תפריט עמוד

אפגניסטאן: מסע על מים סוערים

מסעם של סטפן ואנייס גלדייה לאפגניסטאן, בנתיבו של נהר האמו דריה הארוך, לקח אותם רחוק משחשבו. הדרך התפתלה בין פסגות מושלגות לשדות פרג ובין נהרות שוצפים לכפרים זעירים, הנשלטים על ידי סוחרי אופיום, לוחמי טאליבאן ומפקדי צבא מושחתים. הרפתקה בארץ הקלצ'ניקוב

קפאנו על מקומנו. יריות של רובי קלצ'ניקוב קרעו את דממת הפסגות המושלגות. היו אלה המוג'אהדין שירו לעברנו. כעת, נוספו לקשיי הנשימה בשל הגובה הרב, מעל ל־2,000 מטרים, פעימות לב מהירות של פחד. כאן, בשטח ההפקר, מקום שבו יורים ואחר כך שואלים, נראו סיכויינו עלובים מאוד. חיכינו. עד מהרה הגיחה מעבר לפסגת הקרח חוליית לוחמים של המוג'אהדין, כיתרה אותנו והוליכה את כל השיירה אל המפקד אמיר, שטען כי יש בקבוצה סוכני חרש של הטאליבאן. ההוראות שהיו בידי אמיר היו ברורות בתכלית: להחרים את הציוד שלנו ולהחזיר אותנו לפקיסטאן.
המשך המסע נראה אבוד. באותו קיץ היתה באפגניסטאן מלחמת אזרחים. הטאליבאן,

צעדה בשדה קרח, לאחר חציית הגבול בין פקיסטאן לאפגניסטן | צילום : סטפן גלדייה

מוסלמים סונים קיצוניים, הלכו וכבשו את המדינה מידי המוג'אהדין, אותם לוחמים מוסלמים שהביסו את הצבא האדום של ברית המועצות לשעבר. על אחד מארגוני המוג'אהדין, שנקרא "האיחוד לשחרור צפון אפגניסטאן", פיקד אחמד שאה מסעוד. הטאליבאן קיבלו את תמיכתה של פקיסטאן ומומנו, בין השאר, על ידי המיליארדר הסעודי עוסאמה בן לאדן, המעורב גם בפיגועים שבוצעו באוגוסט 1998 בשגרירויות ארצות הברית בדאר א־סלאם שבטנזניה ובניירובי שבקניה. וכאן, בלב ליבו של איזור שבאותה העת היה נתון בשליטת המוג'אהדין, היינו אנחנו. ארבעה מהסבלים שלנו, שפחדו כי יואשמו בשיתוף פעולה עם הטאליבאן, חזרו על עקבותיהם ושבו לפקיסטאן.
כיום שולטים הטאליבאן במשך כשנה בכל אפגניסטאן כמעט, ורק באזורים מועטים, למשל בקרבת הגבול עם טג'יקיסטאן, נמשכת ההתנגדות. בעבר, כאשר כל יחידות המוג'אהדין נלחמו בסובייטים, קיבלו כולן סיוע פקיסטאני. כיום מסייעת פקיסטאן רק לטאליבאן.
חדרנו לאפגניסטאן בחשאי, ללא אישור מהרשויות המוסמכות, אך לא כדי לרגל אחר ארגון הטאליבאן או אחרי מהלכיו הנסתרים של בן לאדן. רצינו להגיע לאיזור אגם קאקמטין (Caqmatin), אל מקורותיו של האמו דריה (Amu Darya), אחד הנהרות הארוכים ביותר במרכז אסיה, שראשיתו במחוזותיה המזרחיים ביותר של אפגניסטאן וסופו בימת אראל (Aral), אליה הוא נשפך מכיוון אוזבקיסטאן.

המפקד הממונה היכה ללא רחם את נור ואת עינוללה במקל שבידו. שאר אנשי הצוות הוחזקו במפקדה, שבויים בידי "הקניבל", שעליו סיפרו כי שיסף את גרונותיהם של אנשי
טאליבאן בעזרת שיניו בלבד

לפי השערה המבוססת על מפות ישנות, תחילתו של נחש המים המתוקים – שאורכו הכולל הוא כ־2,500 קילומטרים – נמצאת אי שם בחלק האפגני של רכס פמיר (Pamir). רובו של הרכס מצוי בתחומי טג'יקיסטאן, אך שוליו חודרים גם לאפגניסטאן, קירגיזסטאן, פקיסטאן וסין. ההחלטה לצאת להרפתקה בת 400 קילומטרים באיזור למוד מלחמות לא היתה פשוטה. מאז שנת 1906, אז סייר באיזור אורל סטיין (Stein) הבריטי, כמעט שלא הגיעו אנשים מן המערב אל חלקם הצפוני של הרי וואחאן (Wakhan), חבל ארץ המשתרע לאורך 300 קילומטרים, ונתחם על  ידי פקיסטאן, סין וטג'יקיסטאן.
ידענו מראש שהמסע עתיד להיות מסוכן, אך בקיץ של 1998 נפתח "חלון הזדמנויות" לתור את איזור הוואחאן, בשל הסכם בין מורדי הטאליבאן והשורא־אי נזאר (Shura-ye Nazar), בעלי הברית באיזור של המפקד אחמד שאה מסעוד. החלטנו לנצל את ההזדמנות ולהיכנס לאפגניסטאן דרך גבולה הצפון־מערבי של פקיסטאן.
את המסע התחלנו בצ'יטרל (Chitral) הפקיסטאנית, עיר של סוחרים ומגדלי בהמות. יש אומרים כי מרכז הגיוס של הטאליבאן, הנמצא ליד המסגד המרכזי, קולט אלפי אנשים המוכנים להסתנן לאפגניסטאן כדי לתקוף את מסעוד מאחור.
שלושה אפגנים, סאחי, נור ועינוללה, שימשו לנו כמורי דרך, טבחים, מתורגמנים ומאבטחים, ולמעשה, דאגו לכל צורכינו במשך כחודשיים. סאחי ונור, שניהם בני 26 ובעלי ותק של 12 שנות מלחמה בשורותיו של מסעוד, אמרו שאנחנו חייבים לשאת איתנו קלצ'ניקוב. באזורים אלו משמש הרובה כרטיס ביקור.
החלטנו לחצות את הגבול בחשאי דרך אוֹויר (Oweer), איזור קשה למעבר אך ללא מחסומי ביקורת. אוֹויר שוכנת במרחק של יום נסיעה אחד בג'יפ מצ'יטרל, אך שם, בנחל, גם מסתיים הכביש. היה עלינו ללכת את יתרת הדרך על שביל שנכבש ברגלי הכבשים, המובלות מאפגניסטאן כדי להימכר בפקיסטאן או כמסווה לסחר האופיום, אשר אינו שונה כאן במאומה מסחר כבשים, ונראה כי הוא מקובל באותה מידה. נעזרים במוטות עץ, צעדנו על אבנים וסלעים שהתנודדו תחת רגלינו. למטה, יכולנו לראות את הנהרות השוצפים והקרים כקרח. לו מעדנו, היתה זו נפילה אל מוות בטוח.

בין שיני הקניבל
המפקד אמיר הגיע להחלטה: תמורת 3,000 רופיות פקיסטאניות וכמה תרופות ילוו אותנו אנשיו אל המפקד הממונה באשקאשם (Eshkashem), בדרך העוברת בקאזדה (Kazdeh

יצרני האופיום מגיעים מהעמק כדי למכור את תוצרתם בוואחאן במחירים מופקעים: "טולי", מנת אופיום במשקל
18 גרמים, מוחלפת ב־50 קילוגרמים של חיטה

).
עלטה מוחלטת שררה כאשר נפתחו בפנינו, לאחר צעדה בת חמש שעות, שעריו הכבדים של מעון השאה של קאזדה. השאה, לנגאר חאן, הוא מנהיג רוחני איסמאעילי ותלמידו של אגא חאן, מנהיגו הנערץ של אחד משני הפלגים האיסמאעיליים. ללנגאר חאן יש סמכות דתית ומוסרית מוחלטת על אנשיו, ובהסתמך על עקרונות הצדק והשוויון, הוא גובה מיסים על היבולים ומחלקם מחדש לקראת סוף השנה בין המשפחות העניות ביותר. בידיו הופקדנו למשך הלילה. למרות כמה פשפשים ופרעושים רעבים במיוחד, התמוטטנו בערמה בחדר אחד וצנחנו לשינה עמוקה.

בתוך יורטה, שלד עץ מכוסה בד, מתכנסת המשפחה בין השטיחים וליד התינוק הקשור בעריסתו | צילום : סטפן גלדייה

עם שחר הגיעו חיילים מכוחותיו של מסעוד וערכו חיפוש בחפצינו. הודות לשיתוף פעולה מצד אחיינו של השאה, לא הצליחו החיילים למצוא את הנשק שלנו. התחלנו להיות דחוקים בזמן. יצאנו לאשקאשם, מרחק שש שעות הליכה, שם היה עלינו להתייצב בפני "הקניבל", המפקד הממונה – אדם בלתי צפוי, בעל עיניים כחולות וזקן גזוז בקו צבאי, המסוגל להפוך כהרף עין מאיש חביב לאכזר ומרושע. באותו יום, הוא בחר להפגין את צדדיו המרושעים. הוא היכה ללא רחם את נור ועינוללה במקל שבידו. שאר אנשי הצוות הוחזקו במפקדה באשקאשם, שבויים בידי "הקניבל", שעליו סיפרו כי שיסף את גרונותיהם של אנשי טאליבאן בעזרת שיניו בלבד.
הישועה היתה יכולה להגיע רק מידיו של מפקד מחוז בדחשאן (Badakhshan), נאג'מודין חאן. פגישה עימו היתה פותרת בוודאי את כל בעיותינו, אך הוא שהה באותו זמן בבראק (Barak), כמה עשרות קילומטרים מצפון־מערב לאשקאשם.

עודנו ממתינים לבואו של נאג'מודין חאן שוטטנו בעיירה. משני צידי השביל ועד לקו האופק השתרעו שדות פרג סגולים בשיא פריחתם. בסוף חודש יולי התחיל המחוז כולו באיסוף המשחה השחורה והיקרה הזו – האופיום. אפגניסטאן היא שיאנית העולם בייצור הסם (כאן מקורם של 80 אחוזים מההרואין הנצרך באירופה), ובעזרתו מימנו הכוחות השונים במדינה את מלחמותיהם ב־20 השנים האחרונות.
עבור נאג'מודין חאן, בעל בריתו העיקרי של המפקד אחמד שאה מסעוד באיזור, האופיום הוא מקור הכוח החשוב ביותר שיש לו. אפילו אבני התכלת (לאפיס לאזולי) הטהורות בעולם, המצויות בשפע במכרות באיזור, אינן מספיקות כדי להשתוות לאפשרויות הבלתי מוגבלות העומדות לרשות יחידות הטאליבאן, בעיקר בזכות סיועו של בן לאדן. הדבר היחיד שיכול לצמצם את עיסוקם של האפגנים בייצור האופיום הוא סיוע וסובסידיות מהאו"ם, אך אלה אינם ממהרים להגיע.
נאג'מודין חאן שב עם 150 שומרי ראשו, בני 20־30, כולם צלפים מאומנים היטב. זה עתה שבו ממסע עונשין נגד הכפרים הסמוכים לבראק: 100 אנשים שערקו לשורות הטאליבאן שילמו על כך בחייהם. אלינו התייחס נאג'מודין חאן אחרת. ללא היסוס חתם על מכתב שישמש לנו אישור מעבר בבדחשאן, וואחאן ופמיר, והניח לנו לצאת לדרכנו.

פצע האופיום השאיר אותות בל יימחו בתושבי וואחאן. במרפאת הגמילה, ממומנת מכספי הכנסייה הנורווגית, מחכים לישועה יותר מ־2,000 אנשים

אל חאנדוד (Khandud), עיירה השוכנת במרחק 200 קילומטרים מבראק, הגענו על שבילי טרשים בחום לוהט ורווי אבק. העיירה חשפה בפנינו את פצע האופיום, שהשאיר אותות בל יימחו בתושבי וואחאן. במאה ה־19 שכנעו המנהיגים הרוחניים את תושבי האיזור להאמין בכוחותיו האגדיים של האופיום, כאמצעי המזרז הגעה ישירה אל חיי העולם הבא. אם בשל כך ואם בשל המחסור בתרופות ובאוכל – שכן האופיום ידוע כמשכך כאבים רב עוצמה וגם כמשכך רעב – רוב תושבי וואחאן, כולם איסמאעילים, אוכלים או מעשנים אופיום.
במרכז הגמילה של חאנדוד, הממומנת מכספי הכנסייה הנורווגית, מחכים לישועה יותר מ־2,000 אנשים. לאחר 15 ימים של הימנעות מהסם מובטחת לחולים אספקת תרופות חינם במשך שנה, אלא שעד אז משפחות שלמות יורדות מנכסיהן. יצרני הסם מבדחשאן מגיעים מהעמק כדי למכור את תוצרתם בוואחאן במחירים מופקעים: "טולי", מנת אופיום במשקל 18 גרמים, מוחלפת ב־50 קילוגרמים של חיטה.
תחת השפעת האופיום, הידרדרה קבוצה אתנית שלמה במורד הסולם החברתי: אחרי שהם ממשכנים כמה שנות יבולים מראש, מוסרים אנשי הוואחאן את בתיהם ואדמותיהם, והופכים להיות אריסים על אדמות אבותיהם. עתיד הדורות הבאים עגום אף יותר: ילדים להורים מכורים לסם כבר מתנסים ב"קריז".

רוב תושבי וואחאן אוכלים או מעשנים אופיום. אפגניסטאן היא שיאנית העולם בייצור הסם, ובעזרתו מימנו הכוחות השונים במדינה את מלחמותיהם ב-20 השנים האחרונות | צילום : סטפן גלדייה

ב־8 באוגוסט, השמיע הרדיו מתחילת הערב חדשות מעוררות דאגה: הטאליבאן התקיפו את מזאר־אי שריף (Mazar-e Sharif), עיר שעולי רגל מוסלמים נוהרים אליה, השוכנת בצפון המדינה ומאפשרת גישה נוחה לבדחשאן, לוואחאן ולפמיר. יומיים אחר כך, בסרהאד (Sarhad), לא הצליחו מי הגופרית של המעיינות החמים להרגיע אותנו, אף כי היתה זו האמבטיה הראשונה שלנו מאז ראשית המסע. הידיעות לא היו מעודדות. רדיו איראן, שהתברר כאמין למדי, הודיע כי הטאליבאן הגיעו למבואות פאיזאבד (Feyzabad). אבל המטרה שלנו נותרה אגם קאקמטין. היה עלינו לשוב ולהמשיך בדרכנו, וכך עשינו.
ההרים האלה הפכפכים. לאחר חמישה ימים של חום כבד, התחיל לרדת שלג. עצרנו בכפר בעל השם הבלתי הולם בעליל – וורם (Warm, באנגלית חמים) – כשהרוחות המקפיאות חודרות מבעד לציוד האלפיניסטי שלנו.
למחרת דיווח לנו רועה כי רדיו קבול (Kabul), תחנתם של הטאליבאן, הודיע כי בראק נתפסה. כמו וואחים רבים אחרים, גם איש קשיש זה חיכה בחוסר סבלנות למפלתו של מסעוד – מפקדם של מנהיגים מקומיים, שזרעו בכפרים אימה ופחד, גונבים ואונסים כשרובי קלצ'ניקוב בידיהם. אם הטאליבאן אכן נמצאים כבר בבראק, אמרנו לעצמנו, הם בוודאי יגיעו לכאן בתוך שלושה ימים לכל היותר. אבל ידענו שיש להתייחס בקורטוב של זהירות לידיעות ברדיו – כלי רב עוצמה בתעמולת המלחמה באפגניסטאן.

קירגיזים בלב אפגניסטאן
מראהו של כפר יורטות (שלדי עץ מכוסים עור או בד) מעלות עשן במורד העמק השכיח מאיתנו לזמן מה את העימותים במדינה. אק בליס (Ak Belis) היה הכפר

סאחי ונור, שניהם בני 26 ובעלי ותק של 12 שנות מלחמה, אמרו שאנחנו חייבים לשאת איתנו קלצ'ניקוב. באזורים אלו משמש הרובה כרטיס ביקור

הקירגיזי הראשון שבו ביקרנו. זו היתה הפתעה: מאז הפלישה הסובייטית ב־1979 העריכו כי קבוצה אתנית זו, שמוצאה תורכי, נעלמה מאפגניסטאן. אך הנה, לפנינו עמד כפר קיץ עשיר ושליו, ובו שבע יורטות.
במהלך חודשי החורף הקשים, על תושביו למצוא מסתור במישור, המוגן יותר. בוסתאם ביי הינו ראש הכפר, בדומה ל־20 ביי קירגיזים אחרים באפגניסטאן. היורטה שלו גבוהה מהאחרות ונראית מפוארת יותר, טובלת בשטיחי משי רכים שהובאו מסין ובתיבות מלאות באוצרות. אשתו בו־פאטמה ובתו א־לילה אחראיות על הכנת התה עבור הכפר כולו. משפחה אחרת אחראית על בישול נאן בחלב. כך מאורגנים החיים בכפר, סביב טקסים קבועים. נשים נשואות מכוסות בלבן, אלו שבאדום מחכות לחתן. בשל הידלדלות האוכלוסיה ל־120 משפחות בלבד, הפכו הגברים לנדירים, ואילו את הרעלות האדומות רואים בכל פינה. האיסור על נישואים בין אנשים מקבוצות אתניות שונות רק מחריף את הבעיה.
בערב התחיל הרדיו לשדר מעט נחמה – התחנה האיראנית הפריכה את חדשותיו של רדיו קבול. מוקדם בבוקר הופיע במורד העמק המפקד ג'אנמרמאט, מאנשי מסעוד, בלוויית פמלייתו. האווירה הפכה באחת למחושמלת. מסגרת עצי הערבה של היורטה הפכה למעין מקדש לקני הקלצ'ניקוב. 20 אנשי מוג'אהדין שמרו לפי תור על פתח הכניסה.
מסובים לכוס תה, סגרו ג'אנמרמאט וחתנו של הביי עסקה – 25 קילוגרמים של אופיום החליפו ידיים בתוך שעה. הקצין עזב כשאחריו משתרך עדר גדול למדי של עיזים ויאק, שנועדו למכירה פומבית בצ'יטרל. הקירגיזים יחליפו מאוחר יותר את האופיום שקיבלו במזון, ביגוד ומגפיים סיניים, שמביאים הפקיסטאנים מגילגיט (Gilgit). מהאופיום שנמסר לפקיסטאנים יפיקו  הרואין, שייצא לדרכו בנתיבי סחר הסמים.
הסוסים שחסרו מאוד את המרעה העשיר התחילו להראות סימני תשישות. נאלצנו לשכור שני יאקים. הם התקדמו לאיטם ברחבי הערבה, עקשנים ורבי כוח, כמו אנשי הארץ הזאת. מרחוק נראה מקווה מים בוהק בכחול אקוואמרין עז. לפנינו השתרע אגם קאקמטין, המקום שנזכר במפותיו הישנות של סיר אורל סטיין מ־1906. כמה חבל שבגלל סכנות הדרך יעבור עוד זמן רב עד שתסתיים מלאכת המיפוי של האדמה שסועת הקרבות הזו.

האישה האפגנית החדשה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.