תפריט עמוד

אמריקה – טיול באוטובוס

אמריקה – טיול באוטובוס

כמו בייסבול, פאי תפוחים וקוקה קולה, גם חברת האוטובוסים גרייהאונד, ש־2,400 האוטובוסים שלה חורשים את ארצות הברית, היא חלק מהאתוס האמריקאי. משה גלעד, שליח "מסע אחר", בילה באוטובוס גרייהאונד מפחיד, המתין בתחנות מלוכלכות וגילה שאם כך נראה אתוס אמריקאי - אזי המראה עגום למדי

סיימון וגרפונקל מופיעים הקיץ בקצב מעורר דאגה. שניהם כבר בני יותר משישים, אבל הביקוש והתשוקה גדולים כנראה יותר מהבעיות שמעורר הגיל. המופע נקרא "אולד פרנדס" (חברים ותיקים) והשניים, שבמשך לא מעט שנים סירבו להחליף מלה ואפילו הביעו בראיונות סלידה לא קטנה מבן הזוג, חרשו ביוני את אמריקה מחוף לחוף. יותר מארבעים הופעות בסך הכל.
בתחילת יולי עברו לאירופה וגם שם לא נחו – במשך שלושה שבועות נקבעו להם 12 הופעות בכל הערים הגדולות ולא במקומות האינטימיים ביותר – הקולוסיאום ברומא, האצטדיון האולימפי במינכן וההייד פארק בלונדון. במשך כל סיבוב ההופעות המייגע הזה, כמעט בכל ערב, שרו לפי דרישת הקהל את "אמריקה", אחד השירים האהובים ביותר שלהם, שהפך את האוטובוסים של חברת "גרייהאונד" האמריקאית לחלק מן המיתוס של היבשת הגדולה והפתוחה לכל.
"קנינו חפיסת סיגריות ופאי של מיס ואגנר
ויצאנו לחפש את אמריקה
קתי, אמרתי, כשעלינו על הגרייהאונד בפיטסבורג
מישיגן נראית לי עכשיו כמו חלום
לקח לי ארבעה ימים לתפוס טרמפים מסגינו
באתי לחפש את אמריקה".

36 שנה לאחר שהשיר הושמע לראשונה, בסוף ביקור חפוז בצפון קרוליינה, זה נשמע באופן תיאורטי כרעיון טוב לצאת לחפש את אמריקה באוטובוס של חברת גרייהאונד. איך שורד מיתוס הנסיעות הארוכות, חסרות התכלית, באוטובוסים שדוהרים בכבישי אמריקה? זה נשמע לפעמים כמו שאלה שאפשר לענות עליה.
דין, בחור שחור בערך בן עשרים, עם מין גרב רשת שחורה מניילון על הראש, לא שמע בחיים שלו על סיימון וגרפונקל. הוא לא מכיר את השיר "אמריקה" ואין לו לדבריו צל של מושג על איזה מיתוס מחורבן אני מדבר. האמת, שבשלב הזה, כאשר ישבנו אחד ליד השני בחלק האחורי של האוטובוס שנוסע מראלי בצפון קרוליינה לניו יורק, ידעתי שידידות גדולה כנראה לא תצמח מן הנסיעה הזו.
דין התייחס אלי בחשדנות ובבוז כבר בתחנה בראלי, כאשר ויתרתי על הניסיון הכושל להוציא פחית שתייה מהמכונה. "בנאדם, זה הכסף שלך שם בפנים. לאן אתה הולך?", שאל כאשר חזרתי לשבת על הספסל בקצה התחנה. פרשתי ידיים בייאוש, והסברתי שהמכונה מסרבת לתת לי את הפחית ואין מה לעשות. מהפרצוף שלו אפשר היה להבין מה דעתו על תבוסתנות מהסוג הזה. הוא גלגל עיניים לתקרה ושקע בשתיקה שנמשכה בהפסקות קצרצרות כל היום. את השם שלו למדתי באוטובוס, כאשר החל כל אחת מעשרות השיחות שערך בטלפון הסלולרי במלים "היי, זה דין, הלוואי שתמות".
הנסיעה מראלי לניו יורק, מרחק של כ־900 קילומטר, נמשכת יותר מ־12 שעות. האוטובוס צפוף מאוד וחונה רק לחמש הפסקות קצרות מאוד ולא מספקות בערים הגדולות, פיטרסבורג, ריצ'מונד, פרדריקסבורג, וושינגטון ופילדלפיה. במשך הזמן הזה חוצה הגרייהאונד את צפון קרוליינה, וירג'יניה, מרילנד וניו ג'רסי. לשם השוואה, הטיסה בין הערים נמשכת רק שעה וחצי. החברים בניו יורק שאליהם נסעתי נשמעו קצת מודאגים כשאמרתי שאני מגיע באוטובוס. לא, הם מעולם לא נסעו בגרייהאונד, אבל, "בכל זאת", אמרו, "האוכלוסייה, היא, איך לומר".
"מה?", שאלתי, קצר רוח.
"האוכלוסייה היא לא בדיוק החברה שאתה רגיל אליה".
סנובים, אמרתי לעצמי. מדהים מה שקורה לאנשים אחרי כמה שנים באמריקה. "אתה בטוח שאתה לא רוצה לטוס?", נשמע ניסיון נוסף מצדו השני של הקו. "אם זה עניין כספי, אז אפשר לעזור". 

כרזות של חברת גרייהאונד משנות החמישים, שפנו למעמד הבינוני והבטיחו נסיעה מרווחת ונוחה. ההבטחה לא מומשה וקהל היעד העדיף את המכוניות

אסור, אסור ואסור
תחנת האוטובוסים בעיר ראלי צמודה לתחנת המשטרה ולבית המעצר העירוני. עשרות ניידות חונות ליד הגדר הצמודה לתחנה, ושוטרים משוטטים בה ללא הרף. באולם, אולי בעקבות שיחת הטלפון ודעות קדומות מגעילות, שמתי לב שאין כמעט לבנים. במשך כל היום לא יכולתי להשתחרר מהעניין הזה. בכל מקום בו נסענו או חנינו מצאתי עצמי תוהה – האם אני הלבן היחיד? (בדרך כלל התשובה היתה כן, מה שעודד אותי להמשיך ולשאול את השאלה). כעסתי על השאלה הזו. שנאתי אותה. לא הצלחתי לכבות אותה.
את הכרטיס לאוטובוס (82.50 דולר מראלי לניו יורק) קיבלתי בקופה עם שטף הוראות אוטומטיות בטון צבאי: "אסור לעמוד ליד הדלת שממנה יוצאים לרציף, אסור לעשן באולם ההמתנה, אסור לגלגל בקבוקים או פחיות על הרצפה, כדאי להיזהר מכייסים. עלייה לאוטובוס עשר דקות לפני שעת היציאה". האוטובוס אמור היה לצאת ברבע לעשר בבוקר. גם בעשר ורבע לא נראה היה שהאיחור מטריד מישהו. בסופו של דבר יצאנו לדרך קצת אחרי עשר וחצי. 43 נוסעים (שחורים מלבד שניים) ונהג (שחור) חבוש כובע ולבוש חליפה אפורה ועניבה שחורה.
כבר בתחנה הראשונה ניסה הנוסע הלבן השני, נער רזה ועצבני, להתיידד איתי. קוראים לו בן, זה בא מבנג'מין ובדיוק לפני חמש שנים אמורים היו לחגוג את הבר מצווה שלו בכותל המערבי בירושלים, אבל ההורים פחדו והנסיעה בוטלה. גם הנסיעה הזו מראלי לניו יורק עוררה אצלם חששות, אבל הוא כבר לא ילד ואף אחד לא יגיד לו מה לעשות. הוא נוסע לדוד שלו בניו יורק, כי הוא יכול לסדר לו עבודה במשרד פרסום. אין לו כסף ולכן הוא מקווה שהדוד, שלא בדיוק יודע שהוא מגיע, יסדר לו גם מקום לגור.      
בעודו נוהג בהילוך אחורי ברציף התחנה בראלי, השמיע נהג האוטובוס ברמקול שורת אזהרות ואיסורים: אסור לגעת בשכנך, אסור לשמוע מוזיקה שמגיעה לאוזני השכנים, אסור לשתות אלכוהול, אסור ללכלך את האוטובוס, אסור להתקרב לנהג בשעת הנסיעה, כולם חייבים לפנות בתחנות מסוימות את האוטובוס לכמה דקות עם כל חפציהם, כדאי לשמור את הפתק שנקבל, כדי שיאפשרו לנו לעלות איתו להמשך הנסיעה. אסור לפתוח חלונות, אסור לעשן באוטובוס ובשום אופן אסור לעשן בשירותים של האוטובוס. הרשימה היתה ארוכה ולא את כולה הספקתי לרשום. דין הסתכל עלי בתדהמה כאשר ראה שאני משרבט בשפה לא ברורה את דברי הנהג. כאשר שלפתי כמה דקות אחר כך מצלמה התכסה במעיל מעל הראש ונזהר שלא אראה את פניו.  
שלוש דקות אחרי שהאוטובוס יצא לדרך נתנו הנוסעים הצהרת כוונות להמשך הנסיעה. חלקם פרשו מיד לשינה עמוקה, שבאורח מדהים נמשכה רוב שעות היום. הם התעוררו בשתי תחנות (ריצ'מונד וושינגטון), כאשר אילצו אותם לרדת מהאוטובוס על מנת לנקות אותו. בשאר הזמן הם פשוט ישנו.
במושב לפני שלפה צעירה כבת עשרים ספר ורוד שנשא את השם "העמד פנים שאינך רואה אותה" מאת מרי היגינס קלרק (לא הצלחתי להבין מההצצה החטופה מעבר לכתפה אם מדובר ברומן או בעצות לחיים). בצדו השני של המעבר קרא בחור חבוש אוזניות את העמודים האחרונים ב"הארי פוטר ואבן החכמים". כאשר סיים, כשעה לאחר שיצאנו לדרך, סגר את הספר באנחה ואמר לשכנו, "מסע של חודש מגיע לסיומו". מכאן ואילך התנועע במשך כל הנסיעה לקצב מוזיקה שלא שמעתי. 

בדרך עם אוטובוס גרייהאונד. בתחילת הנסיעה מובהר כי אסור לעשן, אסור ללכלך, אסור להתקרב לנהג, אסור, אסור ואסור | צילום : משה גלעד

כולן נראות רע, מלוכלכות, דחוסות
לא הבאתי ספר לנסיעה ולכן הסתפקתי בחוברת פרסום רשמית שמחלקת חברת גרייהאונד לנוסעיה. הפתיחה היתה מבטיחה: גרייהאונד, מסתבר, קיימת תשעים שנה ונתפסת בארצות הברית כחלק מן המסורת האמריקאית. משהו שאפשר לכתוב ליד בייסבול, פאי תפוחים, קוקה קולה וכבישים ארוכים. נתוני ענק התחבורה נראים כך: 2,400 אוטובוסים, 2,500 יעדים שבהם חונים האוטובוסים האלה ברחבי ארצות הברית, 12 אלף עובדים, 4,600 נהגים ותשעה מיליארד קילומטר בשנה. התחנות העמוסות ביותר, בהן עוברים הכי הרבה נוסעים, הן ניו יורק, וושינגטון, לוס אנג'לס, פילדלפיה, שיקאגו וריצ'מונד. נבהלתי קצת לגלות שהנסיעה מראלי לניו יורק חולפת בארבע מבין השש.
הנתונים שמפרסמת גרייהאונד לגבי הנוסעים שמשתמשים בשירותי החברה מעניינים אפילו יותר: 32 אחוזים מן הנוסעים האלה מרוויחים יותר מ־35 אלף דולר בשנה (משהו כמו 150 אלף שקל בשנה, כלומר יותר מ־12 אלף שקל בחודש). זה בטח מקרה, חוסר ההבנה המוחלט שלי בענייני כלכלה וכספים או הצלחה אדירה בהתחזות, כי להערכתי רוב נוסעי האוטובוס מראלי לניו יורק מתקשים להכניס לחשבונות הבנק שלהם גם חלק קטן מן הסכום הזה.
עוד נתונים שבאוטובוס המיטלטל מראלי נראו מוטלים בספק: מחצית מנוסעי גרייהאונד טסו בשנה האחרונה לפחות פעם אחת במטוס. שליש מנוסעי גרייהאונד אוחזים בתואר מקולג' או מאוניברסיטה והם משכילים יותר מממוצע האוכלוסייה בארצות הברית. רוב הנוסעים משתמשים באוטובוס כדי לבקר משפחה או ידידים. מחירי הכרטיסים לא השתנו מאז שנות השמונים במאה הקודמת ומחיר כרטיס ממוצע הוא 42 דולר. בשנת 2002 שקעו במושבי האוטובוסים 23 מיליון נוסעים. כל אלה הכניסו לחברה כמעט מיליארד דולר.
לא רע בשביל מיתוס משנות השישים, תקופה שבה, גם לפי השיר של סיימון וגרפונקל, מותר היה לעשן באוטובוסים. היום, כאמור, זה אסור בתכלית האיסור ולא מעורר פליאה לאור העובדה שבשום מקום ברחבי ארצות הברית לא מתייחסים למעשנים בסובלנות. ההפתעה בהפסקה הראשונה שעשה האוטובוס היתה גדולה: כמעט כל הנוסעים ירדו, הסתדרו בשורה לאורך הקיר המתקלף והציתו סיגריות.
כאשר עלינו להמשיך בנסיעה גיליתי שמאחורי יושבת אשה שנוסעת עם חמישה ילדים בני חצי שנה עד 12 ותשע חבילות. רוב הזמן היא התעסקה בספירת הילדים והחבילות. משהו לא הסתדר והיא נאלצה לנזוף בכולם ולהתחיל מחדש.
בתחנה הבאה לא ירד כמעט אף אחד מן האוטובוס אבל אשה (שחורה) גדולה מאוד, שלא נסעה איתנו קודם לכן, עלתה, עברה בין הנוסעים ושאלה אם ראינו את תומס, כי היא בטוחה שהוא עלה על האוטובוס הזה בראלי והנה, עובדה, היא לא רואה אותו עכשיו. דין, בפרץ של פטפטנות, הציע לה לחפש גם בתא המטען כי "באוטובוסים האלה אתה לא יכול לדעת לאן הם דוחפים את הנוסעים". האשה הסתכלה עליו במבט ארוך ונעלב ושלחה אותו לחזור ולישון מתחת למעיל שלו.     
התחנות בהן עצרנו דמו באורח פלא לתחנה בראלי. כולן נראו רע, מלוכלכות, דחוסות, עמוסות במכונות למכירת פחיות שתייה וחטיפים, בחלקן היה גם מזנון עם סורגי ברזל שבו מכרו צ'יפס שמנוני בגוון חשוד. בשתי תחנות גיליתי לחרדתי שירותים סתומים לחלוטין. השירותים באוטובוס, שרוחבם כעובי הספר של הארי פוטר, נראו כבר כמו סוויטה בוולדורף אסטוריה בניו יורק. 

כלום לא קרה באמת
כמעט בשום שלב במשך הנסיעה הארוכה אמריקה לא נראתה כמקום מלבב. הפרברים של ריצ'מונד נראו דומים ומדכדכים בדיוק כמו אלה של וושינגטון. לוחות הפרסומת הענקיים בצדי הדרך בכניסה לפיטרסבורג דמו להפליא ללוחות הפרסום בכניסה לפילדלפיה. ניו יורק, בשעת ערב מאוחרת, עם קו הרקיע המדהים והבוהק שלה ועם הילה מוזרה של אור שמרחפת מעל מנהטן, נראתה כמו משהו שונה לחלוטין. לא שייכת לכל מה שראינו קודם לכן.
אם היה קטע אחד נעים ונינוח במשך הנסיעה כולה היה זה בשעת אחר הצהריים מדרום לוושינגטון. האוטובוס חצה יער עצי מחט ירוק ויפה, אור נהדר זהר בחוץ, הילדים של האשה מאחור עשו פרצופים מצחיקים ולפתע מצאתי את עצמי מהמהם עוד כמה שורות מ"אמריקה" של סיימון וגרפונקל:

"קתי, אני אבוד, אמרתי למרות שידעתי שהיא ישנה
אני ריק וכואב ולא יודע למה
 סופר את המכוניות על הכביש שחוצה את ניו ג'רסי
הם כולם באו לחפש את אמריקה
באו לחפש את אמריקה".

זה הוביל כמובן להרהור מגושם על "מה השתנה מאז שנות השישים", או "איך נסיעה באוטובוס יכולה ללמד על השינוי הזה".
כמה ימים אחר כך, אצל החברים בניו יורק, מצאתי ברשת ראיון שהעניק פול סיימון למגזין "קיו" בשנת 93'. בין היתר אמר סימון כך: "'אמריקה' נכתב על דור של צעירים שהחלו להסתובב ביבשת. קתי היתה חברה אנגלייה שלי, אבל מעולם לא נסענו באוטובוס או עשינו מסע כזה. כלום לא קרה באמת".
ב־12 בלילה, קופא מקור, באיברים מאובנים לחלוטין לאחר 13 שעות נסיעה, קיפצתי מרגל לרגל בשדרה החמישית פינת רחוב 8, מחכה שיאספו אותי לבית חמים בפרברים. השאלה הראשונה ששאלו אותי היתה: "כמה לבנים היו באוטובוס חוץ ממך?".

מידע מעשי
פרטים: מידע על גרייהאונד, אפשרות לרכוש כרטיסים באופן מקוון ומידע תיירותי נוסף ניתן למצוא באתר הרשמי של החברה.

טרק בשביל האפלצ'ים

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code