תפריט עמוד

אתגר בניו זילנד: רגש אותי, קיווי

C9H13NO3 היא הנוסחה הכימית של הורמון חשוב. הוא מכין את הגוף למצבי לחץ ובהשפעתו מתגברים קצב הלב וזרימת הדם, קצב ועומק הנשימה, התכווצות השרירים וקצב חילוף החומרים. לציבור הרחב הוא מוכר יותר בשם "אדרנלין".

זו ההגדרה כפי שמצאתי אותה בדפי האינטרנט, אבל אם תשאלו אותי מדובר בסם ממכר, טבעי, מענג בצורה בלתי רגילה, זול מאוד וקל להשגה בשלל דרכים וצורות שאת רובן ככולן תוכלו למצוא בגן השעשועים הטבעי, הגדול והיפה ביותר בכדור הארץ – ניו זילנד.

אחד היתרונות הגדולים בצריכת אדרנלין הוא העובדה שהנושא פתוח לקהל הרחב, ללא הבדלי דת, גזע, מין, גיל או ניסיון. הדלת לעולם האדרנלין נפתחה עבורי במהלך אותו טיול בן שנה שלרוב הישראלים יש ברזומה, כשההכשרה היחידה שלי בתחום הספורט האתגרי טרם הטיול הסתכמה בכנפי צניחה על המדים ונסיעה על סקטבורד בגיל אחת עשרה.

במהלך הטיול עשיתי קורס טיפוס סלע בתאילנד, ובאוסטרליה צברתי ניסיון בתחום. בניו זילנד, המציעה את כל סוגי הספורט האתגרי שהגה האדם אי פעם, החלטתי לשלב טיול תרמילאים עם ביקור באתרי הטיפוס הפזורים ברחבי המדינה ולבדוק אם זו באמת בירת הספורט המטורף עלי אדמות.

זורבינג. כדור בקוטר של כשלושה מטרים שמתגלגל במורד המדרון

לטפס בהספק גבוה
טיפוס סלע מתחלק לשני סוגים עיקריים: טיפוס ספורטיבי וטיפוס טבעי. במסלול ספורט מישהו כבר טרח לקבוע לאורכו ברגים, שאליהם מחברים את החבל עם העלייה בגובה. במסלול טבעי אין עגינות מוכנות, יש רק סלע וזהו. זה שמוביל את המסלול – כלומר מטפס ראשון ולוקח את החבל למעלה – דואג להניח עגינות בדרך באמצעות מכשירים שונים (אחר כך מוציאים אותן). בכל מקרה, חייבים לטפס בזוג – כשאחד מטפס השני מאבטח. ישנו גם טיפוס סולו, שבו מטפסים בלי חבלים ואבטחות, אבל בסוג הספורט הזה אפשר ליפול רק פעם אחת ולא זוכים לספר על החוויה לאף אחד.

התחנה הראשונה בטיול הטיפוס היתה טקאקה (Takaka), עיירה קטנה לחופו הצפוני של האי הדרומי. כשלושה קילומטרים לפני הכניסה לעיירה מדרום ישנו שלט קטן המכוון אל "Hangdog Climbers Campground". כמרומז בשמו, דיירי המקום ובעליו הם מטפסים, וזו נקודת התחלה מומלצת למי שמגיע ללא שותף, ניסיון וציוד.

במקום חיכה לי צבי, שותף הטיפוס שלי מאוסטרליה. ניגשנו בזריזות לעניינים, ויצאנו בהליכה לעבר המצוקים. סוג המסלולים (מסלולי ספורט), דרגת הקושי שלהם והעובדה שהמצוקים אינם גבוהים במיוחד ונמצאים בצל אפשרו לנו לטפס בהספק גבוה. סמוך למחנה זורם נחל המשמש מקום מפלט בימים לוהטים. מאחת הגדות, לכיוון מרכז הנהר, משתרעת תקרת אבן עצומה שמתחתיה אפשר לטפס הפוך עד שמתעייפים וצונחים למים הקפואים. מומלץ בחום.

באחד הימים, כשהרגשתי בטוח מספיק, הובלתי מסלול טיפוס מסוג זה לראשונה.
כשמובילים בפעמים הראשונות, צעדים שהיו קלים נראים כבלתי אפשריים, הרגליים רועדות, הידיים מזיעות. ומה שגרם להגיע לפה מלכתחילה כבר לא נראה חשוב כל כך וכל מה שרוצים זה להיות בבית, לראות ערוץ שמונה ולשחק טאקי.

בולדרינג. טיפוס על סלעים גדולים במיוחד | צילום: סקוט הליסטון

אחד מאיתנו יילך לישון מובס
התכנון היה להקיף את האי הדרומי מאתר טיפוס אחד למשנהו לפי ספר ההדרכה "South Island Rock" (אם אתם מתכוונים לטפס באזור מסוים בלבד, עדיף לקנות את החוברת של אותו אזור), אך לאחר הנסיעה לקווינסטאון (Queenstown) נפרדנו דרכינו והמשכתי לבד. אחד היתרונות הגדולים בטיול עם רכב בניו זילנד היא היכולת להגיע לכל נקודה באותו אי עוד באותו היום, כך שמבחר האתרים שעמד לרשותי היה עצום: הדרך אל מילפורד סאונד (Milford Sound), אזור עם מצוקי גרניט שמציעים מסלולי טיפוס הנמשכים עד יום; הר קוק (Cook), הידוע יותר כיעד מועדף למטפסי הרים, אך מציע גם שלל מסלולי טיפוס סלע; הגבעות סביב כרייסטצ'רץ', חצי האי בנקס, דנידין ועוד.

חסר שותף החלטתי לעבור לתחום שאליו נחשפתי מעט עד כה: בולדרינג (Bouldering) – טיפוס על סלעים גדולים במיוחד (בולדרים). הרעיון הוא לפתור בעיות כמו מעבר מצד אחד של הסלע לצדו השני או לטפס עד לראשו. הצעדים והתנועות קשים יותר מבטיפוס רגיל, אך המאמץ קצר יחסית. מאחר שלא מטפסים בעזרת חבלים אין חובה לטפס בזוג, ובכל זאת – כדאי להיעזר באדם נוסף.

במרחק עשר דקות נסיעה מקווינסטאון דרומה שוכן שדה בולדרים מכובד. רובם נמצאים בשטח של חווה פרטית, אך לבעלים אין בעיה להרשות למטפסים להיכנס עם הרכב עד הסלעים עצמם, כל עוד נשמרים הסדר והניקיון. עשרה ימים של בולדרינג בבוקר, שיטוט בסביבה הנהדרת אחר הצהריים וחיי לילה פרועים בעיר סימנו את השלב הראשון במאניית הבולדרינג שהחלה.

בתום חודש לא היה שדה בולדרים באי הדרומי שלא זכה לביקור ממני: בהר קוק, קווינסטאון, באלפנט רוק (Elephant Rock), בוואנקה (Wanaka), בקאסל היל (Castle Hill) ובמקומות אחרים. הם שונים זה מזה בסוג הסלע ובבעיות שיש לפתור, אך בכולם כשהייתי בגובה שני מטרים מעל הקרקע, גם אם נותר צעד אחד לסיום המהלך, שקשקתי אותו דבר, ואם נפלתי ללא נזקים חמורים במיוחד, עליתי שוב ושוב. זה אני והסלע, ואחד מאיתנו יילך לישון בלילה מובס. תחושת ההצלחה, במיוחד לגבי מסלול שהפך לאויב שלך בלב ובנפש לאחר נסיונות כושלים, היא התעלות רוח שקשה לתאר.

העיירה קאסל היל היא מקום מיוחד במינו. היא שוכנת בחצי הדרך מכרייסטצ'רץ' לארתור'ז פאס (Arthur’s Pass) וצמודות לה כמה גבעות שנראות כאילו יצורי ענק פיזרו שם פצפוצי שוקולד לקישוט. מבט קרוב יותר חושף כי מדובר באלפי בולדרים מאבן גיר בגובה של בין שלושה לעשרים מטר. כשנסעתי לשם בפעם הראשונה, עצרתי בצד הדרך והתבוננתי משתומם במקום הזה, שמציע כל כך הרבה בעיות שונות. גגות ענק ושיפועים שליליים כמעט שאין שם, אך בעיות טכניות וצעדים אלגנטיים יש בשפע. בתשעת הימים שהייתי שם לא התקרבתי לגעת אפילו בחלקיק ממה שיש למקום להציע. אין צורך להסתכל בספר; מתמקמים על גבעה ופותרים בעיות משחר ועד שקיעה.

קיאקים במים לבנים


תגיד שלום למצלמה, ותקפוץ
לכל אורך הטיול בניו זילנד תיתקלו בעלוני פרסום שמציעים תמורת אי אלו סכומי כסף לשים את נפשכם בכפכם ולעשות משהו מטורף, שאם אמא שלכם היתה יודעת עליו – היא לא היתה מרשה לכם לצאת מהבית. אולי זה החוסר בסכנה ממשית שיש לשוכנים בניו זילנד, או אולי השלווה המדהימה, שמביאים אותם לכדי טירוף. בקווינסטאון כבר קשה מאוד להתעלם מהעלונים. אם כסף יש לכם ותחושת אחריות לחייכם קצת פחות, תמצאו הרבה מה לעשות שם.

ממגוון האופציות בחרתי (איך לא?) באחת מקפיצות הבאנג'י שהעיירה מציעה. כהכנה לבהלה העצומה שבקפיצה מגובה 130 מטר, דאגו שהנסיעה הקצרה לשם במיניבוס מקרטע וההגעה למקום הקפיצה בתיבת מתכת שגולשת באטיות על הכבל יבהירו מספיק טוב שפחד זה הנושא שבו נעסוק היום. בתוך הקרון מושמעת מוזיקה רועשת שאמורה להכניס אותך לאווירה ולגרום לך להפעיל את המוח כמה שפחות.

ואז מושיבים אותך, קושרים אותך, אומרים לך תגיד שלום למצלמה. אתה מדדה לשפת הקרון, מביט למטה ומשהו מוזר קורה: כל העולם החיצון מנמיך ווליום ומשתררת דממה משונה, פעימות הלב זה הדבר היחיד שאתה שומע ונוזל רותח מתקדם בעורקים עם כל פעימה. אתה לוקח שלוש נשימות ארוכות, ממש ארוכות, ומביט למטה שוב, דממה מוחלטת, זה אתה והמאה שלושים מטר מתחתיך. אתה עוצם את העיניים, מרגיש צמרמורת מתחילה לטפס במעלה גופך ואז בשבריר שנייה הדם שלך הופך לקרח, כל השערות בגוף סומרות, אתה מישיר מבט.
וקופץ.
לאט לאט המוח משתלט חזרה על הגוף, הרוח שורקת באוזניים, אתה מודע לצעקה שאתה משחרר וגלים של הנאה, סיפוק ואושר מציפים אותך. "Adrenaline Rush" קוראים לזה. אחר כך, בנסיעה חזרה, שכבר לא ממש מפחידה, אתה משחזר בעיני רוחך את החוויה אינספור פעמים.

יש כל כך הרבה מקומות בניו זילנד שבהם חווים ריגוש דומה. באנג'י וצניחה חופשית הן האפשרויות הפופולריות ביותר, אך כושר ההמצאה של הניו זילנדים גבוה באופן יוצא דופן, ופשוט קשה לבחור: זורבינג, שיט בסירת סילון, רפטינג מכל מיני סוגים ועוד.

בשלב מסוים בטיול, אחרי שכבר ספגתם את האווירה, גם לכם ייראה הגיוני לחלוטין לנהוג בפארק שעשועים ענקי במכונית שפונה שמאלה כשמסובבים את ההגה ימינה ולהיפך, להפקיר את גופכם במורד מפלים וזרמי מים אדירים או להיכנס לתוך כדור ענקי ולהתגלגל בתוכו במורד גבעה, חוויה שתיצור אצלכם הזדהות מוחלטת עם בגדים במכונת הכביסה. בכל אשר תפנו תוכלו למצוא אתגרים חדשים להתמודד עימם ולשבור מחסומים שחשבתם שיש לכם. אני בחרתי בטיפוס כמשהו שילווה אותי לאורך הטיול, אך האפשרויות רבות. פשוט בחרו מה שמתאים לכם ולכו על זה. לא תצטערו, מבטיח.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.