תפריט עמוד

בעלי חיים באפריקה: אל בורות המים

בעלי חיים באפריקה: אל בורות המים

מקווי המים הפזורים באפריקה מושכים אליהם מגוון עצום של בעלי חיים, שם הם שותים, אוכלים ולפעמים גם נאכלים. הדרמה של המאבק הקיומי אינה פוסקת: אריות טורפים ג'ירפות הבאות לרוות את צמאונן, בזים עטים על להקות עצומות של קטות, ופילים וקרנפים מפלרטטים ומחליפים רשמים, כמעט כמו בפאב השכונתי

שמונה זאבים טלואים הסתערו בפתאומיות על בור המים. עשרות בעלי החיים נסו בבהלה. אחד התנינים ניצל את המהומה, ונעץ את שיניו בבטנה של אימפלה. במשך כדקה וחצי ניסה התנין להטביעה ולשבור את מפרקתה, אבל נסיונותיו עלו בתוהו.
היפופוטם שיצא מהמים הבריח את התנין, והאימפלה, פצועה וחבולה, ניצלה זמנית. ההיפופוטם התקרב בסקרנות אל האימפלה המדממת, ועודד אותה להתרחק ממקום הסכנה. לרגעים נראה כאילו הוא מנסה לטפל בה. כמה פעמים, במשך כשתי דקות, הכניס ההיפופוטם את ראשה של האימפלה בעדינות לתוך לועו הפעור. לבסוף, עזב אותה ושב למים. עשרות נשרים הגיעו למקום במהירות. לאחר שההיפופוטם התרחק, מתה האימפלה והנשרים עטו עליה. התנין, שהמתין בקרבת מקום, יצא מהמים ומשך אליו את החיה המתה.
האירוע יוצא הדופן הזה קרה לפני שנים אחדות בשמורת הטבע רֵאֵם
(Kalahari Gamsbok NP), במדבר קלהארי שבדרום־אפריקה. עד לאחרונה לא מצאתי הסבר להתנהגותו המוזרה של ההיפופוטם. ההיפופוטמים ידועים אמנם כבעלי חיים טריטוריאליים ותוקפניים, אך נחשבו תמיד לצמחוניים בלבד.
ביולי 1995 צפו תיירים וצוות מארגון משמר כדור הארץ
(Earth Watch) באירוע דומה, שהתרחש בשמורת הטבע הוונקי

(Hawange) שבזימבבווה. עם השקיעה רדפו כמה זאבים טלואים אחרי אימפלה, שהצליחה לחמוק מהם לסכר מָסוּמָה הסמוך. שם השתלט עליה לפתע היפופוטם ואחז בה במלתעותיו. הוא הגביה את ראשו והורידו, לאחר שהחדיר את ראשה של האימפלה ללועו. לבסוף הרג אותה באמצעות ניביו התחתונים, שאורכם כ־50 סנטימטרים. הצופים בהתנהגות החריגה סברו תחילה שההיפופוטם הזכר הפגין את התנהגותו הטריטוריאלית האופיינית, אבל אחרי דקות אחדות הוא שב אל הגווייה ואחז באחת מרגליה. בעקבותיו מיהרו עוד חמישה היפופוטמים, אחזו באימפלה המתה ואכלו אותה במהירות. כחודשיים לאחר מכן צפתה קבוצה אחרת של משמר כדור הארץ בהיפופוטם, ש"גנב" גוויית אימפלה משני תנינים ואכל ממנה. גם אירוע זה התרחש באחת המלחות של שמורת הוונקי.
חוקרים משערים שהתנהגות זו של ההיפופוטמים נובעת ממחסור בעשב זמין, כתוצאה משנות בצורת ממושכות. בהיעדר כמויות מספיקות של מזון צמחי, החלו ההיפופוטמים לאכול גם בעלי חיים. ליד בורות המים נצפו היפופוטמים שניזונו אפילו מגללים של פילים, הפוקדים את המקום לעיתים קרובות. לדברי החוקרים, אין לראות בכך עדות לשינויים אבולוציוניים, אלא פתרון של ייאוש לצרכים דחופים.

ההיפופוטמים נחשבו בעבר לצמחוניים בלבד. מתצפיות בבורות מים מתברר שביכולתם להיזון גם מבעלי חיים מזדמנים כשאין להם עשב זמין, כתוצאה משנות בצורת ממושכות | צילום משה שי

מפגש חברתי בבוץ

היפופוטמים טורפים הם רק אחת התופעות המרתקות ויוצאות הדופן, שבהן אפשר לצפות בבורות המים של אפריקה. בורות המים הרדודים מושכים אליהם לא רק היפופוטמים, זאבים טלואים ואימפלות, אלא גם פילים, קרנפים, ג'ירפות, אריות, נמרים, צבועים, עופות רבים ובעלי חיים אחרים, הבאים כדי לשתות, ללקק מינרלים, להתרחץ וגם לשחר לטרף.
העובדה שמקווי המים מהווים מוקד משיכה לבעלי חיים ידועה זה זמן רב, ולכן הוקמו בסמוך אליהם מעונות ציד, שבהם המתינו בעבר ציידים לחיות הבר. מאוחר יותר הפכו מעונות הציד הללו במקרים

הצטופפות הזברות ליד בורות המים בשיא עונת היובש חושפת אותן לטריפה מוגברת, מאחר שהטורפים מצפים להן בקרבת מקום

רבים ללודג'ים, המשמשים היום זואולוגים, אתולוגים (החוקרים את התנהגותם של בעלי החיים בסביבתם הטבעית), צלמים ותיירים. צריך הרבה אורך רוח, וגם מזל – משום שלא תמיד מגיעים הטורפים, המעניינים יותר את מרבית הצופים; אבל ככלל, הסבלנות משתלמת.
מבעד לחלונות הלודג' הגדולים יכולים החוקרים לצפות באופן בלתי אמצעי  בחיות הבר, לתעד את התנהגותן ולאסוף מידע על תפקידן של "נאות המדבר" בשטחים שהאדם מאיץ בהם את תהליך המדבּוּר.
מבעלי החיים הבאים אל בורות המים,  חביבים על אנשי הלודג'ים במיוחד הפילים האפריקאיים (Loxodonta africana)  והקרנפים, ובעיקר הקרנפים המצויים (Diceros bicornis). היו לילות שבהם צפינו במאות פילים ובקרנפים אחדים בעת ובעונה אחת. הפילים מנצלים את בורות המים לא רק לשתייה, הם גם מתפלשים בבוץ, המגן עליהם מפני טפילים.
לעיתים מתקבצים עדרי פילים, כביכול במקרה, ליד מקורות מים קבועים או זמניים, המשמשים אתרי מפגש למשפחות מורחבות. פעמים רבות הייתי עד לשיתוף פעולה מתואם בין הפילים ההורים: הפרטים הבוגרים המתינו תמיד בסבלנות לצאצאיהם, ואיפשרו להם לנוח לפני המעבר מאתר השתייה לאזורי האכילה.
הקרנפים, לעומת זאת, באים לבורות המים ביחידות. במקרים רבים מצטרף אל הקרנפה קרנפון צעיר, הנצמד לאמו בגלל ראייתו, שאינה מפותחת עדיין. לרוב מגיעים הקרנפים לבור המים באותו זמן, מכיוונים שונים. כך הופך האתר למקום מפגש לכמה קרנפים, לעיתים עד עשרה.
תצפיות מלמדות, שמפגשים אלה לא נועדו למטרות רבייה, וכי אין בהם תועלת חברתית ישירה. אולם אין ספק – בורות המים משמשים לפילים, וגם לקרנפים, מעין "מרכזי מידע" שבהם מחליפים בעלי החיים רשמים, מברכים זה את זה, מתעמתים עם חיות בר אחרות או עם בני המשפחה ובוחנים את ההיענות המינית של המתכנסים. מחקרים העלו, שעדרי הפילים הנפגשים בבורות המים מחליפים מידע על חוויות שעברו מאז מפגשם הקודם.

פלישת הפילים למקלחת

בעונות היובש חופרים הפילים בורות בעזרת חדקיהם ורגליהם, ומגלים מים בקרקעיות של נהרות שיבשו. אם לא יצליחו בכך, ימותו בצמא, ועימם גם בעלי חיים אחרים. בדרך זו מגלים הפילים גם מרבצי מינרלים, הדרושים להם ולחיות אחרות. זו דוגמה אחת לתרומתם של הפילים לאיזון במערכת האקולוגית, שבה הם חיים.
אנדריאה טורקאלו (Turkalo), שערכה מחקרים על התנהגותם החברתית של פילים ביערות המשווניים שבדרום־מערבה של הרפובליקה המרכז־אפריקאית, גילתה שהם נוטים להתקבץ בקרחות יער קטנות, שיש בהן מינרלים ומלחים. טורקאלו מצאה, שלמרות

פילים זקוקים ל-2000 קילוגרם צמחים ולכ-200 ליטר מים בכל יום. בורות המים משמשים להם גם "מרכזי מידע", שבהם הם מחליפים מידע כנראה על חוויות שעברו מאז המפגש הקודם | צילום: דורון הורוביץ

נטייתם של פילי היער לנוע בקבוצות קטנות, יש להם חיים חברתיים ערים. הפילים מגיעים לקרחות היער בזוגות ובשלישיות וממהרים להתפזר ולברך לשלום את הפילים שהגיעו לפניהם. בדומה לפילי סוואנה, גם לזכרים של פילי היער יש מִדרג חברתי. לדברי טורקאלו, ההתקבצות בקרחות היער משמשת לקביעת מקומו של כל פרט בהיררכיה: פילים צעירים או קטנים מפנים תמיד את מקומם לפיל דומיננטי.
הפילים עסוקים במשך 18 שעות ביממה באכילה ובחיפוש אחר מזון. הם זקוקים ל־200 קילוגרם בקירוב של צמחים ולכ־200 ליטר מים בכל יום, ולכן הם נעים בשטח בלי הפסק. כתוצאה מכך, הם מהווים גורם חשוב בעיצוב פני השטח ובפתיחת דרכים. כריסטופר שולץ (Scholz) ועמיתיו, שהתבקשו על ידי האו"ם לערוך מחקר סיסמי במדבר קלהארי שבבוצואנה, עברו בשטחי סוואנה צפופה של עצים ושיחים. המקומות היחידים שבהם בוראה הצמחייה, ושם הם יכלו להקים מחנות לילה, היו מסלולי התנועה עתיקי היומין של הפילים, שהובילו אל בורות המים. כושר הזיכרון של הפילים הוא פנומנלי: לווינים שעקבו אחרי פילים בנמיביה הוכיחו כי הם מסוגלים לזכור את מקומם של מקורות מים, גם אם לא ביקרו בהם במשך ארבע שנים (ראו "מסע אחר" 32).
מחסור במים עשוי להוביל פילים למעשים יוצאי דופן. ד"ר רפי בן־שחר מהרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים ערך במשך כמה שנים מחקר ב"ארץ הפילים" שבשמורת הטבע צ'ובה (Chobe), הנמצאת באיזור סבוטי (Savuti) שבבוצואנה. המקום התפרסם בתחילת שנות השמונים, כאשר התייבש ערוץ שניקז את אחד הנחלים הגדולים באיזור, ושינה באופן קיצוני את אורחותיהם של בעלי החיים שהתרגלו לבוא ולשתות ממימיו. במקום הוקם בור מים מלאכותי, וכ־200 פילים זכרים פוקדים אותו מאז לסירוגין. הפילים התרגלו לבני האדם ונוצר עימם דו־קיום שתוצאותיו היו לעיתים הרסניות. אם מתקלקלת משאבת המים, סיפר בן־שחר, בעיקר בשיאה של עונת היובש, פולשים הפילים למחנה התיירים בחיפוש נואש אחר מקורות מים חלופיים, וגורמים להרס ולחורבן בהינף חדק. הם תרים אחר צינורות מים, משרבבים חדק מבעד לחלון המקלחת ומשתפים עצמם במקלחות עם המתרחצים האנושיים, וחודרים אפילו לאסלות.

כמה מים שותה הג'ירפה?

בורות המים מושכים אליהם, כמובן, לא רק אוכלי עשב. האריה למד לנצל את אתרי השתייה למארבי ציד של ג'ירפות. להקות צבועים מנומרים   (Crocuta crocuta)מתרכזות במאורות סמוכות לבורות המים, וגם נקבות הברדלס (Acinonyx jubatus) באות אליהם לעיתים קרובות עם צאצאיהן.
בשבי נצפו ג'ירפות ששתו ביום חם כ־40 ליטר מים. קשה לאמוד את צריכת הנוזלים של הג'ירפות בטבע, אבל הן שותות במהירות רבה. חוקרת הג'ירפות איניס (Innis) צפתה בדרום היבשת בג'ירפות ששתו מים בחוות יחד עם בקר, אך טענה שגם עלוות הצמחים מהווה עבורם מקור חשוב לנוזלים. מסקנה זו מוצאת לה חיזוק בממצאיו של מג'יה
(Mejia). במשך השנתיים שבהן ערך מחקר בשמורת סרנגטי
(Serengeti) שבטנזניה, הוא תיעד רק 20 מקרים שבהם שתו הג'ירפות מים. תצפיות על ג'ירפות שותות אינן שכיחות, למעט אולי בדרום היבשת.
מנהגי השתייה של הג'ירפות מעניינים גם מבחינה נוספת. מקרי תמותה רבים בקרב ג'ירפות בוגרות נגרמים בטריפה על ידי אריות. כאשר ג'ירפה גוחנת לשתייה, היא נאלצת לפשק את רגליה הקדמיות. במצב זה, קל יחסית ללביאה או לאריה להתנפל על צווארה, ולחונקה. אורחות חייהם והרגלי התזונה המיוחדים של בעלי החיים נלמדים, איפוא, במידה רבה ליד בורות מים או בקרבת אזורי כינוס דומים, שאליהם מגיעים בעלי חיים בשעות שונות של היממה.

כאשר ג'ירפה גוחנת לשתייה, היא נאלצת לפשק את רגליה הקדמיות. במצב זה, קל יחסית ללביאה או לאריה להתנפל על צווארה ולחונקה צילום: דני בר-שחל

ציד בחסות החשיכה

בורות המים מהווים, אם כן, שדות ציד פוריים לטורפים בכלל ולאריות בפרט. עובדה זו הופכת את מקווי המים לאבן שואבת לחוקרי אריות, כמו בני הזוג ז'ובר (Joubert), שפעלו בדרום היבשת, באיזור סבוטי שבבוצואנה. החוקרים צילמו אריות, הפעילים בעיקר בשעות החשיכה, כשהם מצוידים במכשירים מיוחדים לראיית לילה, כדי לא להפריע לפעילות החיות.
 הם ערכו כ־25,000 שעות של תצפית ישירה על להקות האריות שאחריהן עקבו בעיקר בחשיכה. עבודתם נערכה על פי רוב בקרבת בורות המים באיזור סבוטי, בשטח של כ־520 קילומטרים רבועים, שבו חיים לפחות 460 מינים של בעלי חיים הגדולים מתנים. בורות המים

גור אריות. בתצפיות ליד בורות המים צריך הרבה אורך רוח, וגם מזל – משום שלא תמיד מגיעים הטורפים, המעניינים את מרבית הצופים – אבל כככלל, הסבלנות משתלמת | צילום: דני בר-שחל

באיזור זה, שחלקם מלאכותיים, הם מוקד לעלייה לרגל של הטורפים, המנצלים את התקבצות חיות הבר. בני הזוג ניסו ככל האפשר לא להטריד את האריות, והרגילו אותם בהדרגה להפעלה מבוקרת של זרקור. בסופו של דבר יכלו החוקרים להתקרב אל הלהקה עד למרחק של כ־50 מטרים בלבד, בלי שתופרע פעילות הציד הטבעית. כך עלה בידיהם לזהות 120 אריות, שהשתייכו לשש להקות שונות.
במהלך המחקר צפו בני הזוג בכ־4,750 נסיונות ציד, ש־1,300 (27 אחוזים) מהם הסתיימו בהצלחה. זהו שיעור הצלחה הגבוה מזה שדווח קודם לכן בספרות המדעית. רק חמישה אחוזים מנסיונות הציד אירעו באור יום, וכ־85 אחוזים התרחשו בלילות חשוכים, כאשר הירח היה פחות מחצי גודלו המלא. זאת ועוד, במקרים שבהם ניסו האריות לצוד בלילות ירח מלא, הם נכשלו לחלוטין. כ־70 אחוזים מנסיונות הציד נערכו באזורים פתוחים, אבל ככל שהלך הירח והתמלא, עברו האריות לצוד באזורים מיוערים. האריות צדו בעלי חיים שונים. קורבנותיהם הגדולים ביותר כללו תאו אפריקאי (Syncerus caffer), פילים צעירים (שמשקלם הגיע לטון), ג'ירפות והיפופוטמים.
מחקרים אחרים ניסו לבחון מה חשיבותה של שמורת בעלי החיים של מלחת מקדיקגאדי (Makadikgadi Pans Game Reserve) בבוצואנה כאתר שתייה לפרסתנים נודדים, כמו הגנו והזברה. התברר, כי בעונות היובש מתרכזים הגנו והזברה בקרבת הנהר, ובעונות הגשמים – במלחה. למעשה, הם נודדים בין המלחה לנהר. מסקנות המחקר היו שאם יהיה צורך בוויסות מבוקר (culling) של האוכלוסיות, יש לקיימו באזורים שמחוץ לתחום שבו משוטטים בעלי החיים במרבית ימות השנה. בשל חשיבות נתיבי התנועה הקבועים, הוצע להוסיף בורות מים מלאכותיים, שימוקמו בעונות היובש בין המלחה לנהר, ובכך לתרום לממשק (התערבות  אדם במערכות בעלי חיים) הרצוי של חיות הבר באיזור.

עגור כתר וחסידה צהובת מקור. חלק מהעופות המגיעים למקווי המים מנצלים אותם לא רק לשתייה ולרחצה אלא גם לפעילויות חברתיות, שמשמעויותיהן טרם הובררו אצל כל בעלי הכנף | צילום: דורון הורוביץ

הסיכוי האחרון של הפלמינגו

לצד היונקים, פוקדים את בורות המים של אפריקה גם עופות שונים. ואין הדבר מפתיע. באזורים מדבריים באפריקה ומחוצה לה (למשל, בנגב הישראלי) מהווים מקווי מים ואפילו אגני חמצון מוקדי פעילות לעופות בכל שעות היממה, גם בשיא החום. במיני העופות הבאים אל מקווי המים המדבריים בולטת הקטה (Pterocles). הקטות מתקבצות בבורות המים בלהקות המונות בין עשרות לאלפי פרטים, המשתייכים למין אחד או יותר.
כל המינים של הקטות חייבים לשתות מים לפחות פעם אחת ביממה, מכיוון שעיקר מזונם הוא זרעים יבשים. מקווי המים משמשים את הקטות לא רק לשתייה, אלא גם לפעילויות חברתיות שתפקידיהן ומשמעויותיהן טרם הובררו. הקטות וציפורים קטנות אחרות, הבאות אל מקווי המים, מושכות לשם דורסים מדבריים כמו בז הצוקים
(Falco biarmicus) ומיני עיט (Aquila). בשל נוכחות הדורסים הממהרים לעוט על הקטות, הן מקצרות את שהותן בבורות המים. זה כנראה, ההסבר לתצפיות שהראו כי ישנן קטות שאינן שותות כלל.
הדורסים באים אל בורות המים המדבריים לא רק לשם ציד. בשעות החמות הם מנצלים את מקווי המים לשתייה ולרחצה. פעילויות אלה אופייניות במיוחד לרחם  (Neophron percnopterus)ולעיט הערבות
(Aquila rapax).
מלחת מקדיקגאדי שבבוצואנה ומקווי המים שבשמורת הטבע אטושה (Etosha NP) שבנמיביה הם שני אתרי הקינון העיקריים בדרום היבשת של הפלמינגו הבכיר (Phoenicopterus ruber), והפלמינגו הזוטר (Phoeniconaias minor), מינים שמספר פרטיהם נמצא בירידה. בשל הסכנה המרחפת על קיומם, נערכו מחקרים אחדים בניסיון לתכנן פעולות שיבטיחו את הישרדותם.
ממחקריו של רוברט סימונס (Simmons) עולה, שב־40 השנים האחרונות נרשמו בשמורת אטושה רק שלושה מקרים שבהם הצליחו אפרוחי הפלמינגו לשרוד. סיבת המוות העיקרית של האפרוחים היתה התייבשות ורעב בעונות היובש.
לפי ההערכות, מספר פרטי הפלמינגו בדרום היבשת ירד ב־15 השנים האחרונות בכ־40 אחוזים. מאחר שחלק הארי של אוכלוסיה זו מתרכז בנמיביה (93 אחוזים מאוכלוסיית הפלמינגו הזוטר ו־84 אחוזים מאוכלוסיית הפלמינגו הבכיר), הציעו סימונס וחוקרים אחרים לרכז את מירב המאמצים בשמורת אטושה, ולא במלחת מקדיקגאדי. סימונס ועמיתיו ממליצים להקים שם איים מלאכותיים, שבהם יוכלו לקנן כ־4,000 זוגות מדי שנה, ויתוספו לשפע האטרקציות שמזמן השילוב המרהיב שבין בעלי חיים ומקורות מים.

——-

תודה לד"ר דני סימון על הערותיו המועילות ועל עזרתו.

האם היית ביעד הזה?

  • 3

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *