תפריט עמוד

אצל הדודה בקיוטו

אצל הדודה בקיוטו

בית הארחה יפני מסורתי התגלה כמחנה מעצר עם חוקים שאין בררה אלא לעבור עליהם

הכתובת הופיעה על הקיר כבר באימייל הראשון. הרצון העז שלנו ללון לפחות עם אחת ב"ריוקאן", בית הארחה יפני מסורתי, גבר על סימני האזהרה. הריוקאן "גינקאקוג'י" בקיוטו נענה לפנייתנו במהירות ובאדיבות. יש להם חדר להציע, הם קרובים לתחנת הרכבת, המחיר הגיוני והם מציעים אירוח יפני מסורתי. מתחת לכל הפרטים המבטיחים האלה הופיעה הערה תמימה כביכול במילים האלה: "במקום יש עוצר מהשעה 11 בלילה, והאורחים חייבים לפנות את חדריהם בין עשר בבוקר לשלוש אחר הצהריים, גם אם אינם רוצים שינקו את החדר". התעלמנו.

הרכבת מטוקיו הגיעה לקיוטו ב־11 בבוקר. כמה דקות אחר כך הקשנו על דלת ה"גינקאקוג'י". קשישה בחלוק יפני, בעלת מראה קשוח ושיער נפוח, פתחה לנו חרך בדלת ושאלה לרצוננו. הודענו בעליזות שיש לנו הזמנה. זה לא הרשים אותה. היא סקרה אותנו במבט בוחן של מדריך טירונים ותיק ופקדה עלינו לחלוץ נעליים. לאחר מכן הורתה בידה על נעלי בית ירוקות שעמדו בכניסה ופקדה עלינו להניח את המזוודות בפינת חדר הכניסה. מיד לאחר מכן הורתה בידה שוב על הנעליים, הדפה אותנו החוצה והזהירה שלא נעז לחזור לפני שלוש אחר הצהריים, כי בפעם הבאה היא אפילו לא תפתח.

בשלוש גילינו עובדה מעניינת – בכל פעם שנכנסים היא מזנקת מאחורי וילון, נכונה לבחון את האורחים ולהעיר משהו. השקענו מאמץ כן להשביע את רצונה. חלצנו נעליים, דשדשנו בנעלי הבית אל מזוודותינו, גררנו אותן בשקט מופתי בעקבותיה אל הקומה השנייה ונכנסנו לחדרנו. טעות איומה. אסור, אבל ממש אסור, להיכנס בנעלי הבית הירוקות לחדר. היא מבקשת מאוד שזה לא יקרה יותר, כי "אצלי בבית יש חוקים, וצריך להתנהג לפיהם". מה שהדודה לא ציינה הוא שיש המון חוקים. קשה למנות אותם. החוקים הודפסו באנגלית על גבי דפים ושופדו בנעצים צבעוניים לקירות ולמדפים. חוק אחד בכל דף.

כמו בעשרת הדיברות, רוב חוקי הבית נפתחו במילת שלילה: אסור להשאיר כלי רחצה באמבטיה המשותפת, אסור להשתמש במכונת הכביסה לאחר עשר בערב, אסור לטבול את הקומקום החשמלי במים, אסור להיכנס בנעלי הבית הירוקות לאמבטיה, לשם כך יש שם כפכפי גומי. בשעת לילה מאוחרת אחת, שכמעט הסתיימה באסון, דשדשתי מתוך טשטוש חושים בכפכפי הגומי של האמבטיה עד לחדר. רק בנס ובזכות לחישותיה הרועמות של זוגתי המבוהלת לא נלכדתי בידי השלטונות.

הדודה גילתה מעורבות רבה בכל ההיבטים של ביקורנו. היא ליוותה אותנו אל דלת היציאה בכל פעם שירדנו במדרגות, ומשום שנאלצנו להתעכב על המדרגה התחתונה כדי לנעול נעליים לא יכולנו להימלט במהירות. זה הספיק לה כדי לברר לאן בדיוק אנחנו הולכים, מה נעשה שם ומתי נחזור. היתה לה ביקורת בונה באשר לכל אחת מן התוכניות שלנו. היא, למשל, היתה ממליצה על תוכנית שונה. 

בערב האחרון קידמה הדודה את פנינו בחיוך מדאיג והורתה בידה על המחדל הביטחוני שלנו. בחוסר זהירות שכחנו להטמין בכלינו כמה ברושורים של בתי אירוח אחרים בשכונה.

"האישה שמנקה מצאה אצלכם את אלה", אמרה והביטה במתחרים של "גינקאקוג'י" במבט מלא בוז.
"חשבנו להישאר עוד כמה ימים בקיוטו".
"אהה. ואיפה אתם חושבים תמצאו עוד מקום כזה?" החוותה בידה בתנועה רחבה אל עבר דף שהיה נעוץ על הקיר, שעליו נכתב: "יש לקפל את השמיכות".
 
למחרת בבוקר ביקשנו מקלט מדיני בלשכת התיירות בתחנת הרכבת. האישה המקסימה שעובדת שם מצאה עבורנו חדר במלון, סתם מלון נורמלי שיש בו מיטות עם מזרנים ופקידי קבלה משועממים. את השחרור מן המעצר חגגנו ב־11 ועשרה בלילה על קנקן סאקה בבר שמול ה"גינקאקוג'י".

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *