תפריט עמוד

בייג'ינג – מעיר הסנונית לשלטון העם

בייג'ינג – מעיר הסנונית לשלטון העם

לא במקרה בחר מאו להקים את הפרלמנט הסיני ואת מוזיאון המהפכה דווקא בכיכר טיינאן מן בבייג'ינג, מול "העיר האסורה" של התקופה הקיסרית. מאותן סיבות ממש בחרו הסטודנטים שהפגינו נגד הממשלה להתאסף דווקא שם. כיצד מבטאים תכנון עירוני וסגנונות בנייה את ההיסטוריה של העיר, את השקפת עולמם של התושבים ואת יחסי הכוחות בינם לבין השליטים.

למפת בייג'ינג

האם יכול מבנה של עיר לייצג את יחסי הכוחות והתהפוכות ההיסטוריות שעברו עליה? האם יכולים להעיד המבנים הממוקמים במרכז ואלה שבשוליים על מאבקי הכוח והשררה? מתברר שכן. בייג'ינג, בירת סין במהלך 500 השנים האחרונות, היא דוגמה מובהקת לכך שהתכנון האורבני אמנם משקף את מהלך ההיסטוריה ואת יחסי הכוחות במדיניות החוץ והפנים.
ההיסטוריה הארוכה של בייג'ינג מתחילה במאה התשיעית לפני הספירה, אז היתה עיר מחוז מאובקת של מדינת ג'ין, שליטת הצפון. בימי שושלת ליאו – שושלת ממוצא מונגולי – שימשה  כבירת משנה, שמה הרשמי היה דאדו (DADU), והיא כונתה בחיבה "עיר הסנוניות" (YANGJING). למעשה, מי שהפכו את העיר לבירה היו שבטי המונגולים שפלשו מצפון, וחיפשו מקום נאות להקים בו את בירת המחוז הדרומי שלהם.
הכיבוש המונגולי המשיך להעמיק אל מחוזותיה הדרומיים של סין, וב־1260 הפך קובלאי חאן  המונגולי את העיר ל"בירת הקיץ" שלו. היא תפקדה אז כעיר בירה בינונית, בעלת חשיבות מוגבלת. מארקו פולו, הוונציאני שהגיע אליה בשנות השבעים של המאה ה־13, שיבח את פארה הרב. האתר היחיד שנשאר מתקופה זו הוא קבוצת הארזים העצומים, הנטועים בפארק ז'ונג־שאן (ZHONG SHAN), הצמוד ל"עיר האסורה". המונגולים נטעו עצים אלה סביב מקדש הרוחות שחרב לפני זמן רב, והם היוו חלק מהפולחן הדתי. במהלך השנים המשיך החורש לצמוח, ובעציו העתיקים הוא מסמן את הנקודה שהיתה לב העיר הקדומה, עירם של הנוודים המונגולים, שעצרו בה בדרכם אל הדרום, אל הבירה דאז – חאנגז'ו (HANGZHOU). כאשר החליט יונג לה (YONG LA), השלישי במלכי בית מינג, להחזיר את הבירה לצפון, הוא בחר במיקומו של המקדש המרכזי כצומת הצירים שלפיו נבנו בניינים חשובים, וכמרכזה של העיר.

כוחה של הדלות
העובדה שהבירה הוחזרה לצפון אינה מפתיעה. למעשה, היא שכנה בצפון מן העת העתיקה ואילך, ורק במאה ה־13 כששלטו המונגולים בסין היא נדדה לדרום. הבירות השונות שכנו בצ'אנג־אן (CHANG AN, שיאן של ימינו), לויאנג (LOUYANG) וקאיפנג (KAIFENG). מיקום הבירה בצפון – הדל מבחינה כלכלית בניגוד לדרום העשיר – נובע כנראה מהתהליכים שהחלו בזמנים הפרהיסטוריים. תנאי החיים הקשים בערבות הצחיחות דרשו ניהול משאבים חיוניים כמו מים והביאו ליצירת הקונפוציאניזם. היה זה ארגון חברתי ופוליטי יעיל וריכוזי, שהחשיב כוח ושליטה. בדרום, לעומת זאת, נהנתה האוכלוסיה משפע כלכלי וחיים נינוחים, ולפיכך לא הזדקקה למערכות שלטוניות כוחניות ולא פיתחה שאיפות שליטה. משום שהכוחנות עמדה בבסיס תפיסתם הפוליטית, השתלטו אנשי הצפון על הדרום מבחינה חברתית וכלכלית. בהמשך, הם השתיתו גם שם את מערכת הערכים הקונפוציאנית הריכוזית, שבאה לידי ביטוי למשל בגידול האורז ובייצור המשי וכלי החרסינה.
במאה ה־14 סולקו האויבים המונגולים, שנחשבו על ידי הסינים לנוודים ברברים, לערבות הצחיחות. השלטון הסיני חודש, והוחזרה ריבונותם של בני חאן בדמותה של השושלת החדשה, שושלת מינג (1368־1644). אחד הביטויים הראשונים של השלטון החדש היה החזרת הבירה לצפון. אך מאחר שלא היתה בצפון עיר שנחשבה באופן מסורתי לבירה, יצאה משלחת של השלטון החדש לבחור אתר נאות. המקום שנבחר היה דאדו, העיר המשמימה שנזנחה בינתיים על ידי המונגולים. לעיר ניתן שם חדש, בייג'ינג, שפירושו "בירת הצפון"; כשם שננג'ינג היא "בירת הדרום" ושיאן היא "(בירת) השלום במערב".
בחירת מקום שהיה מונגולי בעבר והשתלטות עליו תוך שינוי שמו העניקו משנה תוקף לכוחו של השלטון החדש. סיבה נוספת לבחירת המקום הזה היתה רכס הרים שסגר על בייג'ינג מצפון, כשלושים קילומטרים ממנה, והגן עליה מפני פלישות אפשריות. עמק בצורת פרסה, גם הוא מוגן על ידי שרשרת הרים מעוגלת ויפהפייה, נבחר כאתר הקבורה הרשמי של מלכי שושלת מינג.

מנדט משמים
אנשי מינג חזרו גם אל המרכז החרב של העיר המונגולית והקימו בו את המרכז החדש, ארמון המלך. סין, שדגלה תמיד בשלטון ריכוזי של "בן השמים", הקיסר, שקיבל את סמכותו כ"מנדט משמים", סימלה את הריכוזיות הזו על ידי העמדת הקיסר וארמונו במרכז. מכאן נמדדו הכיוונים האחרים. הכיוון הכללי של הארמון נקבע על פי חישובי ה"פנג שווי" (FENG SHUI), "רוח ומים" (שיטת הגיאומנסיה), שהם חישובי מזל והצלחה על פי המיקום והיחס לרוחות השמים. לפי עקרונות אלה, נבנה הארמון על ציר צפון־דרום: הגב אל הצפון, הפנים אל הדרום. הארמון ממוקם כך ששעריו פונים דרומה, ציר התנועה בתוכו הוא דרום־צפון, ומולו בכיוון דרום שוכן "מקדש השמים".
מקדש זה משמש לפולחן המרכזי לריבונות הקיסר. בסין המסורתית לא היה דימוי פשוט של "אל שמים", אלא תפיסה מופשטת של שמים ככיפה המכסה את פני הארץ הרבועה, וגם כ"כוח עליון" המעניק מנדט שלטוני לקיסר. אבל כיצד יודעים אם לאדם שעלה לשלטון בעקבות הפיכה צבאית או הפיכת איכרים יש אמנם מנדט משמים?
אם היבולים טובים, הארץ מניבה את פירותיה, הגשמים יורדים בעיתם והאנשים מאושרים – הרי שיש לו לקיסר מנדט משמים. אך אם גורלה של הארץ בצורות, שטפונות, רעב ומוות, הרי לקיסר אין "מנדט משמים". האינטרס העיקרי של הקיסר היה, אם כן, להביא להצלחתם ותקינותם של חיי האזרחים. שפע ושגשוג היו מפתח ראשון במעלה להבטחת שלטונו. המקום שנועד להבטחת כל אלה היה "מקדש השמים". במובן זה, המקדש הוא אתר פוליטי, המשמר את כוחו של הקיסר. פעמיים בשנה, באביב ובסתיו, היה הקיסר יוצא מארמונו ומתפלל לשפעת יבולים ולהצלחתה החקלאית של המדינה, להגנתם של השמים על הארץ. זו היתה תרופה בדוקה להבטחת שלטונו.
חשיבות רבה היתה למיקומו של מקדש השמים ושל המקדשים האחרים. העיר העתיקה הוקפה חומה, ונקבעו בה 12 שערים. מקדש השמים נבנה מעבר לחומה (מחוץ לעיר העתיקה) בנקודה הדרומית ביותר, ואילו בנקודה הצפונית ביותר מחוץ לחומה עמד היפוכו – "מקדש האדמה". במקדש זה נערכו בעיקר פולחנים אזוטריים לסילוקם של כוחות הרשע. כי כשם שהשמים הם מקור כל טוב, כך נחשבה האדמה לאם כל רע. במזרח, מחוץ לחומה, עמד "מקדש השמש", ובמערב "מקדש הירח". ארבעת המקדשים הללו סימנו את כיווניהם של ארבע רוחות השמים, על פי האמונה הסינית – והכיוון החמישי, המרכז, סומן על ידי ארמון הקיסר.
באיזור שבין המקדשים לבין חומות העיר שכנו שוקיה של בייג'ינג. שוק צ'או ווי (CHAOWAI), שהיה "שוק הבוקר", שכן בין "מקדש השמש" – שאליו נהרו מוקדם בבוקר לפעילות דתית וגופנית – לבין "שער שמש הבוקר" (CHAO YANG MEN), שהוא השער המזרחי בחומה. בשוק זה נמכרו מדי בוקר ירקות, פירות ומוצרי מזון אחרים ששיווקו החקלאים שחיו בסביבת העיר. שוק גואן יואן (GUAN YUAN), שחוסל באחרונה, היה שוק של בעלי חיים, ובעיקר חיות מחמד – ציפורים וצרצרים. לכאן נהרו תושבי העיר בעיקר אחר הצהריים, כדי להקשיב לשריקות הציפורים, לחזות בתחרויות היאבקות בין צרצרים ולשובב את נפשם עם שקיעת החמה.
מדרום לשער צ'יין מן מצוי האיזור המסחרי השוקק של בייג'ינג, העומד על תילו מתקופת  שושלת צ'ינג, שבה עלה ופרח המסחר בעיר. שם הוקמו בתי מלאכה ובתי מלון. כאן גם נמצא רחוב ליוליצ'אנג (LIULICHANG), שהיה הרחוב של "יצרני הזכוכית הצבעונית", והיום הוא רחוב התרבות והאמנות של העיר. כאן אפשר למצוא כמעט הכל, מספרים ומכחולים משובחים ועד תעתיקי אסטלות מפורסמות, המפוזרות ברחבי המדינה.

עיר של סמטאות
שרשרת ההרים שמצפון והחומה הסינית שבוצרה וחוזקה במהלך שלטון בית מינג לא הגנו על בייג'ינג, כאשר חדרו הצבאות המנצ'וריים לסין בשנת 1644. זה לא היה מסע כיבושים, אלא שורה של תככים שניצלו את חולשת השליט, צ'ונגז'ן (CHONGZHEN) הקיסר ה־16 בשושלת מינג, שחשב כי יוכל לסמוך על עזרת גדודיהם בניסיון לדכא הפיכת איכרים. הוא גילה את טעותו המרה, כשהלגיונות הזרים שהזמין לא רק שלא עזבו את ארצו, אלא השתלטו על הארמון, העיר והמדינה. כשהבין השליט המובס את טעותו, עזב את הארמון באישון לילה ותלה עצמו על עץ בפארק של הארמון.
זו היתה תחילתה של תקופה חדשה – תקופת שושלת צ'ינג (1644־1911) – במהלכה נשלטה המדינה על ידי השבטים המנצ'וריים. שליטי צ'ינג טיפחו את הארמון והמשיכו לבנותו, תוך אימוץ מנהגי הסינים. הם עברו סיניפיקציה, שבאה לידי ביטוי באימוץ חוקי השלטון, השפה, המנהגים והתרבות הסיניים. במסגרת זאת המשיכו את שלטונם על המדינה מן "העיר האסורה", כאילו היו שליטים סינים לכל דבר.
הארמון, שנקרא לימים "העיר האסורה" משום שנאסר על בני אדם רגילים לבוא בקרבתו, הוקף  בסמטאות העיר. אלה נבנו בין הארמון שבמרכז לבין החומות. הבתים שנבנו לאורך הסמטאות היו נמוכים וכונו סי חה יואן (SIHEYUAN). הם היו בנויים כקבוצת חדרים המקיפה חצר פנימית, ששימשה כחצר־משק של המשפחה.
כמו הארמון, גם הבתים בנויים ברובם על ציר צפון־דרום. החדרים הצפוניים בכל בית שייכים תמיד לזוג ההורים הבוגר, ובני הבית הצעירים מתגוררים בחדרים הדרומיים. עם העלייה בגיל עוברים בני המשפחה חדר, ומתקדמים לכיוון צפון. דבר זה נועד לשמר את סדרי היוקרה והחשיבות החברתית שהיו לקו מנחה בבניית העיר כולה ואף בארמון. כאן מוקמו חדריו הפרטיים של הקיסר בצפון, וכיסאו הוצב בחלק הצפוני של כל אולם ואולם. איזור בתי החצרות נקרא גם איזור הסמטאות – חוטונג (HUTONG). עד היום מורכב ליבה של בייג'ינג מאוסף סמטאות – חוטונים – הנקרעות לסירוגין על ידי כביש זה או אחר, המרחיב את דרכו בין הבניינים.
לאחר עליית הקומוניזם לשלטון ב־1949 והתהפוכות שעברו בעקבות זאת על החברה הסינית, נעשה איזור החוטונים צפוף מאוד. המשפחה המורחבת פורקה, ומבנה המשפחה הגרעינית הפך לדומיננטי. התוצאה: כל סי חה יואן חולק בין משפחות רבות, ולכל משפחה הוקצב חדר אחד בלבד. החצר היתה משותפת לכולם. במקומות רבים אף הוסיפו ובנו חדר במרכז החצר כדי לנצל את השטח באופן מקסימלי. כך קרה שבעקבות הצפיפות והדוחק, נחלת תושבי העיר במהלך שנות החמישים והשישים, התפוגג קסמו של הבית המסורתי. עד היום אין בחוטונים מים זורמים. השירותים הציבוריים המשמשים את יושבי המקום נמצאים לעיתים במרחק כמה בניינים, והבית מוסק בחורף בכדי חרס מלאים פחם.
תושבי החוטונים הם בניהן של משפחות היושבות בעיר כבר 500 שנים. זה הגרעין הוותיק, הגא והמתנשא לעיתים של סין. הם מדברים בשפה ייחודית, שאינה הסינית הרשמית. לרבים מהם קשרים בשלטון זה מאות שנים. הם עבדו או עדיין עובדים כפקידי הממשל או כבעלי מלאכה עירוניים שסיפקו שירותים לחצר המלוכה. למעמד זה הם מתייחסים בגאווה רבה.

הצבת אלטרנטיבה
ב־1 באוקטובר 1949, לאחר כ־25 שנות מאבק בשלטון הלאומני בסין בראשותו של ז'אנג קאי שק, נכנס מאו דזה דונג בראש צבא העם אל בייג'ינג. הוא בחר ללא היסוס את האתר שבו יכריז על הקמת הרפובליקה העממית של סין: שער טיינאן מן; במקור, שער הכניסה הדרומי אל "העיר האסורה". הוא השמיע את הכרזתו כשהוא ניצב על מרפסת השער, גבו אל הארמון ופניו אל ההמון שציפה לו למטה.
במהלך שנות החמישים נהרסו החוטונים ובנייני המגורים שהיו בחלק זה של העיר, מדרום לשער טיינאן מן, והאיזור הפך לכיכר טיינאן מן, הכיכר הרחבה ביותר בעולם, המסוגלת להכיל עד מיליון איש. בצידה המערבי הוקם "האולם הגדול של העם" – הפרלמנט הסיני, ובו 5,000 מושבים של נציגי המחוזות. במזרחה של הכיכר מצוי "מוזיאון המהפכה וההיסטוריה של סין", ובו תצוגת קבע  המתחילה בתקופות הפרהיסטוריות ומגיעה, דרך מהפכת ההמונים במאה ה־20, להישגים הכלכליים של המדינה בימינו.
שני המבנים הדומיננטיים האלה נבנו במסורת הארכיטקטורה הסובייטית של שנות החמישים, שהיתה מקור השפעה עיקרי בסין של אותה תקופה. אלה בניינים עצומים, קודרים, אפורים, דומים להיכלות, שמראם מנוגד ליופיה ולצבעוניותה של הארכיטקטורה הסינית המסורתית, אותה אפשר לראות מעברה הצפוני של הכיכר: בניית עץ הנשלטת על ידי גגות אלגנטיים בצבעי ארגמן וצהוב. בצידה הדרומי סגורה הכיכר על ידי שני בניינים מסורתיים נוספים: מגדל הפעמון של בייג'ינג, שבן זוגו, מגדל התוף, מצוי על אותו ציר מצידה הצפוני של העיר; ושער צ'יין מן (QIANMEN), "השער הקדמי", הוא השער הראשי בחומה הבצורה של בייג'ינג העתיקה.
ב־1976, עם מותו של מאו, הוחלט לקוברו בכיכר עצמה. בתוך פחות משנה נבנה המאוזוליאום הענק בחלקה הדרומי. המחוזות שלחו פועלים, חומרים ואת מיטב האומנים, וכולם עבדו יומם ולילה כדי לסיים את הפרויקט. גם מבנה זה מעוצב בסגנון קומוניסטי רבוע, כבד והיכלי. מדי יום משתרך לידו תור של אלפי אנשים, שהגיעו כדי לעבור על פני גופתו החנוטה של היושב־ראש, הנמצאת בארון זכוכית בלב המאוזוליאום. במרכז הכיכר מתנשאת מחט לזכרם של הגיבורים שנפלו במהפכה לשחרור העם.
כל המבנים הללו, ישנים כחדשים – "השער הקדמי", מגדל הפעמון, המאוזוליאום, מחט הזיכרון, שער טיינאן מן, מגדל התוף, שער אנדיגמן ועוד – ניצבים על ציר אחיד, צפון־דרום. חיבתם של שליטי סין בעבר ובהווה לסימטריה ולארגון ניכרת בהקמת הבניינים המסמלים כוח ושררה על אותו קו אורך, כשהעיר מסודרת באופן סימטרי משני צדדיו, ממש כמו "העיר האסורה".
רק אלמנט אחד שובר את הסדר – נחל קטן, הזורם לאורכה של "העיר האסורה", מתפתל לרוחבו של "שער הצהריים", שער הכניסה אל הקומפלקס הרשמי. נראה כאילו הביא הטבע למקום גורם מרדני, היוצר את שיווי המשקל של "יין יאנג" – טבע ותרבות בתוך ארכיטקטורת הארמון.
ציר מזרח־מערב הוא שדרת צ'אנג־אן, החוצה את העיר עד פרבריה. המפגש של שני הצירים הללו הוא בשער טיינאן מן. הבחירה להציב הסממנים של המרכז השלטוני הקומוניסטי מול "העיר האסורה" דווקא מעידה על המודעות של השליטים החדשים לייצוג הכוח באמצעות הארכיטקטורה והתכנון האורבני. מיקומה של כיכר טיינאן מן על מבניה הציבוריים מייצג בתוך התכנון העירוני את המעבר ממרכז כוח אחד לאחר. מול "העיר האסורה", שאוצרותיה הועברו למוזיאונים ולגנזכים לטיפולם של חוקרי אמנות, ורוחה נעלמה עם סילוק השלטון הקיסרי, עומדת אלטרנטיבה – השלטון העממי – המיוצג בשטח הפתוח של הכיכר, הפרלמנט והמוזיאון.
לא בכדי בחרו הסטודנטים, שזעקו חמס נגד הדיקטטורה של המפלגה, להיאסף ולהפגין במאי־יוני 1989 דווקא בכיכר טיינאן מן. אין מקום "המוני" ו"עממי" יותר מהכיכר הזו בסין, ולכן האוהלים שהקימו שובתי הרעב מול בניין הפרלמנט וקריאתם לנציגי השלטון לבוא ולדבר עימם היו גם הם ביטוי צורני אורבני להעמדת אלטרנטיבה לשלטון, קריאת תיגר על הכוחנות והעוצמה של בניין הפרלמנט העצום, שהוא למעשה "העיר אסורה" בגרסת שנות השמונים.

מכונות המגורים
עם כניסת הכוחות הקומוניסטיים לעיר בשנת 1949 היה צורך בשיקום מהיר ובבנייה בהולה של מקומות דיור. בשל צורכי השעה לא נותר זמן להרהור ולתכנון, ובמחי יד הרסו השלטונות את החומה שהקיפה את העיר במשך כ־500 שנה. ללא חומה, פרצה העיר לטריטוריות חדשות. על תוואי חומת העיר ההרוסה נסלל לימים "כביש הטבעת השני", שקוטרו 2.5 קילומטרים (כביש הטבעת הראשון מקיף את "העיר האסורה"). מתחתיו נחפר תוואי הרכבת התחתית של בייג'ינג – שהוא קו הרכבת היחיד בעיר, למעט מסילה אחת המגיחה אל המערב. קווים נוספים, שיחצו את לב העיר, נמצאים בשלבי תכנון.
בשנות החמישים והשישים נבנו מחוץ לכביש הטבעת השני רבי־קומות מרובי כניסות. הדירות בבנייני ענק אלה מורכבות מחדרים קטנים. אלו הן "מכונות המגורים" של סין החדשה, שנבנו במהירות וביעילות כדי לשכן את מיליוני חסרי הבית בתום 40 שנים של מלחמת אזרחים. איזור השיכונים משתרע על שטח עצום, והוא מקיף את העיר לכל כיוון, עד "כביש הטבעת השלישית", שקוטרו 25 קילומטרים.
הבניינים עצמם שייכים לדאנווי (DANWEI), יחידות היסוד של החברה הקומוניסטית הסינית. יחידה זו מספקת לסיני עבודה, חינוך, טיפול רפואי וגם דיור. כל בניין מגורים, ולעיתים אף קבוצת בניינים, שייכים לדאנווי אחד, האחראי לאחזקה, ליצירת תנאי דיור הולמים ועוד. עד היום נחשבים בניינים אלה לדיור נחשק למדי. בכולם יש מים זורמים, שירותים והסקה בחורף, ובבניינים בעלי שש קומות יש גם מעלית. השכנים הם גם שותפים לעבודה ולעיסוקים אחרים בחיי היומיום. בימי מהפכת התרבות נוצלו קשרים חזקים אלה לא פעם לרעה, כאשר הלשנות ומעקב אחר התנהגותם של אחרים, בשם "ההתנהגות הנאותה", היו שם המשחק.

ממשיכים לגדול
המהפכה הבאה שעברה על העיר אירעה בשנות השמונים. למעשה, היה זה תהליך איטי. עם פתיחת סין למערב, שהביאה עימה השקעות של חברות עסקיות, צצו מבנים שתאמו ברוחם את הזמן החדש: בנייני משרדים רבי־קומות, קונסטרוקציות ברזל וזכוכית, פרשנויות מחודשות על מוטיבים קלאסיים ברוח הארכיטקטורה הפוסטמודרנית, העוסקת בשילוב סגנונות. כמו כן נבנו בנייני מגורים המנסים ולו במעט להתקרב לחלום דירת המגורים המערבית. את אלה אפשר למצוא בעיקר במרווח בין כביש הטבעת השלישי לכביש הטבעת הרביעי ומעבר לו.
בניגוד לשנים הקודמות, אין הממשל דואג עוד לשוויון כלכלי. מכיוון שמדובר בהשקעות פרטיות ובשוק של רווח והפסד, נעשו אזורים מסוימים למועדפים ויוקרתיים יותר. הרובע הפונה לצפון־מזרח, למשל, הפך ליוקרתי ביותר בעיר. הדבר אינו מפתיע, משום שהאיזור, הצמוד לטבעת השנייה, היה איזור השגרירויות של בייג'ינג כבר בתחילת המאה. שדה התעופה של העיר ממוקם בפינה הצפון־מזרחית, וזרים רצו להסתופף בקרבתם של זרים אחרים. שם היתה "חנות הידידות", שהיתה אחד המקומות היחידים בסין שניתן היה להשיג בהם סחורות תוצרת חוץ. ההילה המערבית ששרתה על האיזור תרמה להתפתחות רובע חדש ויוקרתי, ובו וילות ורבי־קומות מפוארים. בתים מרשימים נמצאים גם מחוץ לטבעת הרביעית.
מצפון לעיר, בצמוד לרובע השגרירויות – רובע "סנליטון" – נבנה הכפר האולימפי לכבוד המשחקים האסיאניים ב־1992. זהו כפר מפואר ובו מתקני ספורט יוקרתיים. שלטונות בייג'ינג קיוו שהוא יפוגג את הרושם הקשה שהותירו אירועי טיינאן מן והֶרֶג הסטודנטים המפגינים על המערב, ויאפשר לעיר לארח את המשחקים האולימפיים בשנת 2000. אירוע זה אמור היה לציין את חזרתה של סין אל הקהיליה הבינלאומית. אבל המאמץ היה לשווא, והמשחקים ייערכו בסידני, אוסטרליה.
במהלך השנים הביאו יוזמות בנייה, לא אחת, להרס בנייניה הישנים של בייג'ינג. עיקר היוזמות כללו בניית מלונות ומסעדות, שכדי להקימם הרסו לא מעט מהחוטונים ומהסמטאות המסורתיות. הרס הדרגתי זה עלול להעלים יום אחד את יופיו הייחודי של האיזור.

עיר פושטת צורה
מחוץ לעיר שוכנים הפרברים. הפרברים המערביים שמחוץ לעיר סגורים על ידי שרשרת גבעות המכונות "הגבעות הריחניות" (XIANG SHAN). זהו איזור קריר ונינוח, ושם שכנו בעבר המנזרים הבודהיסטיים של העיר, בתקופה ששלטון המנצ'ורים איפשר לבודהיזם להיות הדת השלטת.
הגבעות הלמו את מזגם של הנזירים, אשר בחרו להתבודד מן החברה ולעסוק במדיטציה בין עצי האורן והארז. שליטי שושלת צ'ינג, שניסו לברוח מחומה המעיק של העיר בעונת הקיץ, הקימו ביואן מינג יואן במאה ה־18 את "ארמון הקיץ", שהיה שילוב מפואר של סגנונות בנייה צרפתיים ואיטלקיים, שנחשבו יוקרתיים באותן שנים.
זה נראה כמעט סמלי, שבמאה ה־19 הוחרם דווקא ארמון זה על ידי אירופאים. הדבר היה ב־1860, במהלך מלחמת האופיום השנייה של הצרפתים והבריטים נגד הסינים. לאחר שנהרס הארמון במלחמה, הוקם ארמון קיץ חדש כשלושה קילומטרים משם על שפת אגם מלאכותי, שמימיו נאגרו ממי הגשמים ב"גבעות הריחניות". במשך שנים נשמר האירוע בזיכרון ההיסטורי הסיני ונתפס כטראומה, כחלק מכאיב מהמגע עם אנשי המערב.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

סין של פעם: הכפר שאשי במחוז יונאן

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות