיות השלמות, ועוסקים בעיקר בפעילות מונעת ובהסברה. פעילותם של חוקרים ופעילים כבני הזוג שטראוס, עשויה לצבוע את עתידו של הברדלס בצבעים ורודים יותר.

 
 

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code