תפריט עמוד

אפריקה בעקבות ספרי ילדים

אפריקה בעקבות ספרי ילדים

היבשת השחורה מככבת בספרות הילדים במלוא הדרה: ג'ונגלים, אגמים, מפלים ומדבריות, הרפתקאות מסמרות שיער של חוקרים ומגלי ארצות, "שבטים צמאי דם" ו"פראים". על טרזן, דוקטור דוליטל, צ'יפופו הקוף ובבר הפיל ועל האופן שבו מוכרים את אפריקה למטיילים עד עצם היום הזה

 

"בוקר נאה אחד, בתחילת המאה העשרים, חצתה שיירת תיירים את הנהר סמליקי היוצא מתוך אגם אדוארד וזורם צפונה, עד השתפכו לתוך אגם אלברט, לא הרחק מגבול אוגנדה־קונגו. שבעה לבנים, חמישה גברים ושתי נשים, היו בחבורה שיצאה למסע ממושך במזרח אפריקה. מטרתם היתה להדרים אל מעבר לאגם טנגניקה, לחפש את מקורות הנילוס העתיקים בהרי הסהר ואת ארץ אופיר ולהגיע בסוף אל שפך נהר זמבזי, בחוף האוקיינוס ההודי".

קטע הפתיחה הזה מתוך הספר "אל הררי סהר" מאת פרידריך ו. מדר פתח עבורי, כילדה צעירה, צוהר לעולם מופלא, קסום ואהוב. אהבתי לאפריקה התעצמה עם הקריאה ב"אופיר", ספר ההמשך של "אל הררי סהר", ובספרי ילדים מתורגמים אחרים כמו "בישימון ובערבה" של הנריק סנקביץ', "עלילות דוליטל הרופא" של יו לופטינג וכמובן סדרת עלילותיו של טרזן מאת אדגר רייס בורוז. 

לאלה נוספה

קשה לייחס כוונות ציניות לדמותו של דוקטור דוליטל החביב, בעיקר מפני שעיסוקו היה בחיות ולא בבני אדם, אבל קשה להתעלם מהנמשל – ההירואיות האירופית של מי שמסתכן להביא את נס הציוויליזציה לנחשלים ולנדכאים, והכרת התודה האינסופית של האחרונים

ספרות ילדים עברית, כמו "לובנגולו מלך זולו" הקלאסי של נחום גוטמן, ואפילו עלילותיו של צ'יפופו הקוף באפריקה, בסדרת ספריה של תמר בורשטיין־לזר, ויחד הם עוררו את שאיפתי לנסוע ליבשת השחורה.

השילוב בין יופיים המרהיב של איתני הטבע, ג'ונגלים, אגמים, מפלים ומדבריות, לבין ההרפתקאות מסמרות השיער של מגלי הארצות, החוקרים וההרפתקנים למיניהם, כאשר נתקלו ב"שבטים צמאי דם", ב"פראים" ובחיות בר אקזוטיות – קל לי להבין מה הסעיר את דמיוני כילדה. 

קשה לי יותר להבין את התחושה העמומה של חוסר נחת שליוותה אותי בקריאה בספרים אלה. במבט לאחור, נדמה כי דווקא השילוב בין תחושות קוטביות אלה, של משיכה ודחייה, היה תחילתה של הדרך שהובילה אותי, בסופו של דבר, להתמחות בהיסטוריה של אפריקה. לאחר שנפרשו בפני חלק מאוצרותיהן של ההיסטוריה והתרבות של אפריקה, שאליהם נלוו גם כמה מסעות אליה, קל לי יותר להצביע על הגורמים לתחושת חוסר הנחת.

בחלוקה גסה, הייתי מסווגת ספרות זו לשני ז'אנרים מרכזיים – ספרות מסעות וספרות של שליחות או ייעוד. שני הז'אנרים התבססו על תפיסות של דרוויניזם חברתי, שלפיו השחורים הם גזע נחות, ושל "השליחות המתרבתת", שלפיה לאירופאי יש יתרון מדעי, תרבותי ודתי שעליו להפיצו ולהנחילו בקרב הילידים השחורים. תפיסות אלה אינן מפתיעות כאשר בוחנים את "רוח התקופה" שבה נכתבו רוב הספרים, כפי שאפרט בהמשך. 

מה שמפתיע, לדעתי, היא העובדה שלא הרבה התחדש מאז בספרות הילדים, לפחות לא בזו המתורגמת לעברית. התפיסות שהנחו את ספרות הילדים הקולוניאליסטית ההיא משקפות גם היום, בתחילת המאה ה־21, את דימוייה של אפריקה בכלל ואת מגמות התיירות אליה בפרט. קצת רקע היסטורי וכמה דוגמאות מתוך הספרות ימחישו את הטענה.

קבר האדם הלבן וספרות מגויסת
עד לתחילת המאה ה־19 אירופאים לא חדרו כמעט לתוכה של היבשת.

דמותו המסורבלת והנלעגת של קשוולה, הטבח הסוואהילי
ב"אל הררי סהר" וב"אופיר", מושווית שוב ושוב לסוס יאור. האם מישהו מחברי השיירה האירופאים העלה על דעתו לשוחח עימו על התרבות הסוואהילית העשירה והמורכבת שממנה הגיע?

המגעים בין אירופה לאפריקה התמקדו בעיקר סביב הסחר בעבדים, ורוב האירופאים ניהלו את הסחר מתחנות מסחר לאורך החופים. במהלך המאה ה־19 השתנתה התמונה בעקבות שני תהליכים מרכזיים: שינוי המערך הכלכלי בבריטניה הוביל להפחתת העניין בסחר העבדים (עד כדי חקיקת חוק האוסר על כך בשנת 1807) ולהגברת העניין בחומרי גלם לתעשייה. 

שינוי דגשים זה הגביר את הסקרנות לגבי פוטנציאל חומרי הגלם בתוך היבשת, נתיבי תעבורה ימיים ויבשתיים ועוד. בנוסף לכך, גילוי הכינין במחצית המאה סייע להילחם בדימויה של אפריקה כ"קברו של האדם הלבן" 
(White Man’s grave), שנבנה סביב התוצאות האכזריות של המפגש בין האדם הלבן לבין יתוש האנופלס, נושא מחלת המלריה.

מסיבות אלה, תיעוד מסעותיהם של גיאוגרפים, מיסיונרים והרפתקנים אירופאים – כמו מונגו פארק והאחים לאנדר לגילוי מקורות נהר הניגר במערב היבשת, ריצ'רד ברטון וג'ון ספיק, דייוויד ליווינגסטון וסר הנרי מורטון סטנלי לגילוי מקורות הנילוס במזרח היבשת – עורר סקרנות באירופה וזכה לתפוצה רבה.

שיט בנהר הזמבזי, זימבבווה

כמו אחותה המבוגרת, שיקפה ספרות המסעות לילדים את חדוות הגילויים של החוקרים האירופאים. מקומות מסתוריים, כמו "הארץ השחורה" או "הררי הסהר" (ציונים גיאוגרפיים שהופיעו במפות אירופיות עד למאה ה־19), הפכו למקומות מוחשיים כאשר "רגל האדם הלבן" דרכה בהם. כמו המבוגרים, הזדהו גם ילדי אירופה עם החוקרים הנועזים, שהתמודדו באומץ לב עם הקשיים והסכנות. הבעייתיות התעוררה כאשר התברר כי פנים הארץ אינו "היבשת הריקה", כפי שסברו עד אז, אלא מאוכלס בקבוצות שונות (שרובן זכו לכינוי הכוללני "שבטים"), בעלות דפוסי ארגון פוליטיים, חברתיים וכלכליים רבים ומגוונים – מציידים ולקטים בחברות קטנות ועד לממלכות וערי ממלכה.

יתרה מכך, הגילויים הגיאוגרפיים היו פעמים רבות בבחינת יריית הפתיחה לכיבושה הקולוניאלי של אפריקה, בעיקר מהרבע האחרון של המאה ה־19 ואילך. זו לוותה בהשתלטות של צבאות אירופיים ובאובדן ריבונותן הפוליטית של חברות רבות באפריקה. חלקן, מה לעשות, לא התלהבו מהמפגש עם הזרים האמיצים שחדרו לשטחן ואף הגיבו במאבק מזוין, כמתואר כמעט בכל ספר מסעות. התוצאה היתה ספרות ילדים "מגויסת" להענקת לגיטימציה להשתלטות הקולוניאלית.

דרך אחת למתן לגיטימציה היתה, כאמור, שימוש בתפיסות של דרוויניזם חברתי, המציגות את השחורים כגזע נחות שאינו מסוגל לדאוג לגורלו. לתהליך זה שורשים היסטוריים ארוכים, שהתפתחו סביב הסחר בעבדים. הצורך להצדיק את האלימות והחייתיות הנוראות שנלוו לעקירתם של מיליונים מבני יבשת אפריקה ל"עולם החדש" היה בשורשי יצירתה של הגזענות המודרנית. זו הגיעה לשיא ביטויה בספרות, ואף במחקר פסאודו מדעי, שתיארו את השחור כסמל של כיעור, אלימות, עוני, עצלות ומחלות.

תפיסות אלה באו לידי ביטוי בספרי מסעות רבים לילדים. הסופר הפולני סנקביץ' מתאר בספרו "בישימון ובערבה" סולם גזעי, שבראשו ניצבים, כמובן, הפולנים. אלה אמיצים, בעלי תושייה ובאופן כללי עשויים ללא חת (האם ייתכן כי הסופר ביטא רגשי נחיתות של אומה אירופית נטולת מושבות?). 

מתחתיהם ניצבים הבריטים ואירופאים נוספים. בשלב הלפני אחרון ניצבים הערבים – בני בליעל, שקרנים ומפולפלים, אך עדיין במידה מסוימת בני תרבות. בשלב התחתון נמצאים האפריקאים. אלה נחלקים למספקי השירותים לשיירה, רובם תחמנים ועצלנים שאי אפשר לבטוח בהם, ולשבטים הברבריים, הפראיים וצמאי הדם, שבהם נתקלת השיירה האירופית בדרכה.

איור מתוך "הרפתקאות סטנלי באפריקה", הוצאת יוסף שרברק 

איור של נחום גוטמן מספרו "לובנגולו מלך זולו", הוצאת מסדה

הפיל בבר 
איור: ז'אן דה ברונהוף 

דווקא בדמותו של קשוולה, הטבח הסוואהילי השמן והחביב שמלווה את השיירה ב"אל הררי סהר" וב"אופיר", אני מוצאת מידה רבה של דה הומניזציה. דמותו המסורבלת והנלעגת מושווית שוב ושוב לסוס יאור. יש בכך אמנם אלמנט קומי בולט ומהנה בקריאה, אך האם מישהו מחברי השיירה האירופאים העלה על דעתו לשוחח עימו ברצינות על התרבות הסוואהילית העשירה והמורכבת שממנה הגיע, ולא רק להשוותו לחיה?

דוקטור דוליטל, טרזן והפרא האציל
בצד האפריקאי העצל והבלתי אמין, התפתח דימויו של האפריקאי כ"פרא אציל". הביטוי המוכר ביותר של דימוי זה הוא טרזן, פרי דמיונו של הסופר האמריקאי אדגר רייס בורוז. גור אדם זה, שאומץ על ידי משפחת קופים, הוא במידה מסוימת שיר הלל לכוחו של הטבע, אשר ניזון מתפיסות של לאומיות רומנטית ששגשגה באירופה בעשורים הראשונים של המאה ה־20. 

טרזן עצמו, חשוב לזכור, היה לבן עור שהצליח להתגבר על חינוכו הלא מערבי, וסיפורו הוא סיפור נצחונם של "בני התרבות" על הפרימיטיביות והנחשלות. ההתייחסות

טרזן – גור אדם לבן עור שהצליח להתגבר על חינוכו הלא מערבי – הוא הביטוי המוכר ביותר לדימויו של האפריקאי כ"פרא אציל", וקורותיו הן סיפור נצחונם של "בני התרבות" על הפרימיטיביות והנחשלות

לאפריקאים אינה מותירה מקום לספק באשר להשקפתו של הסופר לגביהם. דוגמה אחת מרבות היא התייחסותו ל"מוחם הפרימיטיבי" של הילידים הנבערים, "השקועים באמונות הבל בלתי ניתנות לעקירה" ("טרזן ואריה הזהב"). 

תפיסת "הפרא האציל" קשורה גם לז'אנר של הספרות בעלת הייעוד, אשר התבסס על האמונה במה שהצרפתים כינו "השליחות המתרבתת" והבריטים – "משא האדם הלבן" (White Man’s
burden, כשם הפואמה של המשורר הבריטי רודיארד קיפלינג). אמונה זו התבססה על התפיסה שלאירופה יתרון תרבותי, דתי (נצרות מול דתות פגאניות ואיסלאם), מדעי וטכנולוגי, וכי ייעודה וחובתה להפיצו בעמים המפותחים פחות. 

במקרה זה, אפשר להצביע על תערובת של הצדקות ציניות לעצם קיום הקולוניאליזם יחד עם אמונה בוערת של יחידים בצורך להפיץ את יתרונותיה של הציוויליזציה האירופית. זאת הסיבה לכך שרבים מהמקומיים מכונים "ילידים", ביטוי המכיל בתוכו נימה פטרנליסטית מובהקת.

איורים מתוך "טרזן וחיות הג'ונגל", הוצאת מ. מזרחי

קשה לייחס כוונות ציניות לדמותו של דוקטור דוליטל, הווטרינר החביב שהמציא הסופר הבריטי יו לופטינג, בעיקר מפני שעיסוקו היה בחיות ולא בבני אדם. ועם זאת, קשה להתעלם מהנמשל – ההירואיות האירופית של מי שמסתכן להביא את נס הציוויליזציה לנחשלים ולנדכאים, והכרת התודה האינסופית של האחרונים: "ואי שם, הרחק באפריקה, כאשר הקופים היו מפטפטים ביניהם לפני ששכבו לישון לאור הירח, היו אומרים זה לזה: 'מעניין מה עושה האיש הטוב הזה בארץ האנשים הלבנים. מה דעתכם, האם יבוא עוד לבקר אותנו?', ופולינזיה היה מציץ אז ממקום מושבו על עץ הגפן וקורא: 'אני מאמין שיבוא, אני חושב שהוא יבוא, אני מקווה שהוא יבוא'" ("עלילות דוליטל הרופא").

דוגמה נוספת היא זו של הפיל בבר, גיבורו של ספר הילדים הצרפתי הקלאסי, פרי עטו של ז'אן דה ברונהוף. הפיל טוב הלב, אך העירום והנבער מדעת, מגיע אל העיר הגדולה (פריז? לונדון?) ופוגש את מנעמי הציוויליזציה. זכורות במיוחד תמונותיו מתוודע לחדוות הקניות בכלבו גדול, לומד מתימטיקה ומרצה בפני קהל מעודן של גבירות ואדונים בסלון אירופי מעוצב היטב. הנקודה המרכזית היא שלאחר תהליך ה"חינוך מחדש" שב בבר ליער, הופך למלך הפילים ומחנך אותם על עקרונות הציוויליזציה המערבית. 

כאן בולטת תפיסת ההטמעה הצרפתית, שלפיה באמצעות חינוך ייווצרו אליטות של "צרפתים שחורי עור", אשר ימלאו בעצמם את עקרונות השליחות המתרבתת.

הטעות של לובנגולו מלך זולו
מה להיסטוריה קולוניאלית זו, כפי שהיא משתקפת בספרות הילדים, ולדפוסי תיירות עכשוויים לאפריקה? אני מאמינה כי במידה רבה אנו עדיין אותם מגלי ארצות של טרום התקופה הקולוניאלית או של תחילתה, הנוסעים לגלות את "היבשת הריקה". התיירות לאפריקה מכוונת ברובה למסעות ספארי, לצפייה בנופים פראיים, בחיות בר ובשבטים אקזוטיים. 

האם נתקלתם באחרונה בטיול מאורגן שמטרתו

הפיל בבר, טוב לב אך עירום ונבער מדעת, מגיע אל העיר הגדולה (פריז? לונדון?) ומתוודע למנעמי הציוויליזציה. לאחר תהליך ה"חינוך מחדש" בבר שב ליער, הופך למלך הפילים ומחנך אותם על עקרונות התרבות המערבית

לעקוב אחר ההיבטים ההיסטוריים והתרבותיים של איזור כלשהו באפריקה, כפי שמוגדרים טיולים רבים לאירופה וליבשות אחרות? 

בהקשר זה, אני נזכרת כמה נדהמתי לגלות כי אחד מספרי הילדים האהובים עלי, "לובנגולו מלך זולו" של נחום גוטמן, מבוסס על טעות היסטורית. לובנגולה (Lobengula, ולא לובנגולו) לא היה מלך זולו, אלא מלך נדבלה (Ndebele) – ממלכה שהתקיימה במאה ה־19 באיזור זימבבווה של היום (רודזיה הדרומית בתקופה הקולוניאלית). 

מלך זולו באותה תקופה היה בכלל שאקה (Shaka) המפורסם, מנהיג רב עוצמה שעמד בראש ממלכת זולו בדרום אפריקה של היום, באחת מתקופות הזוהר האחרונות שלה. האם אתם יכולים לתאר לעצמכם ספר ילדים הטוען כי הנרי השמיני היה מלך צרפת או כי שרל דה גול היה מנהיג בריטניה במלחמת העולם השנייה? הטעויות ההיסטוריות הרבות הפזורות בספרי הילדים שמתארים את אפריקה משקפות את התפיסה כי ליבשת זו אין מורשת היסטורית הראויה לזיכרון, ובוודאי שלא לדיוק היסטורי, ואף מעניקות לתפיסה זו לגיטימציה.

ריקודים בטורקנה, צפון קניה. רבים מאנשי האיזור עונדים שעונים שאינם פועלים. השעון נחשב כאן קישוט יוקרתי ואינו אמור להצביע על השעה

הערה אחרונה קשורה לחיפוש אחר יופי. חלק ניכר מהתיירות המערבית לאפריקה מבוסס על החיפוש אחר "גן העדן האבוד", אותם מרחבי טבע שוממים וטרום תעשייתיים, שבתוכם יערות עד, נהרות שוצפים ודיונות חול אינסופיות. 

ההיסטוריון הקנייתי עלי מזרועי (Mazrui) העלה השערה מעניינת, שאחד המניעים להשתלטות האירופית על אפריקה (בצד אינטרסים כלכליים, שיקולים של יוקרה לאומית וכדומה) היה חיפוש אחר יופי. הוא טוען כי האכזבה מהשפעותיה הכעורות של המהפכה התעשייתית דחפה מתיישבים אירופאים רבים לחפש אחר היופי האבוד במרחביה של אפריקה. 

החיפוש אחר יופי הוא מניע לגיטימי בתיירות בכלל, לא רק לאפריקה. עם זאת, אני מאמינה כי הכרה במטען האמונות הקדומות שהשתרשו בנו דרך הדימויים של ספרות הילדים, בצד הבנה מעמיקה יותר של ההיסטוריה והתרבויות האפריקאיות, יכולות ליצור דפוס חדש של תיירות – סקרנית, חוקרת, מודעת יותר ומעניינת יותר מזו הקיימת כיום.

מפלי ויקטוריה וזימבבווה הגדולה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code