תפריט עמוד

בעקבות היחד האנושי

בעקבות היחד האנושי

האומנם חברות שבטיות מסורתיות מלוכדות יותר מחברות עירוניות מודרניות? למה יש בתוכנו מנגנון ביולוגי שדוחף אותנו לשתף פעולה? ומה לוחץ יותר מבית משותף ישראלי? שיחה עם האנתרופולוג ד"ר דני רבינוביץ

בשנים האחרונות מדברים הרבה על בדידות ועל ניכור עירוני, על מציאות צרכנית קרה ועל היחלשות הדבק החברתי המלכד, התרופפות התא המשפחתי, התפרקות הקיבוצים ותחושת ה"ביחד" שנעלמת מהעולם הזה. יותר ויותר אנשים קמים ועושים שינוי בחיים לט

לפי ההילה הרומנטית, בחברה הפרימיטיבית כולם יושבים בהרמוניה ליד מדורת השבט, וה"פרימיטיבים" מקיימים סולידריות חזקה יותר מאשר בכפר בפרובאנס או בעיר מודרנית

ובת קיום קהילתי חמים יותר. יש עירונים שעוברים לגור בשכירות בקיבוצים, במצפים או ביישובים קהילתיים, יש שמתגוררים בקומונות עירוניות או כפריות בארץ ובעולם, יש שמצטרפים לשבטי רייב ומתכנסים במסיבות טראנס המוניות ובפסטיבלים גדולים בחיק הטבע ועוד. הקבוצות השיתופיות הללו, כך נדמה, מחפשות אחר משהו שאבד בחיים המודרניים, בייחוד בחיים בעיר: תחושה של ביחד, של שיתוף, של רקמה אנושית אחת.
האם "ביחד" כזה אכן התקיים לפני העידן המודרני? האם הוא עדיין מתקיים בחברות לא מודרניות, כמו בשבטים מסורתיים ונידחים, או שמא זה רק נדמה לנו?
בפגישה עם האנתרופולוג דני רבינוביץ, הוא נשאל על התופעה הזו וגם על נושאים אחרים: כיצד, למשל, התפתח שיתוף הפעולה האנושי לאורך ההיסטוריה; מה קרה ליחידת השיתוף הכי בסיסית, זו של המשפחה, עם הכניסה לעידן המודרני; ואילו תופעות של שיתוף מתקיימות בחברות שבטיות מסורתיות ברחבי העולם. התשובות שלו לא היו פשוטות, אבל הן הצליחו להראות שבכל מה שנוגע לטבע האנושי, "שיתוף" ו"ביחד" הם מושגים הרבה פחות פשוטים ותמימים ממה שהם נראים.
בתור אנתרופולוג, עד כמה נכון לומר שחברות שבטיות מסורתיות חיות, או חיו, יותר "ביחד", יותר בשיתוף, בהרמוניה רבה יותר?
הנחת העבודה הבסיסית של האנתרופולוגיה הקלאסית במאה ה־19 דיברה על כך שיש חברות פשוטות שחיות בהרמוניה עם הטבע, שיש בהן סולידריות בין חברי הקבוצה, שמתבססת על היכרות ועל יחסים אישיים. החברה המערבית בעידן המודרני, לעומת זאת, נתפסה כמתבססת על סוג אחר של סולידריות. הסוציולוג מקס ובר הבליט את העובדה שהאדם המערבי המודרני משתייך לקבוצה שאת רוב חבריה הוא כלל אינו מכיר ולא יפגוש כל חייו.
הסוציולוג אמיל דורקהיים, שעסק בשאלות דומות, יצר תיאוריה מרתקת על התהוות הביחד האנושי. הדימוי שהיה לו על הביחד האנושי הפרה מודרני, דימוי שמזין את התרבות המערבית עד היום, היה במידה רבה תמונת ראי של העולם המודרני המוכר לו.
דורקהיים ניתח טקס ריקוד שבטי פולחני של אבוריג'ינים באוסטרליה, שמתאר לתפיסתו את רגע הלידה של הסולידריות האנושית. בשלב מסוים מתאגדים כל הרקדנים, רצים ל

טקס באיי פיג'י. האנתרופולוגיה הקלאסית דיברה על כך שיש חברות פשוטות שחיות בהרמוניה עם הטבע | צילום: יעל שורץ

מרכז הזירה ויוצרים אבוקה אנושית אחת. דורקהיים ראה בכך המחזה של הרגע שבו נוצרה הסולידריות האנושית הבסיסית. לכל החברות האנושיות, טען, יש רגע כזה של כינון תודעה משותפת, והיא זו שיוצרת אצלן זהות של "אנחנו" מול "אחרים".
ברוניסלב מלינובסקי, אבי האנתרופולוגיה המודרנית, ערער על ההנחה הזו, שלפיה החברות המסורתיות הן "הרמוניות" יותר. מלינובסקי, הראשון שעשה עבודת שדה, ישב כמעט שנתיים במהלך מלחמת העולם הראשונה באיי טרובריאנד, ארכיפלג בגיניאה החדשה. הוא למד את השפה המקומית, יצא לדוג והשתתף בטקסים. התובנה המרכזית שלו היתה קשורה למתח שבין היחיד לחברה, והוא אמר: רבותי, האנשים האלה הם רציונליים בדיוק כמונו. הם מונעים מאמביציה, מאינטרס אישי, הם מנסים להסתדר. במו עיני ראיתי ותיעדתי.  
הממצאים של מלינובסקי ניפצו במידה רבה את ההילה הרומנטית שלפיה החברה הפרימיטיבית היא הומוגנית, חברה שבה כולם יושבים בהרמוניה ליד מדורת השבט. מלינובסקי לא מצא סיבה לחשוב שאצל הפרימיטיבים הסולידריות יותר חזקה מאשר בכפר בפרובאנס, בעיר על התמזה או בעיר מודרנית. החידושים שהוא הביא עודדו פרידה הדרגתית מהמיתוס שלפיו אם נמצא את החברה הפרימיטיבית נמצא את הטבעי. מצד שני, הוא הגדיר מטרה חדשה למחקר האנתרופולוגי: לצאת לשדה כדי להבין את הדיכוטומיות והשסעים שקיימים בקיום משותף. וזה הוכיח את עצמו פשוט כפרויקט הרבה יותר מעניין אינטלקטואלית.
כלומר, המחקר האנתרופולוגי החל לחפש את הקונפליקט ולא את ההרמוניה.
בכל חברה אנושית קיימים שני המרכיבים הללו כל הזמן. הם מנהלים דיאלוג בכל סיטואציה אנושית – סולידריות מול מאבק. הבדווי אומר: אני ואחי נגד בן דודי, אני ובן דודי נגד הזר, ואני והזר נגד הממשלה. הסולידריות לפעמים באה לידי ביטוי בצורה מסוימת, למשל נגד הממשלה, ובתוכה יש פלחים שלפעמים הם ביחד ולפעמים הם זה נגד זה. כלומר, הבריתות והביחד נקבעים לפי קו הגבול החיצוני, שמשתנה כל העת.

"ביחד" – כלי או מטרה?
בשנים האחרונות אנחנו נחשפים לעשרות רבות של שבטים מודרניים – מקומונות ועד מסיבות טראנס המוניות. מה פשר התופעה? איזה צורך היא ממלאת?
אני לא רוצה להמעיט בערכם של הדברים האלה, אבל אני יכול לומר שבחבורות שנוצרות לשם ה"ביחד" ומדגישות אותו כיסוד המרכזי – כמו הקיבוץ או הקומונות החדשות – יש לדעתי פער בין הדבר שהן מבקשות להתחבר אליו ובין מה שהן עושות בפועל.
האידיאל הבסיסי של הקומונה המודרנית הוא שיש מה לשחזר: בעבר שררה בקהילה האנושית הרמוניה, זו אבדה מאז אי שם, והקבוצה מבקשת להתחבר אליה מחדש. השאלה היא, כמובן, האם אי

פסטיבל מוזיקה, ישראל. זה טבעי שאנשים מרגישים תחושת התעלות וסיפוק מעצם ההתלכדות סביב מכנה משותף | צילום: משה שי

פעם התקיימה הרמוניה אידיאלית שכזו? זו שאלה משמעותית, כי לעתים רואים איך קבוצות חברתיות מייצרות כמטרה משהו שהוא בעצם כלי. לתחושת הביחד יש מטרה – פעולות משותפות מסוגים שונים. היא לא המטרה בפני עצמה.
מצד שני, זה טבעי שאנשים מרגישים תחושת התעלות וסיפוק מעצם ההתלכדות סביב חזון משותף. זו הסיבה לדעתי שהתקופה הראשונה בהיסטוריה של קבוצה או קהילה הדוגלת בשיתוף והרמוניה זכורה תמיד כתקופה נפלאה. אנשים יסתכלו עליה בגעגוע, יעשו לה אידיאליזציה נוסטלגית. אחר כך, כשהדברים יתמסדו, יבצבצו הבקיעים, ייפרמו התפרים ויופיעו ביטויים אנושיים אחרים כמו כוח ומאבקים. זה לא אומר שדין הקבוצה להתפרק בשלב הזה, אבל בהחלט לעבור שינוי.
כדאי לנו כבני אדם לשתף פעולה?
שיתוף פעולה בעיני הוא גם צורך וגם כלי. אנשים לא היו יכולים להתמודד עם סיפוק הצרכים הבסיסיים שלהם ללא שיתוף פעולה. אנו שונים מבעלי חיים מסוימים – גם הם, אגב, אינם רבים – שמסוגלים לשרוד לבד בשטחים נרחבים.
לאחרונה התפרסם מחקר של פסיכולוגים אמריקאים שגילו שכשאנשים בוחרים באופציות של שיתוף פעולה, בפרגון, בפעולה משותפת, זה מביא לשחרור כימיקלים במוח המכונים אנדרופינים, הגורמים לתחושה פיזית טובה. הממצא הזה לא אומר בהכרח ששיתוף פעולה הוא עניין ביולוגי שהתפתח במיליוני שנים של אבולוציה. האפשרות שזה מנגנון תלוי תרבות שהתפתח בתקופה קצרה הרבה יותר אינה נשללת. אבל זו לא הנקודה המרכזית. הנקודה המרכזית היא שיש אצל כולנו כוחות מסוימים שמעודדים שיתוף, תחושת ביחד, תקשורת אנושית.

כולנו קופידון
המשפחה המונוגמית והזוגיות הרומנטית נחשבות מופת של שיתוף. האם זה אכן כך?
רוב ההיסטוריה של המין האנושי לא מצטיינת באידיאולוגיה – או פרקטיקה – של זוגיות מונוגמית הנשענת על מערכת קסומה ומסתורית של אהבה רומנטית. הרעיון שכל אדם

במאות האחרונות מתפתחת אידיאולוגיה שלא רק בני המזל, לא רק האלים, לא רק המלכים, אלא כל בני האדם יכולים וראויים לאהבה רומנטית

ראוי ומסוגל לממש אהבה רומנטית בחייו הפך להיות חלק מהחברה המערבית רק במאות האחרונות. הרומן כצורה ספרותית תרם לכך הרבה, וגם ז'אנרים אחרים שנוספו מאוחר יותר. ארוס וקופידון והרעיון של רגע ההתאהבות הקסום קיימים במיתולוגיות מאז ומתמיד. גם הרעיון של משיכה ותאווה מינית היה ידוע תמיד. אבל במאות האחרונות מתפתחת אידיאולוגיה שלא רק בני המזל, לא רק האלים, לא רק המלכים, אלא כל בני האדם יכולים וראויים לאהבה כזו.
היום אנו מנהלים את חיינו מתוך תחושת שכנוע מלאה שאהבה רומנטית ומימושה הם בהישג יד. יותר מזה: אם אנחנו לא מצליחים להגיע להגשמה כזו, אנו חשים כישלון, כאילו משהו בזהות הבסיסית שלנו כבני אדם נותר חסר. זה קשור גם להיסטוריה של המשפחה המונוגמית. המוסד הזה היה קיים כמובן הרבה לפני הולדת האידיאולוגיה של האהבה הרומנטית; אלא שהוא היה כוחני, והתבסס בעיקר על חליפין בין קבוצות: נותנים נשים, לוקחים חתנים, מחליפים צאצאים, יוצרים בריתות כלכליות וצבאיות. בטח לא מפגש רגשי בין שני פרטים.

זוג בקובה | צילום: משה שי זוג בפירנצה | צילום: דורון הורוביץ
זוג בבריטניה | צילום: דורון הורוביץ זוג בארצות הברית | צילום: משה שי

זה לא מקרי שהאידיאולוגיה של משפחה מונוגמית ושל "כת האהבה" התחילה בעידן המודרני. זהו תור הזהב של שני מוסדות: המשפחה והמדינה, שלכל אחד מהם יש כוח ארגוני ופוליטי חזק. שניהם, אגב, זקוקים מאוד לאידיאולוגיה של "ביחד" שיוצג כטבעי וקיים מקדמת דנה: האהבה הרומנטית היא הביחד שמסביר את המשפחה המונוגמית, והסולידריות הלאומית מסבירה את הלאום.
המשפחה מתחילה להיות מטופחת על ידי הכנסייה עוד לפני העידן המודרני. היא משתכללת מאוד בעידן המודרני, כשהמדינה – המלוכנית או העממית – מגלה אותה כסוכן מרכזי של יציבות חברתית.  
כיום לא נראה לי שהאידיאולוגיה של האהבה הרומנטית מרפה את אחיזתה או עומדת להשתנות בצורה יסודית. היא חשובה מדי ככלי שיווק בעולם צרכני. יש התרופפות מסוימת, במערב לפחות, של הגדרת המשפחה, למי מותר להקים משפחה או להיחשב כמשפחה. אבל מרכיבי הבסיס של האידיאולוגיה – ביחד שמבוסס על זיק רומנטי ובחירה אישית – נותרים על כנם.
מה עשתה הופעת הגלובליזציה לאידיאולוגיה של השיתוף?
במאה השנים האחרונות שכפל הקפיטליזם את עצמו בצורה מעוררת התפעלות. האחידות התרבותית, שהיא אחד הפנים של הגלובליזציה, משכנעת אותנו שמה שאנחנו חשים כלפי המשפחה שלנו ותחושת הביחד שלנו הם אוניברסליים. בפרסומות של קוקה קולה, ליווייס והמכונית המשפחתית של פיאט, למשל, אנחנו משוכנעים שתחושת הביחד שלנו, שאנחנו מרגישים כלפי המשפחה שלנו, טבועה במין האנושי; שגם משפחות בתאילנד, ברוסיה, בקולומביה ובאפריקה נארזות לתוך המכונית המשפחתית ומרגישות שהן חוברו להן יחדיו בדרך לטיול המשפחתי.  
הקפיטליזם הצליח להפוך את המשפחה ליחידת צריכה. הטעמים, ההעדפות והאופנות מסווגים ומתקיימים על פי המעגל ההתפתחותי שלה. עוללים, ילדים, מתבגרים, זוגות צעירים, הורים, סבים, דודים, הם תחנות לאורך המסע הצרכני שמארגן את חיינו. בסתיו מתחילה שנת הלימודים, אז הורים נידונו למסע קניות "בחזרה לבית הספר". לוח השנה הצרכני נגזר מהאידיאולוגיה של הביחד ומחזק אותה בעת ובעונה אחת.  
צורה אחת של שיתוף מתקיימת בתוך קשר זוגי בין גבר לאשה. האם מעמדה של האשה נפגע או חוזק בתוך השיתוף הזה?
במאות השנים האחרונות האידיאולוגיה של הביחד המשפחתי, ובתוכה התפיסות של אהבה רומנטית, יצרה מצב שיש סולידריות במשפחה אבל אין שוויון. יש אהבה רומנטית, אבל לאשה יש תפקיד ספציפי. המשפחה היא יחידה של שיתוף פעולה, אבל בראשה עומד האב, הפטריארך. זה לא בגלל שהיחסים האלה הם טבעיים לביחד המשפחתי, אלא בגלל שזו היתה התרבות החברתית והפוליטית שבה התפתחה האידיאולוגיה הזו. התוצאה היתה שהאשה יצאה מוחלשת, לא מחוזקת.
אבל לא צריך לבלבל את הפטריארכיה עם המשפחה. זה לא בדיוק אותו דבר. המאבק הפמיניסטי נגד הפטריארכיה לא חייב מרד במוסד המשפחה, שהצליחה  להטמיע שינויים די מפליגים: חד הוריות, חד מיניות, רב הוריות ועוד. 

פועלי הבימה, ותיקי הגדוד
כתבת בעבר על השיכון העירוני המשותף בישראל כאופציית שיתוף שנשכחה. זו אכן תופעה לא ידועה כל כך. האם אתה יכול להרחיב על כך?
הציונות הגדירה יישוב משותף, כמו למשל בהתיישבות העובדת, כצורך עליון. קיבוצים ומושבים היו לזרוע ארוכה של הקולקטיב הלאומי, שהעמיד לרשותם קרקע, אשראי והגנה; והקולקטיב המקומי הפך למיקרוקוסמוס של הקולקטיב הלאומי.
התופעה הזו התרחשה לא רק בכפר אלא גם בעיר, תוך כדי ייהוד המרחב בשנות השלושים. באותה תקופה פעלו עשרות רבות של אגודות שיתופיות לצורכי דיור, שהצמיחו שכונות ומתחמים בכל הערים. קמו אגודות שיתופיות שאיגדו קבוצות כמו פועלי עיתון "דבר", עובדי חברת החשמל, עובדי עיריית תל אביב, חברי הסתדרות הרופאים, אנשי צבא קבע, ותיקי ההגנה או הגדוד העברי ועוד. הקרקע נקנתה בזול כי היא נרכשה במרוכז. האשראי היה נדיב, האוכלוסייה מוכרת והומוגנית, לעתים יוקרתית. התוצאה היא דיל מצוין לכל משתכן, שגם מגשים את האידיאל הציוני: לא רק בעלות על בית בורגני בעיר, אלא גם חלק מקולקטיב עם ועד ואסיפה כללית.
אבל עם המעבר של החברה הישראלית מקולקטיביות לאינדיבידואליות איבדו השיכון העירוני המשותף והקיבוץ את תפקידם, את הרלוונטיות שלהם, לא?
מאוד הגזמנו בטענה שהחברה הישראלית עברה מקולקטיביות לאינדיבידואליות. אני מוצא שאנשים רבים עדיין רוצים תחושת שיתוף, במינון הנכון, ומוכנים לשמר את המסגרות שמאפשרות אותה.  
אם משווים את הבית המשותף הישראלי עם המקבילה האמריקאית, הקונדומיניום, רואים שבדברים רבים דווקא הקונדומיניום לוחצני ותובעני יותר כלפי דייריו, ובתחומים מסוימים מגביל יותר את הפרטיות.
זוכר את הסצינה מ"סיינפלד" שצריך להופיע בפני ועדת הדיירים כדי להוכיח שראויים להתקבל כדיירים? בארץ אתה יכול לרכוש דירה ולעשות שינויים פנימיים כאוות נפשך. בניו יורק אתה צריך לקבל אישור מהדיירים. זה לא שאנשים רוצים לעשות את החיים קשים, אלא שהם מאמינים שלקולקטיב יש זכות קיום והוא מייצג אינטרס חשוב. הביחד נותן כוח.  
נסה לשפץ דירה שנמצאת בבעלותך בבניין מגורים בשטוקהולם. שיפוץ פנימי, בלי נגיעה בחזיתות חיצוניות, מצריך אישור של אגודת הדיירים, שתקיים דיון: האם אנחנו מעוניינים שיהיו בבניין דירות שאופיין שונה וערכן גבוה יותר? האם אנחנו מעוניינים לעבור ג'נטריפיקציה – כניסת עשירים אופנתיים שרוכשים דירות במחירים גבוהים ופורמים את המרקם החברתי המקורי? מה שמרתק במחקרים על דיור משותף ויחסים חברתיים שנוצרים בו זה שהוא חושף עד כמה אנשים ממשיכים להיות עסוקים גם היום בשאלות שנובעות מהרצון לחיות ביחד.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

52 − 47 =