תפריט עמוד

בושמנים בנמיביה: עקשנות של אנשים עדינים

בושמנים בנמיביה: עקשנות של אנשים עדינים

למרות שרבים שמעו עליהם, רק מעטים פגשו בושמנים, ביקרו בכפריהם ויצאו איתם לציד. אחת הקבוצות האנושיות המפורסמות ביותר באפריקה ובעולם חיה בהרמוניה מושלמת עם הסביבה, משמרת, למרות גודלה הזעיר, תרבות ומנהגים ייחודיים ומטפחת מסורת מפוארת של אגדות. דנדן בולוטין עמד בראש משלחת של מסע אחר שיצאה למפגש נדיר עם הבושמנים.

"איך נוצרו הכוכבים? ובכן, לילה אחד הלכה לה בושמנית צעירה במדבר, כשבידה לפיד קש בוער להאיר את דרכה. לפתע נשמעה סמוך לה שאגת אריה. היא נבהלה כל כך, עד שזרקה את הלפיד מעלה. הגיצים התפזרו והפכו לכוכבים שאנו רואים בשמים. והעננים? העננים הם נשמות המתים, המטיילות בשמים להנאתן". הזקן הבושמני השתתק, לשונות האש של המדורה הקטנה טיפסו מעלה, ואני הבטתי בשמים זרועי הכוכבים של מדבר קלהארי.
סביב המדורה ישבו איתנו כמה עשרות בושמנים. ארבעה גברים קמו לפתע ממקומם והתקדמו בצעדים קטנים, תוך כדי רקיעה ברגליהם. קצב תנועתם היה אחיד. הם הקיפו את האש במעגל, כשכל רוקד סובב סביב עצמו כסביבון. מחיאות כפיים ליוו אותם, ומדי פעם הצטרפו אנשים נוספים למעגל הרוקדים. היתה זו הפעם הראשונה בה ראיתי את הריקוד הבושמני עליו שמעתי רבות כל כך.
נמיביה היא מדינת ענק, כ־800,000 קילומטרים רבועים (בערך פי 40 משטחה של מדינת ישראל), וחיות בה אוכלוסיות אנושיות מגוונות. אחת הקבוצות המסקרנות והנודעות ביותר היא זו של הבושמנים. לא מעט תרם לפרסום שמם הסרט "האלים משתוללים", שאולי לא עשה עימם צדק, אבל פרסם את דבר קיומם בעולם.
משמעות השם "בושמנים" באנגלית "אנשי הסבך" (BUSH MEN), וזהו למעשה שם כללי שהעניקו הלבנים שהגיעו לאפריקה הדרומית לשבטים השונים שחיו באיזור. בהדרגה, השתנה הרכב האוכלוסייה בחלק זה של היבשת, כשעוד ועוד שבטים הגיעו מצפון. מהשבטים המקוריים שחיו באיזור הקלהארי של נמיביה ובוצואנה, שנקראו בושמנים, נותרו ארבע קבוצות: בראקואנה
(BARACUENA), היקונג (HICUNG), ואסיקלה (VASIQUELA) וזונווה
(ZUNWA), אותו מבטאים בני המקום כ"זונקווה", הנקראים גם קאנג וסאן.
בסך הכל, מונים היום שבטי הבושמנים יחד כ־20,000 איש (יש חוקרים הטוענים כי מספרם מגיע ל־55,000). הזונקווה – "האנשים האמיתיים" – הם היחידים המשמרים חלק ניכר מאורח החיים המסורתי. הם מתקיימים מציד ומלקט, אך רובם אינם נודדים כבעבר. מספרם מגיע לכ־2,500 איש בלבד, ורובם מתגוררים בעומק הקלהארי, בגבול בין בוצואנה לנמיביה, באיזור המכונה בושמנלנד. על יחסם לשבטים הבושמניים האחרים מעידים הכינויים שהעניקו להם: "בושמנים רגילים" או "סתם בושמנים".
 
האנשים העדינים
בושמנלנד שוכנת בלב הקלהארי, המשתרע על כשני מיליון קילומטרים רבועים ומגיע עד דרום זאיר. המרחב הזה אמנם מתואר כמדבר, אך בושמנלנד ואזורים נוספים בו אינם מדבריים באופן מובהק ונהנים מ־250 עד 400 מילימטרים גשם בשנה. במקומות אלה מכוסה רוב השטח בצמחייה רב־שנתית, בעיקר עצים ושיחים. הגשמים בבושמנלנד יורדים רק בקיץ, בין דצמבר למארס, וכמותם אינה קבועה; לעיתים כמה מאות מילימטרים ולעיתים פחות מ־50 מילימטרים.
נכנסנו, משלחת של שמונה אנשים, לילך, דניאלה, עדי, נגה, רז, דוד, ארז ואני לעומק הקלהארי במשאית מסוג יונימוג, שהתאימו ארז וערן (שנשאר בארץ) לצרכינו, והגענו לעיירה היחידה באיזור – צומקווה. היו בה כמה בקתות, מרפאה של "חיל השלום" וכנסייה, אותה ניהל כומר מדרום־אפריקה. שם פגשנו את השחקן הראשי ב"האלים משתוללים". הסרט ממחיש את ההתמודדות הקשה עם החיים המודרניים של בני שבט נידח באפריקה, לאחר שנוסע במטוס קל מטיל לאזורם באקראי בקבוק ריק של קוקה קולה. הסרט המצחיק מאוד אמנם התכוון להתריע מפני פגיעה בתרבויות אחרות, אבל השחקן הראשי לא התאושש עדיין מהפגישה עם הסרט והחיים המערביים. הוא עזב את כפרו, עבר להתגורר בעיירה, הפסיק לצאת לציד, ואת זמנו הוא מבלה בשתיית משקאות אלכוהוליים.
יחד עם זאת, "הכוכב" לשעבר אינו בן זונקווה טיפוסי. רוב בני שבטו חיים עדיין בכפרים ושומרים על דרך חייהם המסורתית. רצינו להגיע לכפרים האלה ולפגוש בושמנים החיים כפי שחיו אבותיהם. רכשנו מפה מפורטת של האיזור, שכרנו שני מורי דרך צעירים בני השבט, דאם וצ'ונה, ששימשו לנו גם כמתורגמנים, והמשכנו מזרחה לעומק הקלהארי.
ההתקדמות היתה איטית. החול היה רך וטובעני, והמשאית איימה לשקוע. בקטעים מסוימים נאלצנו להוציא אוויר מהגלגלים, כדי להמשיך הלאה. הקמנו את המחנה שלנו סמוך לעץ באובב (Adansonia digitata) ענק עם גזע חלול, שהתרומם מעל המשאית שלנו. בחלל  הגזע הקמנו את המקלחת. מדי בוקר יצאנו לבקר כפר בושמני או שניים, ופגשנו את זקני הכפר שחלקו איתנו את הידע הרב שצברו על צמחי מאכל ומרפא. מדי ערב ליקטנו עצים יבשים למדורה, בעיקר ענפי עץ העופרת (LEAD WOOD, Combretum lmberbe), הבוערים במשך שעות רבות, ועל הגחלים אפינו לחם ולפעמים גם עוגות. לילות החורף בקלהארי קרים, אבל פיצו על כך שקיעות עוצרות נשימה.
בעיירה צומקווה אמרו לנו שבבושמנלנד אין גנבים, ומעולם לא נגנב כאן דבר. כדי להבטיח שלא נופתע, השארנו שומר על המחנה. ביום הראשון, לפני שיצאנו לדרך, הצבענו על המזון והשתייה שלנו והצענו לו לקחת מהם כרצונו. הוא הביט בנו ממרומי הענף עליו ישב וחייך. כשחזרנו בערב ישב השומר על אותו ענף. הוא לא נגע במזון ובשתייה. זו היתה הפעם הראשונה בה נוכחנו עד כמה הכינוי "האנשים העדינים" הולם את הבושמנים. בכל תקופת שהותי איתם לא שמעתי אפילו בושמן אחד מרים את קולו.
לא רק נוהגם של הבושמנים עדין, אלא גם מבנה גופם. גובהם הממוצע הוא 1.55 מטרים; מבנה גופם צנום במיוחד, והמשקל הסגולי של עצמותיהם נמוך בכ־15 עד 20 אחוזים מעצמות אדם לבן. כשעזרתי בפעם הראשונה לבושמן זקן לעלות למשאית שלנו, נדהמתי לגלות כמה קל גופו; משקלו היה כ־40 קילוגרם. מבחינה גנטית, הם הקרובים ביותר לאב הקדמון של מרבית שבטי אפריקה. שערם מתולתל מאוד, עיניהם מלוכסנות מעט, וצבע עורם מזכיר מונגולים דווקא.
למרות עדינותם וביישנותם, הם אינם שתקנים. אהבתי לשמוע אותם מדברים ביניהם. בשפת הזונקווה יש כ־20 צלילים שונים, הנשמעים לאוזן בלתי אמונה כמו צקצוקים. כשנראה היה לי שהצלחתי להבחין בחמישה צקצוקים שונים, והפגנתי את "כשרוני", עוררתי בעיקר פרצי גיחוך וצחוק. את שם השבט, למשל, יש לבטא בערך כך: זונ (ZUN), צקצוק שנעשה על ידי הצמדת הלשון לחך ודומה לצליל ק, ורק אז ווה (WA). ולכן שמם זונקווה.

בעקבות המים
נסענו לכפר מרוחק בשם גימסה (GIMSA). כשהתקרבנו, נדהמנו לראות את התושבים השלווים רצים לקראתנו בהתרגשות. כולם דיברו יחד ובמהירות, ודאם הזדרז לתרגם לנו: פיל ענק, שחיפש מים, הגיע לכפר לאחר שהריח את המים במתקן השאיבה הסולארי שבנתה עבורם ממשלת נמיביה. הוא לא שתה, אבל עקר את הצינורות מהבאר, ולאחר שגרם נזק הלך לדרכו והותיר את הכפר בלא מים.
כשהתקינה ממשלת נמיביה את המשאבות הללו, לא טרחה ללמד את התושבים לתקן אותן במקרה הצורך. בכלל, קשה מאוד להסתגל לאמצעים טכנולוגיים חדשים, בעיקר מתקשים בכך אנשים שמרבית חייהם הטכנולוגיה זרה להם. נחלצנו לעזרתם, ולאחר שעת עבודה שילשלנו את המשאבה לתוך הבאר, טיפסנו על מגדל המים הגבוה, ולאחר כעשר דקות מילאו המים את המיכל שהתרוקן.
ממרומי מגדל המים נראה הקלהארי שונה; מישור אינסופי של חול ושיחים, ופה ושם כפר בושמני קטן, שנראה כמצויר. וכל הנוף הזה הקרין בעיקר שקט. נשמע רק רחש המים הזורמים למיכל.
המים הזורמים במיכל הם תופעה חדשה בכפרים הבושמניים. עד לא מזמן נאלצו הבושמנים להתמודד בכוחות עצמם עם המחסור במים. זאת הסיבה לכך שחלק חשוב במסורת שלהם כרוך בחיפוש אחר מים. בסוף העונה הגשומה נהגו בני השבט לאגור מים בקליפות של ביצי יען, לאחר שהביצים רוקנו מתוכנן והפכו למעין מכלים, ולטמון אותם באדמה לשעת מחסור. במהלך נדודיהם הארוכים הם לוקחים עימם גם היום מים בתוך מיכל, העשוי מקיבה של בעלי חיים שונים, בעיקר בקיבת הג'ירפה. ננה, בושמני שפגשתי באחד הכפרים, סיפר כי הצעירים לוקחים איתם קיבת ג'ירפה אפילו כשהם יוצאים לצעדה קצרה. הוא אמר זאת בבוז, והוסיף שהנוער פשוט אינו מסוגל להתמודד עם תנאי השטח.
השינוי שחל בנוער הוא, כמובן, תוצאה של פיתוח. ממשלת נמיביה קודחת לאחרונה בארות מים ומתקינה משאבות רוח או משאבות סולאריות ליד כל כפר. בגלל מבנהו הגיאולוגי המיוחד של הקלהארי מפלס מי התהום גבוה, ויש לקדוח לעומק של חמישה עד עשרה מטרים בלבד כדי להגיע אליהם.
לאחר שתיקנו את מתקן המים ושתינו לרוויה, התפנינו ליהנות מקבלת הפנים החגיגית שכללה שירה, נגינה וריקודים. בכפר זה רכשנו מזכרות: נרתיק בושם עשוי משריון צב, ובתוכו בושם העשוי מתערובת של צמחים ארומטיים; סכין תוצרת בית, כלי ציד, כולל חיצי עצם וחיצים מורעלים, ותכשיטים מעוטרים בחרוזים העשויים מביצי יען. חלק ניכר מעבודות היד של הבושמנים מעוטר היום בחרוזי פלסטיק צבעוניים. אזכור לעיטורי הפלסטיק הופיע כבר במאמר חלוצי שפורסם על הבושמנים ב־1956, והם תוארו שם כ"עבודה בושמנית טיפוסית".

אומנות הציד
כלכלתם של הבושמנים מבוססת על ציד ולקט. בשר הציד מהווה כ־20 עד 40 אחוזים ממזונם, שיעור גבוה יחסית, אך לא גבוה כל כך בהתחשב במוניטין שיצאו להם כציידים. למעשה, רוב מזונם בא להם מהצומח.
הציד בקלהארי אינו פשוט, וכדי לצוד נדרשת מיומנות רבה. הנערים לומדים את אומנות הציד מאבותיהם ומצטרפים אליהם למסעותיהם בגיל צעיר. "הרגע המרגש ביותר לכל ילד הוא כאשר הוא קוטל חיה גדולה", סיפר לי דאם. כשנער הורג חיה ממין זכר בפעם הראשונה, עליו לקטול אותה מצידה הימני, ואם זו נקבה – עליו לעשות זאת מצידה השמאלי. דבר זה מבטיח כי יהיה בבגרותו צייד גדול. הציד הוא עניין לגברים בלבד. גבר שאינו צד נחשב לילדותי, ואף אשה לא תסכים להתחבר אליו. הנשים מופקדות על לקט הצמחים, אך הן זוכות לעזרת הגברים החוזרים ממסעות הציד עם מינים רבים של צמחי מאכל.
לציד יוצאים בני השבט בחבורות קטנות. הם מצוידים בחניתות, אבל הקשת והחיצים הם כלי נשקם העיקרי. לכל אשפת חיצים מצורף שרף המשמש לתיקונים וזוג מקלות מענפי עץ מרולה (MARRULA, Sclerocarya caffra), באמצעותם מדליקים הבושמנים אש. הציידים תרים אחר עקבות בעלי החיים וסימנים אחרים המצביעים על נוכחותם. לפעמים, הם נאלצים ללכת בין עשרה ל־30 קילומטרים ביום כדי למצוא בעל חיים, לעיתים לשווא. כשהם מאתרים את החיה, הם אינם מתנפלים עליה, אלא מחשבים את כיוון הרוח, הטמפרטורה ועמדת שאר בעלי החיים בעדר, כדי שיוכלו להתגנב אליה בחשאי. בשלב זה התקשורת בין הציידים מועטת, והיא נעשית בשפת סימנים. כשהם בטוחים שהחיה לא תחוש בהם, הם מתקרבים ויורים בה חיצים מורעלים. הבושמנים אינם מסתפקים בחיות קטנות, אלא צדים גם חיות גדולות כמו קודו וג'ירפה. הם אינם צדים פילים ואריות.
על החיצים מורחים רעל שמפיקים מזחל הנמצא סמוך לשיח צ'ו
 ( Commiphora,XO africana) או על ענפיו. כמות רעל לחץ אחד מפיקים מחמישה זחלים. בעונה היבשה מסתתרים הזחלים באדמה ויש לחפור סביב השיח עד לעומק של כ־80 סנטימטרים כדי למצוא אותם.
כדי להדביק את הרעל לחץ מורחים עליו קודם מעט חומר אותו מפיקים מצמח קוצני שהבושמנים מכנים "החותנת". הצמח זכה לשמו, הסביר לי דאם, "בגלל שכמו החותנת, הוא דוקר אותך ואחר כך מדביק אותך". כדי להפיק את הדבק לועסים את הצמח ומורחים את העיסה על ראש החץ. לאחר מכן מייבשים את ראש החץ באש, והכיסוי הופך למעין גומי דביק. עליו מורחים את הרעל. זהו רעל קטלני חסר מרפא, אך לעיתים הוא אינו ממית את החיה מיד, והציידים נאלצים לעקוב אחריה כמה שעות או אפילו כמה ימים.
היציאה לציד בחברת הבושמנים היתה אחת החוויות הנפלאות, על אף שהמסע הסתיים בלקט צמחים בלבד. במהלך הציד החל להתפתח ויכוח בין שני ציידים, בנוגע לזמן המדויק שבו עבר באיזור קודו צעיר. האחד אמר לפני חמישה ימים, ואילו השני טען כי הדבר היה לפני שישה ימים. אגב כך הצביע צייד שלישי על שני עלים שהיו על הקרקע – שנראו בעיני כמו יתר הצמחים – וקרא קריאת התפעלות. מיד כרעו כולם והחלו חופרים בשקדנות. הם הוציאו פקעת שמשקלה בין שניים לשלושה קילוגרמים ושמחו עליה כמוצאי שלל רב. כששאלתי על מה השמחה, הוסבר לי כי פקעת זו טעימה מאוד למאכל ויש בה גם כמות גדולה של נוזלים.
כשחוזרים מהציד, דואגים הציידים ראשית כל לבני משפחותיהם. את שאר הבשר וצמחי המאכל מחלקים בין שאר תושבי הכפר. בתנאים הקשים של הקלהארי, העזרה ההדדית היא צורך קיומי.

אומה גדולה
בלילה, ליד המדורה, מתכנסים הגברים ומספרים סיפורי ציד. באחת ההתכנסויות הללו סיפר אחד הזקנים על צייד בושמני שירה חץ מורעל ישר לתוך חדק של פיל והרגו. "אבל", הוסיף המספר, "אותו צייד נפלא מת מזמן, ואי־אפשר לשאול אותו אם זה קרה באמת או שזה סתם סיפור".
"את האש", סיפר אחר, "הבאנו אנחנו לעולם". פעם היתה האש נחלתו של קקני בלבד, ורק הוא ומשפחתו אכלו מזון מבושל. יום אחד הגיע גאונה כדי לבקר את הילדים, והם הציעו לו להצטרף אליהם. מזונם היה כה טעים, שלמחרת הוא חזר כדי לבקש עוד. בתחילה צפה מרחוק וראה אותם משתמשים במקלות האש. אחרי הארוחה ביקש מקקני לתת לו את המקלות, אך קקני סירב. גאונה התרגז, חטף את מקל האש, שבר אותו לחתיכות והעיף אותו כלפי מעלה. השברים נפוצו לכל עבר, ומאז – בכל מקל טמונה אש. "לכן אנו אומה כה גדולה", סיים הזקן את סיפורו.
המזון מצוי, בדרך כלל, בשפע והוא מגוון מאוד. לאור זאת, אין פלא שקשה לשכנע את הבושמנים לעבור לגידולים חקלאיים. "למה לגדל, אם יש בטבע כל כך הרבה אגוזים?" תמה אחד מהם. למעשה, התרבות הבושמנית היא תרבות של פנאי. הבושמני משקיע בממוצע כשלוש־ארבע שעות ביום בלקט ובציד, ובשאר הזמן הוא נח. חקלאות, פירושה ויתור על חיי "המותרות" הללו.
למרות שבכל ביקורי באיזור ראיתי בבתים שפע של פקעות ובשר, יש לבושמנים גם תקופות קשות, שבהן הם מתקשים למצוא מזון. הראיה הטובה לכך היא תפילתם: "עזור לי, ראה אותי, אני רעב, ראה איך אני שולח את הילדים שלי לסבך, תן להם למצוא איזה בעל חיים, אם לא חי אז לפחות מת, הם יביאו אותו הביתה, ואני ומשפחתי נוכל לשרוד עוד יום".
בכל אחד מאזורי בושמנלנד יש טאבו על אכילת חיה איזושהי על ידי חלק מהאוכלוסייה. באחד האזורים, למשל, גברים רשאים לאסוף ביצי יען, אך אסור להם לאוכלן. מזון זה מיועד לילדים ולזקנים.

הזוג הראשון
היה יום קר, רוח דרומית קרה נשבה, איש לא יצא לצוד או ללקט, התכנסנו יחד כדי לשמוע סיפור. "אתה יודע איך נוצר הזוג הראשון בעולם וגם הרווק הראשון?" שאל אותי אחד הנוכחים. לא ידעתי. "פעם" סיפר, "היו בעולם רק גברים. הם צדו למחייתם והיו מאושרים. יום אחד ירה אחד מהם חץ בקודו גדול, הקודו נפצע והצייד עקב אחריו עד שהגיע למקום לא מוכר, איזור הנשים. המקום מצא חן בעיניו והוא נשאר. כך נוצר הזוג הראשון. משלא שב, חשבו חבריו כי נקלע לצרה גדולה ושלחו קבוצת ציידים בעקבותיו. גם הם הגיעו לאיזור הנשים, ונשארו שם. לאחר מספר ימים יצאה משלחת חילוץ נוספת, ואחריה עוד אחת, עד שנותר רק גבר אחד בודד. הוא אמר לעצמו, שאם איש מחבריו לא חזר, נראה שהמקום ההוא מסוכן ביותר והחליט להישאר במקומו. וכך היה לרווק הראשון".
נישואיהם של הבושמנים מונוגמיים, והגבר הוא היוזם את החיזור. הזקנים מספרים שפעם, כדי למנוע מבוכה ולעורר את תשומת ליבה של הבחורה בה חשקו, היו הבחורים יורים בה חץ קטנטן. היום טקס החיזור מנומס יותר. לקראת השקיעה ניגש הבחור המאוהב לבקתת הנערה  ומניח בפתח אשפה ובה חיצים קטנטנים. אם למחרת בבוקר ימצא אותם מונחים עדיין באותו מקום, כדאי לו לנסות את מזלו במקום אחר. אם אשפת החיצים איננה, סימן כי הוא מוזמן להיכנס. לאחר החתונה יכולה אשה לעזוב את בעלה ולחזור להוריה, אם החיים המשותפים אינם לרוחה. אבל מקרים כאלה נדירים מאוד.
הבושמנים, יותר מכל חברה אנושית אחרת שפגשתי, חיים באיזון מושלם עם הטבע. הם אינם מנסים להשתלט עליו, אלא משתלבים בו. בגלל התנאים הקשים של הקלהארי (קשה למצוא מזון ומים לאורך זמן במקום אחד), נהגו הבושמנים עד לא מזמן לנדוד ממקום למקום, לעיתים קילומטרים רבים. מאחר שהאשה אינה יכולה לשאת על ידיה יותר מילד אחד, היא נמנעה מלהרות שוב לפני שילדה הקודם יכול היה ללכת בכוחות עצמו. מאחר שלא היו אמצעי מניעה מודרניים, נקטו אנשי השבט דרכים מסורתיות. כך, למשל, עד היום הם פשוט נמנעים מלקיים יחסי מין במשך תקופות ארוכות, או שהנשים מעסות את שדיהן כדי לגרום בכך לייצור הורמון פרולקטין, המונע ביוץ, ועוד.  על פי נתונים סטטיסטיים במשפחה בושמנית ממוצעת יש, בדרך כלל, שניים עד שלושה ילדים בלבד.
באחד הכפרים ראינו אוהל עשוי משמיכות. ביקשנו רשות והתקרבנו. מסביב למחסה זה התאספו רוב תושבי המקום, ומבין היריעות הציצו בנו שתי עיניים מוקפות בצבע אדום. הפנים הצבועות היו פניה של ילדה, ותחת העיניים התגלה בהדרגה גם חיוך. כיבדתי אותה ואת שאר הנוכחים בממתקים. הילדה היתה מקושטת מכף רגל ועד ראש. כששאלתי מי היא, ומה היא עושה כאן, הוסבר לי שקיבלה  את הווסת הראשונה; כלומר, הפכה לאשה.
במהלך המחזור הראשון מקשטים את הילדה־אשה וצובעים את גופה ופניה באדום. הצבע הזה מופק מקליפות עץ המצוי רק בבוצואנה השכנה, והבושמנים מייבאים אותו משם במיוחד. כל זמן הווסת הראשונה מורחקת הנערה ומבודדת משאר אנשי הכפר, וכשהיא יוצאת מהמחסה המיוחד היא נחשבת לאשה לכל דבר.

רוצים פיתוח
עד היום מתקשים הבושמנים להסתגל לחיים המודרניים. האדם הלבן והשחור דחקו אותם מדרום היבשת. כל זמן שחיו לצד האדם הלבן, נטו לצוד גם את בקרו. בתגובה, קטלו אותם החוואים בהמוניהם, והם נדחקו למדבר קלהארי. הם עדיין מתקשים להבין מדוע נאסר עליהם לצוד פרות, ומדוע הם צריכים למנוע מהאריה לטרוף את הפרות והחזירים שנתנה להם ממשלת נמיביה. "לאריה יש זכות לטרוף, כמו שלנו יש זכות לצוד", הם טוענים.
הבושמנים עוברים עתה שינוי בלתי הפיך. האנתרופולוגים טוענים שעד תחילת המאה הבאה תיעלם צורת חייהם מן העולם.  
זמן קצר לאחר שקיבלה נמיביה את עצמאותה, במארס 1990, הוכרז חבל בושמנלנד כאוטונומיה, ובפני הבושמנים עמדו שתי אפשרויות: להכריז על האיזור כשמורת טבע ולהפוך אותה לגורם משיכה לתיירות אקולוגית, או לתת לאיזור לעבור תהליך פיתוח שיביא אותם למאה ה־20. כמו שבטים רבים אחרים, בחרו הבושמנים באפשרות השנייה.
מנסיוני למדתי, שמרבית האנשים בקצוות הנידחים של העולם מעדיפים פיתוח על פני דרכי החיים המסורתיות. לא הם, אלא אנחנו, הגרים בבתי קומות ונוסעים במכוניות חדשות רוצים בדרך כלל להותיר חברות אלה כשהיו. זאת, כדי שנוכל לפעמים לברוח מקופסאות הבטון למקום בו נותר משהו אותנטי: אנשים החיים בהרמוניה עם הטבע.

 
 
מפת נמיביה
מפת נמיביה
 
 

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

המעיין הספקן בנמיביה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות