אראטאני,ARATANI MACHI) 荒谷町), או בתרגום ישיר – כפר עמק הבוּר, הוא כפר קטנטן בדרום מחוז אישיקאווה, במערב האי הונשו. 12 נפשות מתגוררות בכפר בסך הכל, כולל אותי ואת רביה. כמה בתים פזורים על דרך הררית שלא מגיעה לשום מקום. אחרינו יש עוד כפר אחד קטן יותר, אחריו עוד כפר נטוש, ואז כלום. הכביש נגמר. לא משהו מרגש במיוחד במסלול השחוק של המטיילים ביפן, עם הדיסני והמקדשים והראמן. בעצם אין פה כלום, אפילו לא קומביני (חנויות נוחות הנפוצות גם בעיירות קטנות). סתם עוד כמה בתים על סף ההתמזגות עם הזיכרון הקולקטיבי של עיירות יפניות נידחות. פה אנחנו חיים, ויש קסם במקום כזה – מבודד, כמעט שכוח. במיוחד למי שאוהב את השקט שלו, ואת הדמדומים האחרונים של מה שאולי הייתה יפן של פעם.
כמה בתים פזורים על דרך הררית שלא מגיעה לשום מקום
לקריאה נוספת:
שנינו עוסקים במלאכה. אני בקדרות ורביה בחריטת עץ ולכה יפנית מסורתית. נפגשנו בבצלאל לפני שבע שנים, כשהיא באה מגרמניה לתוכנית חילופי סטודנטים. שנינו למדנו עיצוב תעשייתי וכשהכרנו כבר ידעתי שאני אסע ליפן. קיבלתי בזמנו מלגה ללימודי תואר שני בקרמיקה באוניברסיטה לאומניות בטוקיו ורביה סיימה את הלימודים שלה. האמת שחשבנו שנבוא לשנתיים – אני אלמד, רביה תהנה מטוקיו ומיפן, ואחרי שאסיים את התואר, נחזור. אבל שנה אחרי שעברנו ליפן גם רביה התחילה ללמוד ואז השנתיים הפכו לשלוש, והשלוש הפכו לארבע, ואז הריון, ובית, והנה אנחנו עוד פה בלי תוכנית יציאה.
עידו עוסק בקדרות ורביה בחריטת עץ ולכה יפנית מסורתית
בית ביפן
את הבית שאנחנו גרים בו היום, ובכלל את האזור כולו, הכרנו רק בזכות רביה. לרביה נמאס לשבת ולחכות שאני אחזור מהלימודים. היא חיפשה מה לעשות ומצאה בכפר בשם ימאנקה בית ספר שמלמד חריטת עץ מסורתית – היחיד בכל יפן, 14 שעות נסיעה מטוקיו. היא נרשמה והתקבלה, המערבית הראשונה אי פעם. אני נשארתי בטוקיו ובמשך שנה וחצי פעם אני ביקרתי אצלה ופעם היא אצלי. בכל ביקור שלי המקום תמיד היה מזמין, עם תרבות מקומית של בתי רחצה, עבודות עץ ולכה מסורתית. מקום קטן ופשוט, בלי הרבה נוצץ אבל עם המון קסם. כמעט בלי זרים אבל עם אוכלוסייה מקומית חמה ומקבלת.
כלי הקרמיקה שעידו יוצר
אנשים הופתעו כל פעם לפגוש אותנו, במיוחד בהתחלה כשפגשו אותנו יותר מפעם אחת. כאילו עשינו בלאגן במטריקס. כאילו היינו אמורים רק לחלוף פה, לא להישאר. אבל התאהבנו במקום וכשסיימתי ללמוד ארזתי את הדירה שלנו בטוקיו והעברתי הכל לכפר ימאנאקה. לקראת סוף הלימודים שלה עשינו חושבים – להישאר או לעזוב? לארץ או לאירופה? מהר מאוד הגענו למסקנה שאין לנו תקציב וגם לא באמת רצינו לגור בשום מקום אחר. אז קנינו בית ישן, מסורתי, בן קצת פחות ממאה שנה, באראטאני, הכפר הסמוך לימאנאקה, לא רחוק מהסופר והחברים אבל לגמרי בטבע, עם שטח גדול לבנות עליו סדנאות. בית שיש בו מקום לילד וגם לסבא וסבתא שיבואו לבקר. לפני כמה חודשים, כשרביה היתה בחודש התשיעי להריונה, עברנו לביתנו בכפר.
עידו ורביה. החיים בכפר אראטאני מאפשרים קרבה לטבע
החיים בכפר לשימור
אראטאני ניצב בעמק שעולה אל תוך ההר ובניגוד לשאר הכפרים באיזור הוא כפר לשימור. אסור לשנות או להוסיף בו כלום ללא אישור מהוועדה המחוזית. יש בו בתי עץ גדולים ומיוחדים עם קירות בוץ מכוסים טיח סיד לבן ורעפים אדומים מעוטרים במוטיבים של מים – דגים, סרטנים, גלים וטיפות. משהו שלא רואים בכל מקום אבל גם לא רואים אם לא מסתכלים מקרוב. כשעלינו לפה בפעם הראשונה עוד לא ידענו את כל זה. פשוט התאהבנו במקום, היה בו משהו שונה, לא נגוע במודרניזציה. רק בתים מסורתיים, עם תחושה הררית וטבעית מובהקת ונחל שזורם לצידו. כאילו חזרנו בזמן.
הכפר אראטאני ניצב בעמק שעולה אל תוך ההר
רק בדיעבד, לקראת סגירת החוזה גילינו את המחיר הכפול של השימור. מצד אחד קיבלנו מסורתיות ארכיטקטונית יפהפייה, אבל מצד שני קושי גדול לשנות או להרחיב את הבתים. כל החלפת חלון או התקנה של ארובה דורשות אישורים שלוקחים לפעמים גם שנה. המועקה הבירוקרטית הזו יצרה מצב שחיים פה שני סוגים של אנשים: אלו שנולדו פה, ואלו שבאמת רוצים לחיות פה. לא כי זה טרנדי או כי האדמה זולה ואפשר לבנות פה מפלצת בטון, אלא בגלל השקט והטבע. גם אם זה אומר שהטבע נכנס הביתה ושקירות בוץ מלאים חרירים, דרכם נכנסים חרקים בקיץ וקור בחורף. אלה שבאמת רוצים לחיות פה רוצים להכיר את השכנים ומוכנים לקבל האחריות שבאה עם חיי הכפר היפני. להיות חלק מקהילה קטנה שאולי היא לא שיתופית מאה אחוז כמו בקיבוץ אבל בכל זאת יש בה שכנות חזקה ותחושת מחויבות.
ביתם של עידו ורביה. הטבע נכנס הביתה
יש על מי לסמוך
אני חושב שהתחושה הזו של קהילתיות ואחריות הקולקטיבית, זה משהו שקצת נעלם מן העולם – שמישהו פתאום ידפוק לך על הדלת כי הוא רוצה לשתף אותך בכרוב שהוא גידל או בערמונים מהעץ שלו. זאת תחושה נעימה שיש על מי לסמוך. שאם אתה צריך להרים משהו כבד אתה יכול תמיד לבקש מיוקי, או שאפשר לסמוך על קאשידה שיהיה לה אורז למלא לך את המלאי. כמו בשנות התשעים בארץ, אפשר פשוט ללכת ברגל, לא צריך גם לצלצל.
אבל בדיוק כמו שאתה יכול לדפוק למישהו על הדלת יכולים, לדפוק גם על שלך. לפעמים לעזור לשכן המבוגר לגזום את העץ, או לפנות לו את השלג מהחניה. או שפתאום באמצע השבוע מתכנסת פגישה מקרית של חצי הכפר ואתה מוצא את עצמך עומד עם עוד שלושה גברים, הצעיר ביניהם בן שבעים, דנים במה עושים עם צינור הניקוז שנשבר. למעשה בכל רגע אתה יכול להיות מופתע ממשימה לא מתוכננת והנה, הלך לך חצי יום עבודה. אבל גם יש משימות ידועות מראש, משימות כפריות שחוזרות על עצמן כל שנה וצריך לקחת בחשבון ולפנות להן את היום: בספטמבר מנכשים עשבים מסביב למקדש וביולי מנקים את תעלות הגשם. ככל שהרגעים האלה הם מטלה הם גם הזדמנות להנות מהזמן עם זקני הכפר, להאט קצב ולשמוע סיפורים על איך היה פה פעם, כשעוד היו כאן 200 משפחות. איך איפה שהיום יש יער גידלו אז אורז וכמה דגים היו בנחל. אלה רגעים ששווים הכל, כשאחד הזקנים עובר ונפתחת שיחה והוא מתחיל להיזכר איך אלו שגרו פה לפנינו היו פותחים את המחסן שלהם בסתיו ומוכרים ממנו בירה, או בתקופה שהבית שלנו שימש כבית הדואר של הכפר ובגלל זה יש לנו חור בדלת.
בחורף הכפר מתכסה בשלג
גאווה מקומית
יש רבדים ביפן שמתגלים רק כאשר עוברים סף חברתי מסוים. למשל, כשלומדים באוניברסיטה או עובדים כשוליה. ויש שאלות שצריך לענות עליהן רק בסיטואציות מאוד מסוימות. שאלות שבכפר כזה קטן יכולות להיות: האם בגלל שאמרתי לשכנה שלי שאני מכין ריבת יוזו אני מחויב לתת לה צנצנת ריבה בכל שנה ושנה? או, האם בגלל ששאלתי את השכן אם הוא מכיר חשמלאי זה אומר שאני חייב לעבוד עם החשמלאי שלו בשביל לא להעליב את השכן בן השמונים שלי? לא תמיד אפשר לדעת מה נחשב מעליב ומה לא. אבל האמת שהיפנים מאוד סלחנים לזרים. מותר לנו לטעות יותר. במיוחד אם מראים השתדלות וכוונה טובה.
.אני חושב שאנחנו מרגישים פה בנוח הרבה בזכות זה שאנחנו עוסקים במלאכות מסורתיות. היפנים מאוד מעריכים את זה שמתעניינים בתרבות שלהם, במיוחד כשאתה עוסק בה באופן יום יומי. מה גם שאנשי המלאכה ביפן הולכים ומצטמצמים – אנשים צעירים היום מעדיפים לעבוד במשרד ופחות לשבור את הגוף. שנינו גם אוהבים מאוד לעבוד עם חומרים מקומיים. חימר שמצאנו פה בשדה, או עצים שנכרתו פה ביער. כשאנחנו מראים לשכנים כוס או קערה שנוצרו מהחומר המקומי הם שמחים שיש מישהו שעוד עוסק במלאכות האלו. מין גאווה מקומית קטנה.
הכלים של עידו ורביה מיוצרים מחומרים מקומיים
גם זה שרובן נולד פה זאת ברכה גדולה לכפר. הוא התינוק הראשון שנולד פה בשלושים השנים האחרונות. הלידה שלו אפילו הופיעה בעיתון המקומי, חדשות מרעישות. כשעברנו לפה רביה הייתה בחודש תשיעי, וכולם ממש חיכו ללידה. אחריה גם פנו אלינו סבתות עם נכדים מבוגרים שעוד יש להן בבית כיסא או בגדים לתינוק, דברים שהן כבר מזמן לא צריכות אבל גם לא יכלו לזרוק. הן שמחות לראות אותנו מטיילים בכפר עם תינוק קטן ותמיד עוצרים לשאול מה שלומו ומה שלום רביה, ואם אנחנו צריכים משהו.
רובן הוא התינוק הראשון שנולד בכפר בשלושים השנים האחרונות
יש יופי במקום שנובע מתוך מונוטוניות של טבע ופעולה אנושית. היפנים עובדים המון ולא מפחדים מפעולה חזרתית. אנשים זקנים, בשנות התשעים לחייהם, עוד מטפחים גינות, יוצאים בבוקר עם המטאטא הקטן ומנקים את המדרכה מול הבית שלהם בקפדנות דתית. גם אנחנו קצת מכורים למונוטוניות, לחזרתיות הזו של גילוף בעץ או לישת חימר. יש משהו בשילוב של עבודת המלאכה ובשקט של כפר יפני נידח שמאפשר לך להפוך בין עבודה יצירתית בין גריפת עלים, ניקוי מרזבים או פינוי שלג כאילו הן שתי פנים של אותו מטבע. במקומות הללו אני אוהב לפגוש את יפן. את הזקנה בת ה 95 שעוד יוצאת בבוקר עם המטאטא כי החזרתיות טבועה בה עמוק יותר מכל כאב גופני או תשישות נפשית. אולי שאולי החזרתיות היא זו הדוחקת הצידה את כאבי הגוף והנפש. קשה לדעת. אבל גם קשה להתווכח עם תוחלת החיים של תושבי הכפרים הקטנים ביפן.
עידו ורביה פרבר מייצרים כלים ייחודיים למסעדות ולאנשים פרטיים. הם גם מעבירים סדנאות ליצירת כלים בביתם בכפר אראטאני אבל גם בארץ ובעולם. בחנות האינטרנטית שלהם, בכתובת SENTOMONO.COM, הם מציעים למכירה עבודות שלהם וגם של חברים יפנים צעירים, לצד כלי עבודה מיוחדים וקצת עתיקות שהם אוספים בשיטוטינו ביפן. אפשר למצוא אותם גם באינסטגרם כ idoferber@ ו rabea.ferber@.
רוני נון הגיב:
כמה עצוב.מקום שגורלו נגזר.