תפריט עמוד

אנגליה: האלטרנטיבה היא בריסטול

אנגליה: האלטרנטיבה היא בריסטול

כל מי שלא בדיוק הולך בתלם נמשך באורח מוזר לבריסטול. העיר הגדולה ביותר בדרום־מערב אנגליה מצטיינת כבר מאות שנים כאלטרנטיבה. לכאן הגיעו פעם מאמינים בזרמים הלא מקובלים של הנצרות; מכאן יצאו סוחרי העבדים ולכאן נמשכים הדוגלים בפעילויות רוחניות, אקולוגיות ואמנותיות שמחוץ לזרם המרכזי

בפעם הראשונה שהגעתי לבריסטול זה היה במקרה. מקרה מצער דווקא. בריסטול היתה רק תחנה בדרך ללונדון, אליה שאפתי להגיע לאחר מסע מתיש. לתחנת הרכבת הגעתי רק בערב וגיליתי שעלי לחכות כמה שעות לרכבת, ושמחירו של הכרטיס בשמים. בלית ברירה צעדתי לתחנת האוטובוסים המרכזית.
תחנות אוטובוסים מרכזיות ממוקמות תמיד בשולי ערים, בדרך כלל בשוליים הלא נעימים. כך יצא ש"פגשתי" את בריסטול לראשונה תוך צעדה בכביש העוקף את העיר, מביטה בבתי השיכונים המכוערים המעטרים את קצותיה. מאוד מאוד שמחתי להגיע לתחנה המרכזית, שהיתה קודרת ומאיימת בשעת הערב המאוחרת, אבל יותר מזה שמחתי לעלות על האוטובוס ללונדון.
שמונה שנים אחר כך סנדרה עברה לגור בבריסטול. מארק, חבר משותף, הודיע לי שאני חייבת לתת לבריסטול עוד צ'אנס. זאת עיר מעניינת, אמר, יש לה היסטוריה מרשימה, הרבה בתי קפה, אנשים נחמדים וגלריות. כשחזרתי שוב ללונדון החלטתי שהפעם אבקר שם: רציתי לראות את העיר וגם את סנדרה. לכן בוקר אחד נסענו מארק, המצלמה ואני לבריסטול.
הדרכים המהירות נראות בכל מקום אותו דבר. רק השלטים מסגירים שאתה נמצא במקום אחר ונוסע למקום אחר. גם הכניסות לערים נראות דומות: פרברים, בתים קטנים עם גינות ושלטי פרסומת ענקיים: מקדונלד'ס, נייק ובנטון. פתאום, בבת אחת, היינו שם.

ראשית דבר
על שטח האדמה המוכר היום כבריסטול חיו אנשים כבר לפני עשרות אלפי שנים; הם הותירו אחריהם מערות ומאוחר יותר גם מבצרים. יש המשערים כי האבנים ששימשו לבניית מעגל האבנים העתיק של סטונהנג' נחתו כאן בדרכן מגבעות פרסלי (PRESCELLY) שבוולס לווילטשייר (WHILTSHIRE). בשנת 43 לספירה, בזמן הכיבוש הרומי, היתה במפגש בין נהר אוון (AVON) לטרים (TRYM) עיר קטנה בשם אבונאה (ABONAE). בימי האנגלו־סכסונים במאה העשירית צמח בין הנהרות האוון והפרום (FROME) יישוב בשם בריגסטו (BRIGSTOW) – "המקום של הגשר", שתושביו קיימו יחסי מסחר עם אירלנד ועם נמלים בדרום וולס ולאורך נהר וואי (WYE).
בעקבות הכיבוש הנורמני, ב־1066, גדלה חשיבותה של בריסטול וב־1088 נבנתה בה טירה, שבמקומה בנו במאה ה־12 טירה משוכללת יותר. בשלב זה היתה בריסטול תחת שלטונו של רוברט, הארל מגלוססטר (GLOUCESTER), בנו הבלתי חוקי של הנרי הראשון. רוברט בנה בה את המנזר הבנדיקטי של סנט ג'יימס, ששרידים ממנו מהווים חלק מכנסיית סנט ג'יימס הנוכחית.
במהלך מלחמת האזרחים בין המלך סטפן למתילדה (בתו של הנרי הראשון) היתה העיר בשליטתה של מתילדה, ובנה, שהוכתר מאוחר יותר להנרי השני, שהה בה זמן מה. בשלב זה הפכה בריסטול למרכז ליבוא יין, וכשהתרחב המסחר לא התאים הנמל הקיים לצרכים החדשים. ב־1239 הוחל בהסטת אפיקו של נהר פרום, מבצע שהסתיים ב־1247. סיומו של פרויקט זה איפשר לספינות להגיע לעיר, ובריסטול התחילה לשגשג.
במאה ה־14 פרח בה המסחר. בריסטול קיבלה זיכיון מהמלך וזכתה במעמד של מחוז ב־1373. הסוחרים בנו בניינים גדולים ליד הרציפים, והכנסיות כוסו בקישוטים. העיר סחרה עם פורטוגל, ספרד, איסלנד ומדינות המזרח התיכון. בסוף המאה ה־15 הפליגו ממנה סוחרים, חוקרי ארצות וסתם הרפתקנים שקיוו לגלות את האי האגדי בראזייל (BRASYLE), שבו מצוי עץ מסוג בראזילטו (פיסות של עץ מסוג זה הגיעו לאירופה בזרמי הים כנראה ממרכז אמריקה) ואת המזרח הרחוק. אחד המפורסמים שבנוסעים היה ג'ון קאבוט, מגלה האי ניופאונדלנד (NEWFOUNDLAND), הנמצא היום בגבולות קנדה.

הוא משלנו

1
1

בנמל של בריסטול, מכריז שלט על הספינה "בריטניה הגדולה", שבנה ברונל. כשהסתיימה הבנייה ב-1845, היתה זו הספינה הגדולה בעולם. כיום לאחר שחזור ושיפוץ, בנו לה מוזיאון

שמו המקורי של קאבוט היה ג'ובאני קאבוטו, והוא היה אזרח ונציאני. כיצד הפך ג'ובאני לג'ון? ומה עשה אזרח ונציאני באנגליה של המאה ה־15? ומדוע מעריכים ומעריצים אותו בעיקר בבריסטול?
קאבוטו, איש ים מנוסה, רצה, כמו קולומבוס, להגיע להודו, וב־1493 ביקר בספרד, שם פגש כנראה סוחרים מבריסטול. בסוף 1495 כבר היה בבריסטול ויצר קשרים עם סוחרים בני המקום, שהתמחו בניווט באוקיינוס האטלנטי. הוא לא הסתפק בזה, אלא ביקר גם בלונדון וניהל שיחות מקיפות עם המלך הנרי השביעי. במרץ 1496 אישר המלך לג'ובאני לצאת עם שלושת בניו – שהתהדרו בשמות איטלקיים: סבסטיאנו, לודוויגו וסאנזיו – לחצות את האוקיינוס האטלנטי, אך הזהיר אותם מפני כניסה לאזורים דרומיים המצויים תחת שלטון ספרדי. משימתו של קאבוטו היתה לנוע מערבה, בקו הרוחב בו נמצאת בריסטול, מצפון למרכז אמריקה, ולכבוש בשם הכתר האנגלי כל איזור "בלתי ידוע לנוצרים". היה עליהם גם להפיץ את הנצרות בקרב האוכלוסיות המקומיות.
בקיץ 1496 יצא קאבוטו, שאולי נקרא כבר קאבוט בפי האנגלים, למסעו הראשון מלווה בסוחרים מבריסטול. הוא חזר כלעומת שבא, בלי להגיע ליבשה. המסע השני נערך באביב בשנה שלאחר מכן. קאבוטו הפליג בספינה שנקראה "מתיו" בחברת צוות שכלל כעשרים סוחרים מבריסטול. ב־24 ביוני הם הבחינו באדמה, כנראה בקצה הצפוני של ניופאונדלנד, 500 שנים לאחר שהגיעו לשם הוויקינגים. הם מצאו על האי יערות עצי מחט, שדות מרעה פוריים, ושפע דגים בים.
כשחזר ללונדון זכה קאבוטו בפנסיה לכל החיים מידי המלך. בפברואר 1498, לאחר שאסף מימון ומצרכים בבריסטול, קיבל מידי המלך אישור למסע נוסף. הפעם יצא עם חמש ספינות, אחת של הכתר והשאר של סוחרים מבריסטול. בצוות היו גם שני כמרים, ונלקחו גם סחורות שנועדו להקל על יצירת הקשר עם התושבים המקומיים. הספינות עזבו את הנמל בסוף מאי. ספינה אחת חזרה לנמל באירלנד לאחר שניזוקה, ועקבותיהן של שאר הספינות אבדוְ. קאבוט עצמו נספה כנראה בסערה או במפגש עם אינדיאנים.
בבריסטול אימצו את ג'ון קאבוט בחום רב. אחרי הכל, לפחות חלק ממסעותיו מומנו על ידי סוחרים מקומיים, וכשמצא את מותו היתה בחברתו קבוצה של תושבי העיר. מי שאינו מכיר את הביוגרפיה של קאבוטו עשוי להשתכנע במהלך ביקור חטוף בעיר האנגלית, כי האיש היה אנגלי למהדרין ותושב העיר מאז שנולד.

אפליה דתית
ספינות המשיכו להפליג מבריסטול כדי לייסד יישובים בעולם החדש או כדי להביא להם אספקה. בגלל החורפים הקשים בניופאונדלנד, התמוטטו רבות מהקולוניות שנבנו שם, והמסחר של בריסטול התבסס יותר ויותר על הקשרים עם אירופה ופחות על קשרים עם העולם החדש.
לאחר שהנרי השמיני הכריז על עצמו כראש הכנסייה ופירק את המנזרים הקתוליים, העניק לבריסטול מעמד של בישופות, והיא הפכה לעיר באופן רשמי ב־1542. במאה ה־17 היא היתה למרכז חשוב של נונקונפורמיסטים (כתות נוצריות מחוץ לזרם המרכזי). הקוויקרים הקימו שם בית פגישות ב־1670, ואילו ג'ון ווסלי, המנהיג המתודיסטי, בנה שם ב־1739 בית תפילה שכונה "חדר חדש" (NEW ROOM). שני הבניינים עומדים עדיין על תילם. במובן מסוים, היתה בריסטול מרכז מתודיסטי, וממנה יצאו מטיפים מתודיסטים למושבות בעולם החדש. פרנסיס אסבורי, אחד הבישופים המתודיסטים הראשונים באמריקה, יצא לדרכו החדשה מבריסטול ב־1771.
העובדה שהעיר היתה מרכז חשוב לנונקונפורמיסטים אין פירושה שהם לא נרדפו בתחומיה. מפורסמת מכל רדיפת הקוויקרים במאה ה־17, שכללה מעצרים המוניים, הריסת בתי תפילה והטלת סנקציות כלכליות. גם לאחר שג'יימס השני איפשר לכל אזרחי אנגליה לדבוק באמונה זו או אחרת כרצונם, ואף שיחרר קוויקרים ונונקונפורמיסטים אחרים מהכלא, המשיכו תושבי בריסטול להפלות את הקוויקרים. ב־1714 תקף המון, שהוסת על ידי נכבדי העיר, את בתי הקוויקרים ובזז את רכושם. זו, אגב, היתה הדרך בה "חגגו" בבריסטול את הכתרתו של צ'ארלס הראשון.
במאה ה־18 עברה העיר תקופה של שגשוג. סוחרי בריסטול מימנו אוניות מלחמה פרטיות, שתקפו ספינות ספרדיות בדרכן חזרה מאמריקה ובזזו את אוצרותיהן. באמצעות הרכוש העצום שצברו בנו הסוחרים בתים יפים לאורכה ולרוחבה של העיר.

מימין: על שפת האוון. לאחר שנסגר הנמל נבנו בסמוך לו לאורך החוף בניני מגורים מפוארים, ותושבי בריסטול האמידים עוברים בשנים האחרונות לגור בסמוך למרכז התרבותי החדש; משמאל: השעון בעל שני מחוגי הדקות. מ-1841 עד 1852 השתמשו תושבי בריסטול בשעון כדי לדעת מתי לתפוס את הרכבת ללונדון. היום הוא רק מהווה תזכורת לימים ההם

אוניברסיטה וסיגריות
גם היום יש בבריסטול בתים יפים, חלקם מהמאה ה־18 ותחילת ה־19, וחלקם ממאות קודמות. הם ניצלו מההפצצות של מלחמת העולם השנייה ומתנופת הבנייה הלא מבוקרת שאפיינה את העיר בשנות השישים והשבעים. בקינג סטריט, למשל, אפשר לראות כמה בניינים היסטוריים מעניינים; לאנדוגר טרואו (LLANDOGER TROW), שנבנה ב־1664, הוא אחד המעניינים בהם. לפי המסורת, שם פגש הסופר האנגלי דניאל דפו את אלכסנדר סלקירק, שקורותיו היוו את הבסיס ל"רובינזון קרוזו". שם נמצאת גם הספרייה הישנה, שמשוררי התחייה הרומנטית קולרידג' וסאות'י השתמשו בשירותיה בסוף המאה ה־18, ואת התיאטרון המלכותי שנוסד ב־1766 והפך למקום מפגש מרכזי לשמנה וסולתה של העיר.
לבריסטול יש גם קתדרלה מרשימה שחלקים ממנה נבנו במאה ה־12, ואוניברסיטה, שנחשבת לאחד המוסדות היוקרתיים באנגליה של היום אחרי אוקספורד וקמברידג'. מי שאינו לומד ב"אוקסברידג'" ומתעקש לא לנסוע לאוניברסיטה באדינבורו, כי זה רחוק וזה בסקוטלנד, אך רוצה ללמוד במוסד יוקרתי, האוניברסיטה של בריסטול היא אחת המועדפות.
שלא כמו אוקספורד וקמברידג', האוניברסיטה של בריסטול חדשה יחסית. היא נוסדה ב־1876 והיתה חלק משבירת המונופול של האוניברסיטאות העתיקות. התורמת העיקרית לאוניברסיטה היתה משפחת ווילס (WILLS), שניהלה את עסקי הטבק בעיר. גם משפחת פריי, שבידיה היו עסקי השוקולד, תרמה כסף. בתחילת המאה ה־20 המשיכה משפחת ווילס לתרום סכומים עצומים, וכשקיבלה האוניברסיטה רשיון ב־1909 כלל הסמל שלה גם את סמל השמש של המשפחה. אחד הבניינים המעניינים של האוניברסיטה, הניצב ברחוב מרכזי ונראה כמו כנסייה עצומת ממדים, נתרם על ידי המשפחה. הוא מנציח יותר מכל דבר אחר את הקשר המוזר שנוצר בבריסטול בין לימודים גבוהים לסיגריות.
היום מפוזר הקמפוס כמעט בכל העיר; לא רק הבניינים, אלא גם הסטודנטים. ואלה לומדים באוניברסיטה או בפוליטכניק החדש יותר. זוהי עיר שאוכלוסייתה צעירה. לא שאין בה מבוגרים, אבל יש בה המון צעירים; לבושים היטב, מכירים בערך עצמם, שונים מאוד מהצעירים הסקוטים המאוכזבים, חסרי התקווה והאדישים שההרואין והשתייה הם דרך חייהם, בגלל שהאפשרויות האחרות אינן קוסמות יותר, של הסרט "טרנספוטינג". לצעירים של בריסטול, אלה שפגשנו ברחובות, בבתי הקפה, בפאבים, בגלריות, בחנויות הטבע ובמסעדות יש עתיד. לפחות נדמה להם שיש להם עתיד. רבים מהם באו ממשפחות אמידות, כך שסיכויי ההצלחה שלהם גבוהים יחסית.
בעלוני פרסום לתיירים מתוארת בריסטול כעיר שתושביה בוחרים לגור דווקא בתוכה ולא בשוליה. במקום קניונים גדולים, יש בה חנויות קטנות ומתוקות בכל פינה. קשה לומר בוודאות כי לעיר יש מרכז. אולי יש לה כמה, ואולי אין אף אחד, תלוי איך מסתכלים על זה. כי החיים מתנהלים שם בכמה שכונות, ולכל שכונה יש מרכז משלה. ויש מרכזים עשירים ומרכזיים יותר ויש פחות. תלוי מי אתה; כלומר, מאיזה מעמד חברתי באת, מאיפה באת, וכמה כסף יש בכיסך.

אשפה דקורטיבית
בבריסטול יש למעמד החברתי חשיבות בדיוק כמו בכל מקום אחר באנגליה. מלבד הסטודנטים, יש בה אוכלוסייה נכבדת של המעמד הבינוני. חלק ניכר ממנה תושבי לונדון לשעבר, שבחלו בחיים במטרופולין והחליטו לנסות את מזלם בעיר קטנה ממנה. רבים מהמהגרים מלונדון בחרו דווקא בבריסטול כי היא נחשבת לעיר האלטרנטיבית ביותר בבריטניה, כלומר היא מציעה סגנונות חיים אחרים, שאינם משתלבים במירוץ המטורף של המאה ה־20.
ולמה הכוונה? כתב העת "THE SPARK" ("הניצוץ"), היוצא לאור שלוש פעמים בשנה ומחולק חינם, משמש כמדריך לחיים האלטרנטיביים המתנהלים בעיר. בעמודי החדשות תמצאו כל מה שהוא פוליטקלי קורקט: מידע לרוכבי אופניים החוששים לזהם את הסביבה; מידע על האיסור להשתמש בנשק גרעיני; מידע על מיחזור ועל פעולותיו של ארגון הירוקים הבריטי, ועוד. אבל תרומתו הגדולה של "הניצוץ" היא במדריך המורחב, ובו מידע על ארגונים מיוחדים העוסקים, למשל, ברפואה אלטרנטיבית, בטיפולים רוחניים, באקולוגיה ובנסיעות למקומות מיוחדים.
אם כתב־עת זה הוא עדות להלוך הרוח העירוני לפחות של חלק מהאוכלוסייה (ולפי סנדרה חברתי, רבים קוראים אותו ומשתמשים במידע הנמסר בו), אזי בריסטול היא עיר של יפי־נפש, ולא במובן השלילי, עם יוזמות יפות. אין פלא, לכן, שהמעוניין בסגנון חיים אלטרנטיבי בורח דווקא לשם.
אחת היוזמות המבורכות היא THE CREATE ENVIRONMENT CENTER (המרכז הסביבתי של קריאט). המלה CREATE במקרה זה פירושה גם "ליצור", אבל היא גם ראשי תיבות של קהילה (COMMUNITY), מיחזור (RECYCLING), סביבה (ENVIRONMENTAL), פעולה (ACTION), אימון (TRAINING) וחינוך (EDUCATION). לדברי המנהל שלו, טוני קריסי, נועד המרכז הסביבתי לרכז פרויקטים קהילתיים של מיחזור, לספק שטח עבודה לארגונים העוסקים ברווחת הקהילה, להוות מקום מפגש לסדנאות בנושאים הללו ומרכז לתערוכות בנושא סביבה ומיחזור.
בכניסה למרכז עמדה לה ערימת אשפה דקורטיבית, עדות למצבו העגום של כוכבנו; עשרות פחיות קולה כונסו יחד לפסל מסתובב, ואופניים הדגימו את כמות האנרגיה הנחסכת ממיחזור של אלומיניום, זכוכית, נייר ופלדה. בסוף התצוגה היתה מונחת ערימה של עלונים, מנייר ממוחזר כמובן. התצוגה היתה אמורה להבהיר את חשיבותו של המיחזור; לי היא הבהירה בעיקר שגם אשפה היא דקורטיבית.
וזהו רק אחד הפרדוקסים המאפיינים את בריסטול, אולי הקטן והבלתי מהותי שבהם. גם מרכז קריאט נהנה מחסדיה של משפחת ווילס, שכן הוא ממוקם באחד ממחסני הטבק לשעבר של החברה. בריסטול, רצוי לציין, היא גם אחת הערים המזוהמות ביותר בבריטניה, כנראה פרי תעשייה בת יותר ממאה שנים, אבל את זה לא מציינים במרכז. ליד בתיהן של משפחות אמידות בשכונות שבמרכז העיר אפשר לראות, בנוסף לאופניים שאינם מזהמים את הסביבה, גם מכונית או שתיים.
אבל הפרדוקס הגדול מכולם (שאינו מאפיין רק את בריסטול כמובן, אבל בולט שם מאוד בגלל שהיא משווקת לתושב הבריטי ולתייר כעיר "ירוקה" ואכפתית) עולה במפגש עם האוכלוסייה הענייה. בסוף הגיליון של "הניצוץ", שיצא לאור בסתיו 1996, הופיעה כתבה על חזרה לטבע, ולצידה דיווח על משלחות עזרה לאוכלוסיות עניות בהאיטי. אבל שכונת סנט פול שבמרכז בריסטול והשכונות המקיפות את העיר, שבהן מתגוררים אנשים שמצבם הכלכלי קשה, לא זכו לאזכור.
תמיד הדהים אותי, עד כמה אוכלוסיות עניות בערים מערביות מכובדות הן קבוצות בלתי נראות. לא מדברים עליהן. קל יותר, כנראה, להתייחס לתושבי האיטי ורואנדה שמתים ברעב ובמחלות, כי זה רחוק מהבית. ואם חס וחלילה אתה עיתונאי ששואל בתמימות בסוכנות התיירות על מצוקה ועוני, אומרים לך: זה שולי. זה עלה לכותרות רק בגלל כמה מהומות בלתי חשובות שאירעו בשנות התשעים.
אחר כך אתה לומד שבסנט פול היו כמה מהומות כאלה, שבמהלכן נהרגו אנשים. אחר כך אתה מרגיש את המבטים הנתקעים בגבך כמו בסכין כשאתה עובר ברחובות השכונה. ובסנט פול רוב האוכלוסייה שחורה. השחורים הם ה־UNDERCLASS של האיים הבריטיים, יחד עם ההודים. כלומר, הם נחותים עד כדי כך שאין מעמד בשבילם. בבריסטול, אבוי, הם יושבים בחלק מרכזי של העיר ומפריעים לה להפוך למעוז של המעמד הבינוני האמיד. הם נראים. הם בעייתיים. הם דורשים פתרון למצוקותיהם.

עסק משתלם
מול אוכלוסיית השחורים הענייה והכועסת של סנט פול קשה להתעלם מההיסטוריה. במאה ה־18 נקשר שמה של בריסטול בסחר בעבדים שחורים. ספינות הפליגו מהעיר לחופה של אפריקה נושאות סחורות, כדי להחליפן בעבדים. אלה הובלו בספינות למושבות שבאמריקה ובאיים הקריביים. משם חזרו הספינות עמוסות סחורות מהעולם החדש, ובהן קנה סוכר, טבק, רום וקקאו.
סחר העבדים לא התחיל בבריסטול במאה ה־18, אלא הרבה קודם. ב־1066, כשהנורמנים כבשו את אנגליה, היתה בריסטול המרכז החשוב ביותר  למכירה וליצוא של עבדים לבנים. באותם ימים היתה העבדות נפוצה, ולפי החוק האנגלו־סקסוני היה אדם עני רשאי למכור את בנו לעבדות למשך שבע שנים. עם זאת, לא הסביר החוק כיצד אמור הנער להשתחרר בתום תקופת העבדות. ההבדל המהותי בינה לשאר המדינה היה שבריסטול הפכה את העבדות הלבנה לעסק משגשג. סוחרים מקומיים קנו גברים ונשים בכל המדינה וייצאו אותם לאזורים אחרים באירופה, ובעיקר לאירלנד. אירי, ששאף להתקדם מבחינה חברתית, החזיק לפחות עבד אנגלי אחד. במאה ה־11 אסר ווילאם הכובש על סחר העבדים, אך הסחר הלא חוקי נמשך. כשכבש הנרי השני את אירלנד במאה ה־12, הוא מצא שם הרבה מאוד עבדים אנגלים.
תושבי בריסטול לא זנחו את סחר העבדים הלבנים גם במאות הבאות, והוא התגבר בעיקר לאחר שנוסדו הקולוניות באמריקה הצפונית ובאיי הודו המערבית. שבויים סקוטים ואירים ואנשים מפשוטי העם נחטפו על ידי הסוחרים ונמכרו למושבות. מקור אחר שפותח בווירטואוזיות היה גנבים ורמאים קטנים. אלה שוכנעו – לא בנועם – כי עדיף שיבקשו מבית המשפט שישלחם לעבדות מאשר להסתכן בעונש היאה להם. היה זה שיתוף פעולה מזוויע בין הרשות השופטת לבין הסוחרים.
לאור זאת, אין פלא שסוחרי בריסטול מיהרו לקחת חלק גם בסחר בעבדים שחורים באפריקה. האפריקנים ממילא לא נחשבו לבני אדם, ולפיכך לא היה סיכוי שמישהו יבוא להגנתם. בין 1698 (כשנשבר המונופול של לונדון על סחר עבדים) ל־1807 (כשהפרלמנט ביטל את סחר העבדים), נשאו ספינות אנגליות בין שבעה לעשרה מיליון עבדים אפריקנים אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי. ספינת עבדים ממוצעת איבדה רבע ממטענה החי לפני שהגיעה לנמל, ורבים מהאפריקנים מתו מיד עם הגיעם לחוף.
תושבי בריסטול הרוויחו הון תועפות מסחר העבדים; מבחינה כלכלית, זה השתלם כמו רשיון להדפיס כסף. ב־1709 הפליגו 57 ספינות עבדים מבריסטול, ועשרים שנה לאחר מכן עלה מספרן ל־90. בשנות החמישים של המאה ה־18 הפכה בריסטול לנמל המרכזי בתחום זה, ב־1755 עסקו 155 סוחרים מקומיים ביבוא ויצוא עבדים. כל חשובי בריסטול לקחו חלק במבצע הכלכלי הזה: ראשי העיר, קציני משטרה, חברי מועצת העירייה, חברי מועצות אחרות, יזמים וחבר הפרלמנט אדוארד קולסטון, שאת הכספים שהרוויח השקיע בצדקה, בין השאר, בבניית בתי ספר לנערות. בבריסטול של אותם ימים יכול היה אדם לפרוש לפנסיה עשיר, לאחר מסע מוצלח אחד.
עבדים נראו גם ברחובות בריסטול. רבי־החובלים של ספינות העבדים הורשו לרכוש זוג עבדים לשימושם האישי. המסתובב ברחובות העיר באותם ימים יכול היה לזהות את רבי־חובלים על פי לבושם המפואר יתר על המידה – הרבה תחרה, כפתורים גדולים, כובע אדיר ממדים – ועל פי העבד האישי, שליווה אותם. לעיתים, ענד העבד קולר כסף ועליו שם בעליו.
כשניסה הפרלמנט האנגלי לבטל את סחר העבדים בפעם הראשוה ב־1788 (לא, חס וחלילה, בזכות התעוררות רגשי אשמה, אלא משום שהתגלה כי אלימות סוחרי העבדים מופנית גם כלפי אנשי הצוות הלבנים), היתה ההתנגדות בבריסטול עצומה. סוחריה הזהירו כי ביטול העבדות יהיה "לא רק הרסני באופן קיצוני לעותרים [הם עצמם] העוסקים בייצור, אלא הנזק יהיה רחב ממדים, ויותיר מאות רבות של פועלים ללא תעסוקה". סחר העבדים לא בוטל. ב־1807, כששוב דנו בפרלמנט על ביטול העבדות, והפעם בהצלחה, היתה ההתנגדות מבריסטול מועטה. הסיבה היתה כלכלית: בשלב זה התנהל סחר העבדים, שנעשה רווחי פחות, בעיקר מליברפול. רק 29 מסעות של סוחרי עבדים יצאו מבריסטול בין 1795 ל־1804, ואילו מליברפול יצאו 1,009 הפלגות.

האדריכל כגיבור מקומי
בסוף המאה ה־18 החל הנמל של בריסטול לשקוע. הספינות גדלו, והניווט בפיתולי האוון נעשה קשה. צרות ירדו על העיר גם מכיוון אחר. ב־1831 פרצו מהומות אלימות, בגלל שאיפה לרפורמה פוליטית שסחפה את בריטניה כולה, אבל בעיקר בשל חוסר שביעות רצון מאופן הפעולה של הממשל המקומי. במהלך המהומות נהרסו בניינים רבים, ו־12 מהמתפרעים נהרגו.
באותן שנים היתה בריסטול מרכז לכמה יוזמות ארכיטקטוניות של האדריכל הבריטי המפורסם איסאמבארד קינגדום ברונל. במובן מסוים, מתחרה ברונל בקאבוט על תשומת הלב של בריסטול. בשלב מוקדם למדי התברר לי שאולי כדאי לגלות ארץ חדשה, אבל לבנות גשר עצום ממדים זה הרבה יותר משתלם. שמו של ברונל הוענק בבריסטול לעסקים ולאתרים רבים, כולל התזמורת המקומית (BRUNEL ENSEMBLE). וגם אני, שלוקה בבורות ארכיטקטונית, ולפני שנכנסתי לעיר מעולם לא שמעתי על ברונל או על הגשר שבנה, ידעתי, כשעזבתי, על מפעלותיו מקריאת שלטים אקראית.
כבר ב־1829 תיכנן ברונל את הגשר התלוי של קליפטון, מקור גאוותה של העיר עד היום. הבנייה התעכבה בגלל קשיי תקציב ובגלל המהומות ב־1831. היא נמשכה ב־1836, אבל הופסקה שוב משום שהכסף אזל. רק ב־1864 הסתיימה בניית הגשר, חמש שנים לאחר מותו של ברונל. ליד הגשר נבנתה אנדרטה, בה נמסרים כל הפרטים החשובים: אורכו של הגשר 412 מטרים, רוחבו 9.4 מטרים, הוא נמתח בגובה 74 מטרים מעל המים ומצטיין במגדלים שגובהם 26 מטרים. הגשר אינו מושך רק תיירים, אלא גם אנשים שמאסו בחייהם. על המגדלים משני צידיו קבע ארגון ה־SAMARITANS שלט בזו הלשון: "לנו אכפת, דבר איתנו בכל שעה של היום או הלילה; יש טלפונים בכל צד של הגשר".
בכך לא תמו תרומותיו של ברונל לבריסטול. הוא זה שתיכנן את פסי הרכבת בין בריסטול ללונדון (GREAT WESTERN RAILWAY). הרכבת אפשרה לתושבים להגיע מעיר השדה לבירה בתוך מספר שעות. קודם לכן ארכה הדרך כמה ימים. אבל כשהחלה הרכבת לנוע בין שתי הערים התעוררה בעיה: השנה היתה 1841 ותושבי בריסטול חיו לפי השעון המקומי, שנקבע על פי השמש, הכוכבים או פעמוני הכנסייה (רק ב־1880 נקבע שעון גריניץ' כשעון של המדינה כולה). הרכבת, לעומת זאת, נסעה לפי הזמן של לונדון, וכדי לתפוס אותה בצהריים היה צריך לזכור כי הזמן המקומי הוא 49:11. השלטונות המקומיים באו לעזרת התושבים והמציאו שעון עם שני מחוגי דקות, שהראה בו בזמן את השעה בלונדון ובבריסטול. 11 שנים השתמשו תושבי בריסטול בשעון המיוחד הזה, עד שאימצה עירם את השעון הלונדוני.
ברונל היה מעורב בעוד מפעל בו מתגאים בבריסטול: הוא תיכנן ספינת ענק בשם "בריטניה הגדולה", שהופיעה בנמל ב־1845 ונחשבה אז לספינה הגדולה בעולם. היום אפשר לראות אותה ניצבת בנמל הישן, שהפך למרכז תרבותי של גלריות ומוזיאונים.
האונייה הגדולה, הנמל שאיבד את תפקידו המקורי והפך למוקד תרבותי אופנתי וההיסטוריה העשירה הם המשווקים היום את בריסטול כאתר תיירות. בסוכנות התיירות סיפרו לנו, כי העיר מתחרה בהצלחה יחסית עם בת', שכנתה המצועצעת עם המרחצאות הרומיים היפהפיים. יותר ויותר תיירים מגיעים לבריסטול, אמרה עובדת המשרד.
התחרות בין שתי הערים היא כנראה ארוכת שנים. "מבת' נסענו לבריסטול", כתבה הסופרת והמחזאית הוויקטוריאנית מרי ראסל מיטפורד, שביקרה בעיר ב־1852. "על בת', בנייניה ונופה, שמעתי רק טובות, על בריסטול, הלכלוך, האפלוליות והכיעור שלה, רק רע. האם להתוודות – האם להעז להתוודות שהוקסמתי מהעיר העתיקה? בנייני המגורים הצרים, הגבוהים והציוריים… הגנים התלויים… הרציפים ההומים…".
בריסטול אולי שונה היום ממה שהיתה באמצע המאה ה־19, אבל היא מעניינת לא רק בזכות יופיה ותרבותה האלטרנטיבית, אלא גם בזכות ההיסטוריה האפלולית שלה, ואולי גם בזכות הפרדוקסים המאפיינים אותה כעיר מערבית לקראת שנת אלפיים.

 

האם היית ביעד הזה?

  • 2

    כן הייתי

  • 2

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

סנט אייבס, קורנוול, אנגליה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות