תפריט עמוד

ארה"ב – שעותיה האפלות – נתיב הדמעות

ארה"ב – שעותיה האפלות – נתיב הדמעות

דכוי פוליטי, אלימות, גזענות והפרה בוטה של זכויות בסיסיות הם מוטיבים חוזרים בצדו האפל של הסיפור האמריקני. ההיסטוריה של ארצות הברית שזורה מלחמות נגד קבוצות או אידאולוגיות שאיימו, או איימו לכאורה, על האינטרסים המצויים בבסיס הקונצנזוס הלאומי. בחרנו להביא שלושה סיפורים כאלה.

מבוסס על ספרו של פרופ' אנון גוטפלד "שערים לחוויה האמריקנית"

גירוש אומת הצ'רוקי מאדמתה

שבט הצ'רוקי היה אחת האומות האינדיאניות המשגשגות ביותר בצפון אמריקה – שבט מתורבת, גאה ועשיר. הבוטנאי ויליאם ברטרם תיאר את בני השבט כאנשים נאים, גבוהים ואציליים, שהתנהגותם מעידה על רוחב לב, עליונות ועצמאות. גירושם של אלפים מבני השבט מן הגבעות הדשנות של צפון מדינת ג'ורג'יה, שבהן שכנו מאז ומתמיד, אל קרקע מדברית וצחיחה מעבר לנהר המיסיסיפי, הינו אחד הסיפורים העצובים והמחרידים ביותר של ההיסטוריה האמריקנית.

באביב 1838 הצעיד גנרל וינפילד סקוט את כוחותיו מצבא ארצות הברית, ללא התנגדות, אל לב לבן של אדמות הצ'רוקי. ב־10 במאי הוא הגיע לניו־אקוטה, בירת החבל, ושם הכריז: "נשיא ארצות הברית שלח אותי עם צבא חזק כדי לגרום לכך שבהתאם לחוזה של שנת 1835 תצטרפו אל אותו חלק של עמכם שכבר מתקיים בשגשוג מעבר למיסיסיפי… ההגירה מוכרחה להתחיל במהירות… הירח המלא של חודש מאי כבר מתחיל לקטון, ולפני שייעלם, על כל צ'רוקי – גבר, אישה וילד… להיות בתנועה ולהצטרף אל אֶחיו במערב… כוחותי כבר תפסו עמדות רבות… עוד אלפי חיילים מתקרבים מכיוונים שונים כדי להבטיח שהתנגדות ובריחה יהיו חסרי כל תקווה… האם תתנגדו ובכך תכריחו אותי להשתמש בנשק? האם תברחו כדי להתחבא בהרים וביערות ובכך תכריחו אותנו ללכוד אתכם? זכרו, בתהליך של ציד לא יהיה ניתן למנוע התנגשויות, ודמם של אנשים לבנים ואדומים יישפך, וכאשר יישפך, אפילו יקרה הדבר ללא כוונה תחילה, לא יוכלו אף האנושיים והמתונים ביותר מביניכם למנוע מלחמה כללית והרס".

בני הצ'רוקי אימצו את דרך חייו של האדם הלבן, את בגדיו, את דתו ואת צורת ממשלו, ואף ניסחו חוקה משלהם. אחד מבני השבט אף פיתח אלף־בית לשפתם, ואלפים למדו קרוא וכתוב. הם עיבדו את הקרקע, נטעו ושתלו, סללו דרכים ובנו עיירות. אך כל זה היה לשווא. כעת דרשו הלבנים את כל אדמותיהם. תמורת אדמותיהם הפוריות היו בני הצ'רוקי אמורים לקבל חמישה מיליון דולר וחלקת אדמה בערבה, מעבר למיסיסיפי. היתה זו מכה נוראה לאומה הגאה.

לאדמותיהם של בני הצ'רוקי היה משקל רב בפוליטיקה הפנימית של ארצות הברית, והם נאלצו להתמודד עם כוחות רבים שהיו נחושים לפנותם. ב־1828 רץ אנדרו ג'קסון לנשיאות. הוא ידע שכדי להיבחר עליו לקבל את קולותיהם של חוואי הסְפר, והעניין היה לנושא מרכזי במצע הבחירות שלו. סיסמתו היתה "אדמה חופשית למתיישבים תאבי הקרקע". הוא הדגיש עניין זה במיוחד בג'ורג'יה, שבה אלפי מתיישבים לטשו עין לעבר אדמות הצ'רוקי, והבטיח לבני ג'ורג'יה כי אם ייבחר לנשיאות, יסייע בפתיחת אדמות הצ'רוקי להתיישבות. ג'קסון התעלם מכך שהצ'רוקים היו בני בריתו במלחמת 1812, וסייעו לו לנצח בקרב בעיקול "פרסת הסוס" (Horseshoe Bend). על כך אמר אחד ממנהיגי הצ'רוקי, שלחם עם ג'קסון באותו קרב, כי אילו ידע שג'קסון יגרשם מבתיהם, היה הורג אותו באותו יום בשדה הקרב.

שלושה שבועות לאחר שנבחר ג'קסון לנשיא, הרחיב הפרלמנט המדינתי בג'ורג'יה את ריבונות המדינה על אזורי הצ'רוקי, סיפח את אדמתם וביטל את חוקתם, את ממשלתם ואת בתי־המשפט שלהם. מכיוון שקרוב ל־75 אחוזים מבני אומת הצ'רוקי גרו בג'ורג'יה, משמעות החקיקה היתה סוף לעצמאותם כאומה. נוסף על כך דאגה ג'ורג'יה לפצוח בהכנות לקראת הלאמת הקרקע וחלוקתה מחדש. נשלחו מהנדסים למדוד את הקרקע ולחלקה ליחידות של שש מאות וארבעים דונם, ותוכננה הגרלה של שטחי האדמה הצ'רוקית בין בני ג'ורג'יה הלבנים. וכאילו להכעיס, באותה עת התגלה גם שבאדמת הצ'רוקי קיימים מרבצי זהב, סוד שאותו הסתירו הצ'רוקים במשך שנים רבות, וכעת אספסוף של מחפשי זהב החל לזרום לאדמותיהם. אזרחים לבנים ששמותיהם עלו בהגרלת השטחים החלו להשתלט על אדמות הצ'רוקי.

לצ'רוקים היו כמה ידידים בקונגרס בוושינגטון שניסו לפעול בשבילם. ביניהם היה דייווי קרוקט האגדי, שהיה חבר בית הנבחרים מטעם טנסי. הוא ביקר בחומרה את המדיניות כלפי הצ'רוקי, ותיאר אותה כשקרית ואכזרית. אף שייצג תושבי סְפר רבים שהיו שמחים להשתלט על אדמות הצ'רוקי, ואף שידע כי עמדתו עלולה לעלות לו במשרתו, הכריז כי אינו יכול לנהוג אחרת, אלא במחיר מצפונו וכבודו. אך כאשר עלה ההסכם המדובר להצבעה סופית, הוא עבר ברוב של קול אחד, וב־23 במאי 1836 חתם עליו הנשיא ג'קסון. לפי ההסכם ניתנה לצ'רוקים שהות של שנתיים לפני שיהיה עליהם לעזוב את אדמותיהם. 17 אלף צ'רוקים התעלמו מההסכם, ונותרו בבתיהם ועל אדמותיהם.

מזג האויר, המזון המקולקל והמים המעופשים בנתיב הגירוש גבו את מחירם. ראשונים מתו הילדים, לאחר מכן הזקנים, ורוב המבוגרים לקו בדיזנטריה. כארבעת אלפים צ'רוקים מתו במסע למערב – כרבע מהאומה הצ'רוקית

לאחר שעברו שנתיים קיבל גנרל סקוט פקודה לממש את ההסכם בכוח. סקוט פרסם את הפקודה שניתנה לו ב־10 במאי, וצבאו החל לבנות 13 מבצרים – שישה בצפון קרוליינה, חמישה בג'ורג'יה, אחד בטנסי ואחד באלבמה – כדי לרכז בהם את הצ'רוקים לפני שיועברו למערב. משנשלמה בניית המבצרים, פקד סקוט לרכז את בני האומה הצ'רוקית, והורה לא לירות בהם, אלא אם כן יראו סימני התנגדות.

לפי ג'יימס מוני, אתנולוג שראיין חלק מאלה ששרדו את התלאות, סיפרו השורדים שכיתות קטנות של חיילים נעו ביערות, חדרו לכל בקתה ואסרו את כל מי שמצאו. בעקבות החיילים בא אספסוף שבזז את בתי האינדיאנים ושרף אותם. שנים לאחר מכן סיכם זאת אחד מחיילי ג'ורג'יה שהשתתף במבצע: "לחמתי במלחמת האזרחים וראיתי אנשים רבים מרוסקים לחתיכות ואלפי הרוגים, אך גירוש הצ'רוקי היה המעשה האכזרי ביותר שנטלתי בו חלק בחיי".

מכיוון שידעו כי התנגדות תהיה חסרת תועלת, נכנעו הצ'רוקים ללא קרב, ובתוך חודש היו רובם עצורים במבצרים.  ב־6 ביוני 1837 החל מסעם מערבה מן המקום שבו שוכנת היום העיר צ'טנוגה שבמדינת טנסי.

יותר מ־800 בני צ'רוקי הועמסו על מעבורות שנקשרו לספינת קיטור, ושטו דרך ארוכה ומפרכת. הם נחתו בדקטר שבאלבמה, ושם הועלו על רכבת, שהיתה דבר חדש ומפחיד בשבילם, והיא הסיעה אותם עד לטסקומביה, ובה הועלו שוב על אוניית קיטור. במהלך יוני ויולי נערכו משלוחים דומים של מאות בני הצ'רוקי דרך הנהרות צפונה בנהר טנסי אל נהר אוהיו, משם בנהר המיסיסיפי עד לנהר ארקנסו, ומשם ברגל אל טריטוריית אוקלהומה – מקומם החדש.

מזג האוויר היה יבש וחם מאוד, המזון היה מקולקל והמים היו מעופשים. ראשונים מתו הילדים, לאחר מכן הזקנים, ורוב המבוגרים לקו בדיזנטריה. בכל סירה מתו כחמישה אנשים מדי יום. באחת הספינות הראשונות שהגיעו לליטל־רוק שבארקנסו מתו מאה מבין שמונה מאות הצ'רוקים שהחלו את מסעם בה. סֶגֶן צעיר כתב ביומנו ב־1 באוגוסט: "דמי קופא בזוכרי את האירועים שחוויתי".

מבקר מצפון־מזרח ארצות הברית, שחצה את מדינת קנטקי במהלך החודשים נובמבר ודצמבר 1838 ונתקל בכמה משיירות הצ'רוקי, כתב את התיאור הבא: "רוב זקני שבט הצ'רוקי סבלו במיוחד מהמסע המייגע, וחלקם היו חולים מאוד. הנשים הזקנות היו חולות מאוד, ומוכנות ליפול לתוך קבריהן, אך הן נשאו עדיין משאות כבדים על גבן. הנתיב היה בוצי או קפוא, והם הלכו יחפים… למדתי מהתושבים שבכל מקום לאורך הדרך הם קברו 15-14 איש ליום. בממוצע הם הצליחו לעבור 16 קילומטר מדי יום. הם לא התקדמו בשבת, אלא עצרו, נפגשו והתפללו יחד ל'רוח הגדולה'".

במרס 1839 הגיעה הקבוצה האחרונה למקום מושבה החדש במערב. כארבעת אלפים צ'רוקים מתו במסע למערב – כרבע מכלל בני האומה הצ'רוקית. רובם המכריע מתו מסיבות הקשורות באופן ישיר לתלאות הדרך. מאז זוכרים בני הצ'רוקי את "הנתיב שבו בכו", הוא "נתיב הדמעות".

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

לאן נעלמו הכוכבים?

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות