תפריט עמוד

טיול חתירה בקיאק באלסקה

טיול חתירה בקיאק באלסקה

דרום-מזרח אלסקה, איזור של ים ויער, הרים וקרחונים, טבע פראי וחופש לכל אדם לעשות כרצונו, משך אליו תמיד זן מיוחד של אנשים. בשנים האחרונות הולך ומשנה הפיתוח המואץ של אלסקה את אופי המקום ותושביו. דורון אראל חזר אל האיזור המיוחד הזה, חתר לאורכו של מפרץ הקרחונים והתרפק על זכרונות אהבה מאלסקה

בקיץ 1998 יצאתי למסע קיאקים בשמורת מפרץ הקרחונים – יער וים ואגמים והרים וקרחונים, בארץ גדולה, ריקה מאנשים, פראית ומהממת ביופיה. אבל סיפור האהבה הארוך שלי עם דרום-מזרח אלסקה ועם הטיפוסים המיוחדים שחיים בה החל יותר מ־15

עד שנות השישים עדיין יכול היה אדם להתיישב בדרום-מזרח אלסקה היכן שרצה, לצוד הכל, לכרות עצים כרצונו ולדוג ללא הגבלה

שנים קודם לכן, כשהצטרפתי לשלוש עונות של דיג שרימפס עם קורט – רווק בן 45 שחי לבדו על בית צף, 40 קילומטרים מצפון ליישוב הדרומי ביותר באלסקה, קצ'יקן (Ketchikan).
באפריל 1981 עליתי בסיאטל על סיפונה של האונייה ויקטוריה, ויומיים אחר כך ירדתי לרציף של קצ'יקן. גשם שוטף ירד, ועננים אפורים נמוכים ישבו מעל לעיר. בלילה קפאו המים ברחובות לשכבת קרח חלקלקה. קצ'יקן היא המקום הגשום ביותר באמריקה הצפונית – יותר מ־5,000 מילימטרים של משקעים יורדים שם בשנה. הגשם המשיך לרדת ללא הפסקה כמעט במשך שבועות והפך לבן לוויה קבוע. בעיר התבדחו שהגשם ייפסק בנובמבר, כאשר הוא ייהפך לשלג. קצ'יקן היא עיר הנמל החשובה ביותר בדרום־מזרח אלסקה. בעיר חיים 15 אלף תושבים והיא מחולקת היסטורית בין הדייגים לכורתי העצים, שביניהם שוררת איבת עולם. יש בה 58 ברים, הפתוחים 23 שעות ביממה ומחולקים גם הם בין המחנות, ועוד כמה ברים נייטרליים. בחורף, מחצית האוכלוסיה עוזבת את העיר ורבים מהנשארים מובטלים מעבודה. הכביש היחיד בה ממשיך 29 קילומטרים מצפון לעיר ו־22 קילומטרים מדרומה. בשני הקצוות הוא מסתיים ברחבה עגולה שבה המכוניות יכולות להסתובב, אחר כך – רק יער.
מאות סירות דיג באות והולכות במפרץ הצר מול העיר, יוצאות אל הים וחוזרות לפרוק את מטענן בצריפים הפעורים אל המים. בין סירות הדיג ממריאים ונוחתים ללא הרף מטוסי ים קטנים ברעש מחריש אוזניים. דוברות מטען כבדות חולפות באיטיות, ובקיץ מגיעות מדי יום עוד שתיים־שלוש אוניות ענק, שפורקות אלפי תיירים לביקור של שלוש שעות. שלוש פעמים ביום נוחת מטוס מסיאטל ופעם ביום מגיעה המעבורת. הרחוב הראשי לאורך הים הומה מתנועת כלי רכב כמעט כל שעות היום. הכל נראה בתנועה, אבל למעשה כמעט אף אחד לא זז.
בדרום־מזרח אלסקה, מי שנמצא בים זז, מי שלא בים – תקוע. לכאורה, הקשר החוצה קל, אבל הוא יקר והכל רחוק כל כך, שכל יציאה מן העיר דורשת תכנון מוקדם, כסף וזמן. רוב התושבים יוצאים, לכל היותר, עד לסוף הכביש. מבחינתם, הארץ מסביב היא בית כלא, ומזג האוויר – מטרד.

איים ופיורדים במפלט האחרון
דרום־מזרח אלסקה הוא חבל ארץ שחבוק בים, והים חבוק בו. לאורך רצועה צרה, שאורכה כ־500 קילומטרים, שלובים איים, פיורדים עמוקים ולשונות יבשה ארוכות.

רק כמה מאות משפחות חיות בבדידות מוחלטת, מחוץ ליישובים העירוניים, על חלקות אדמה פרטיות ובבתים צפים על הים

מדרונות הרים תלולים מכוסים ביער גשם סבוך, וקרחונים גדולים גולשים אל הים. 60 אלף אנשים חיים באיזור, כולם ליד הים ורובם מתפרנסים ממנו באופן ישיר או עקיף. חצי מהם חיים בג'ונו (Juneau) בירת אלסקה ובסביבתה, היתר בארבע ערים קטנות וב־23 כפרי דייגים, שבכל אחד מהם חיות בין 30 ל־300 משפחות. שלושה יישובים בלבד מחוברים באמצעות כביש לעולם החיצון. בין כל שאר המקומות מקשר הים.
רק כמה מאות משפחות חיות בבדידות מוחלטת, מחוץ ליישובים העירוניים, על חלקות אדמה פרטיות ובבתים צפים על הים. לא תמיד זה היה כך: חלפו עשרות שנים בודדות מאז שתושבי דרום־מזרח אלסקה היו קרובים יותר לטבע ותלויים בו הרבה יותר. האוכלוסיה היתה מעטה, מפוזרת, ואורח חייה היה דומה לזה של האינדיאנים באיזור: דיג, ציד, כריתת עצים. מי שעבד קשה, והיה לו מזל, הצליח. מי שלא – נשאר רעב.
כרטיסן ברכבת בין אנקורג' (Anchorage) ופיירבנקס (Fairbanks), שבחלקה המרכזי של אלסקה, אמר לי פעם שלכל מקום יש את מנת החופש שלו. ככל שיש יותר אנשים, זוכה כל אחד מהם לפחות חופש. בעיני אמריקאים רבים נתפסו אלסקה והצפון הרחוק כמפלט האחרון, ועד שנות השישים עדיין יכול היה אדם להתיישב בדרום־מזרח הארץ היכן שרצה, לצוד הכל, לכרות עצים כרצונו ולדוג ללא הגבלה. אבל גל המתיישבים החדש, שהתעצם מאז תום מלחמת העולם השנייה, הביא ללחץ גדול על הארץ ומשאביה, ולא הרבה אחריו הגיעו ההגבלות והחוקים.
הפיכתה של אלסקה למדינה ה־49 של ארצות הברית ב־1959 והסכם הקרקעות עם האינואיט והאינדיאנים ב־1971 הותירו את דרום־מזרח אלסקה כמעט ללא אדמות פרטיות. חלקת אדמה מבודדת הפכה להיות מצרך מבוקש ויקר. בשנות השישים הצליח הלובי של חברות העצים הגדולות מן הדרום לאסור על כריתת עצים עצמאית, ולתושבים נותר רק לאסוף גזעים שנפלו אל הים. בנוסף, הוטלו יותר ויותר הגבלות על הדיג: הוגבל מספר הדייגים וצומצם מאוד משך עונות הדיג המותר. כמה מינים של דגים הותרו לדיג ימים ספורים בשנה, ולשיא הגיע דיג ההרינג בתקופת ההטלה, שהוגבל לשעתיים בשנה.

קורט מזהה את הכתובת על הקיר
במשך שלוש עונות דגתי חסילונים באיזור קצ'יקן בשביל קורט. הוא הגיע לאלסקה כשהיה בן תשע וגדל באיזור ג'ונו. בגיל 18 הפליג במעבורת לסיאטל, ירד בנמל, הסתכל ימינה ושמאלה, ולאחר שעתיים עלה על המעבורת חזרה לאלסקה. הרבה שנים הוא דג דגי סלמון, אבל כאשר הוחלו ההגבלות על דיג זה, החליט קורט שזה לא מתאים לו.
איש לא דג אז חסילונים באיזור. כמה דייגים סיפרו שניסו ואין, אחרים אמרו שהקרקע סלעית ואי אפשר לגרור עליה

קורט בנה צריף על שני מצופי קלקר גדולים וגרר אותו אל מפרץ מבודד. הוא יצא לדוג כשהתחשק לו, ומדי פעם הפליג למרחקים כדי לאתר אזורי דיג חדשים

רשתות. קורט הצליח. אין הרבה בעיות יומיום קשות להתמודד איתן על הבית הצף, בעיקר אם אתה חי לבד, וקורט, בחור יסודי שזמנו בידו, הצליח תוך שלוש שנים למצוא את ריכוזי החסילונים, לפתח טכניקת דיג מתאימה ולתפוס בין 250 ל־400 קילוגרמים של שרימפס ג'מבו יפהפיים ביום. הוא יצא לדוג כשהתחשק לו, מדי פעם הפליג למרחקים גדולים כדי לאתר אזורי דיג חדשים וכך הצליח להתרחק מן ההמולה והתחרות שאפיינו את תעשיית הדיג.
הדיג עם קורט היה עבורי התגלמות החלום והפנטזיה שלי על אלסקה. הפלגנו לשבועות רצופים, חיינו והתפרנסנו בליבם של הנופים היפים ביותר שזכיתי לראות והרגשתי בר מזל. העבודה היתה קשה, אבל קורט אף פעם לא לחץ ולא חיפש איך להספיק עוד קצת. כשמזג האוויר התבהר, הטלנו עוגן ויצאנו לטייל. קורט היה מתבודד אמיתי שניסה להתגורר בכמה יישובים באלסקה, כל פעם ביישוב קטן מקודמו, עד שבנה צריף על שני מצופי קלקר גדולים וגרר אותו אל מפרץ מבודד. הוא הכיר את אלסקה היטב, ועדיין הביט בה כצופה מן הצד, מסרב להבין, לקבל ולהסתגל לתהליכים שעוברים עליה.
לקראת סוף עונת הדיג השנייה שלנו הופיע בסביבתנו לארי והתחיל לדוג חסילונים. לארי היה דייג סלמונים מוצלח ובעליה של ספינת דיג גדולה. קורט לא הצליח להבין מה מריץ את לארי לחפש שרימפס לאחר ארבעה חודשים מאומצים של עונת הסלמונים, שבה הוא הרוויח מאות אלפי דולרים. באחד הלילות יצאנו לסיפון לאחר שצפינו בווידיאו עד שעה מאוחרת. בפתח המפרץ שממולנו חלפה ספינתו של לארי, מוארת וכולה פעילות, לא מפסידה רגע. עבור קורט, הכתובת היתה על הקיר.
ב־1987 הוגבל דיג החסילונים לשישה חודשים – מאוקטובר עד מרץ. כשחזרתי, פגשתי את קורט זועם. לטענתו, לארי דחף להגבלה הזו, כי בקיץ הוא עסוק בדיג סלמונים. עוד שתי סירות נוספו לצי דייגי השרימפס, ובפעם הראשונה התחלנו להתחכך עם ספינות אחרות. מדי פעם אף הסתבכו ביניהם חבלי המלכודות של הספינות השונות. החיים נהיו לנו צפופים, וגם היה קשה יותר לדוג. שבוע לאחר סוף העונה נפרדנו – אני בדרכי לישראל, וקורט למסע של שישה חודשים ברחבי דרום־מזרח אלסקה, בתקווה למצוא מקום שיש בו חסילונים ושאפשר עדיין לדוג בו בשקט.
קורט היה בשבילי קול ההיגיון, הגיונו הנאיבי של מי שאינו מכיר בטבע האדם. חסר אמביציות ויצרים עזים, הוא לא רצה, או לא היה מסוגל, להתמודד עם המצב החדש. הוא ניתק את הקשר המשמעותי היחיד שהיה לו עם בני אדם – הדיג. כשחזרתי לדרום־מזרח אלסקה ב־1996, לאחר הפסקה של שש שנים, קורט היה בפנסיה והגיע לביקור בקצ'יקן בערך פעמיים בשנה. את שאר הזמן הוא בילה לבדו בביתו הצף או בסיורים לאורך חופי אלסקה, על ספינתו.

בוב, ג'קי וקדושת יערות הגשם
באחת הפעמים שהפלגתי עם קורט צפונה, לכיוון הבית הצף, פגשנו ספינת דיג לבנה, וקורט זיהה בה את שכניו הקרובים בוב וג'קי. השניים גרים בכפר דייגים קטן, כשמונה קילומטרים מן הבית של קורט. הוא ראה אותם בפעם האחרונה ארבעה חודשים קודם

בוב וג'קי גוררים גזעי עץ בדרך הביתה. בקיץ התפרנסו בעיקר מדיג ומציד, בחורף אספו גזעי עצים מהחופים ובנו בית עץ לתפארת

לכן. השניים היו בדרכם חזרה מקניות בקצ'יקן והפליגו לאיטם לאורך החוף, מחפשים גזעי עצים מתאימים להסקה או לבנייה.
בוב וג'קי הגיעו לאלסקה בשנות השבעים, הוא מכפר קטן באורגון, היא מסיאטל. הם התיישבו במיירס צ'אק (Meyers Chuck), כפר דייגים קטנטן של פחות מ־20 משפחות, שם נולדו להם שתי בנות. הם התפרנסו בעיקר מדיג ומציד ומצאו את רוב צורכיהם מן הארץ שמסביב. בקיץ הם דגו עם הבנות על הסיפון, ובחורף אסף בוב גזעי עצים מן החופים, גרר אותם הביתה, ניסר אותם ובמשך 25 שנים בנה בית עץ לתפארת בן שתי קומות. קורט הקניט אותו שהוא מסרב להודות שסיים את העבודה ושאין לו יותר מה לעשות. בוב צחק ואמר שהוא עובד כרגע על מערכת חשמל הידרואלקטרית, אשר תופעל בכוח זרם מים קטן העובר בשטח שלו.
עגנו מול ביתם וחתרנו אל החוף. לאורך החוף, במפרץ הקטן שבו עמד ביתם, היו מפוזרים עוד 12 בתים, מרוחקים זה מזה כמה עשרות מטרים ועטופים ביער משלושה צדדים. בוב נתן לנו להתפעל קצת מן המנסרה הגדולה וממתקן ההרמה של הגזעים, שפעל בכוחות הגאות והשפל בלבד, ואחר כך הזמין אותנו לסיבוב בשטח שלו. בצד הבית הגדול עמדו שני צריפים קטנים, וביניהם שטח אדמה מעובד עם גן ירק ושני עצי תפוח. הוא סיפר ששבועיים קודם לכן הוא נאלץ לירות בדוב שחור, שנהג לפרוץ לצריף שבו אשתו מעשנת דגים. מעבר למבנים כיסה יער גשם סבוך את השטח. בוב צעד ביער כמה דקות, נעצר ליד גזע של עץ סידר ענקי, שהתנשא לגובה של יותר מ־40 מטרים, טפח על הגזע העצום ואמר: "זה העץ הכי זקן שלנו".
היער בדרום־מזרח אלסקה הוא סמל המאבק לשימור הסביבה ותמיד עומד במוקד העימות בין תומכי הפיתוח לירוקים. מרבית השטח של דרום־מזרח אלסקה מכוסה יער גשם עשיר, שחברות העץ הגדולות תמיד שמחות לכרות. לרוב העצים יש אמנם ערך כלכלי נמוך, אבל בתוך היער עומדים עצים שערך כל אחד מהם יכול להגיע לעשרות אלפי דולרים, וכדי להגיע אליהם חותכים הכל.
המאבק על היער מתנהל בכל רחבי דרום־מזרח אלסקה בין כורתי העצים ואלו שמתפרנסים מהם לבין שאר העולם. עבור חברות העץ, כל יישוב קטנטן וכל בית בשטח הם מכשול שמעמיד בפניהם התנגדות חזקה. בוב וג'קי סיפרו ששנתיים קודם לכן התחילו לכרות את היער במרחק שני קילומטרים מדרום ליישוב. כמה מתושבי המקום יצאו לשם בלילה ותקעו בגזעי העצים מסמרי פלדה גדולים, כדי שישברו את המסורים. לאחר חודשיים של מאבק ותלונות הדדיות במשטרה נפסקה הכריתה באיזור.
לא רחוק ממיירס צ'אק עומד אי קטן בשם אנט (Annette), ועליו כפר אינדיאני. מלבד אוכלוסיה קטנה של אינדיאנים שהיגרה ליישובים הגדולים, חיים רוב התושבים המקוריים של דרום־מזרח אלסקה בכפרים קטנים ואינם מעורבים כמעט עם האוכלוסיה הלבנה. לאינדיאנים תמיד היה יחס מיוחד לטבע, ליער ולים, שהיו משולבים באמונותיהם ובדתם. שימור הסביבה, שהיתה שדות הציד והדיג המסורתיים שלהם, היה חלק מרכזי במאבקם, לא רק כדי לשמור על פרנסתם, אלא בעיקר כדי להגן על נשמתם.
במשך שנים רבות היה מקבל את פניו של כל מי שהגיע לאנט שלט גדול: "אנא אל תפגע ביער הקדוש שלנו ובמורשתנו". התושבים המקומיים באי נאבקו במשך שנים נגד חברות העץ הגדולות ונגד מינהל היערנות הלאומי, כדי שהיער הקדוש לא ייפגע. בעקבות ההסכמים בין הממשלה הפדרלית לתושביה המקוריים של אלסקה קיבלו תושבי האי את האחריות לאדמתם. כיום ניצב הכפר הקטן בחלקו הדרומי של האי וסביבו חגורה צרה של יער. כל יתרת האי קירחת, כרותה עד העץ האחרון. קדושת היער הומרה בסכום מזומנים לא גדול שניתן לכל אחד מתושבי המקום.

נופש פעיל בעיר הבירוקרטים
הבידוד, המרחק בין היישובים, האקסצנטריות של התושבים – כל אלה חברו ליצור לכל יישוב גדול יחסית בדרום־מזרח אלסקה אופי ייחודי. קצ'יקן היא עיר הפועלים, המתוארת במדריך ה"לונלי פלנט" כגן עדן ל"אדומי הצוואר" (כינוי לגזענים, שמרנים ולא משכילים).

העיר קצ'יקן מחולקת היסטורית בין הדייגים לכורתי העצים, שביניהם שוררת איבת עולם. יש בה 58 ברים, הפתוחים 23 שעות ביממה ומחולקים גם הם בין המחנות

בפיטרסבורג (Petersburg) חיים בעיקר נורווגים, רנגל (Wrangall) הפכה ליעד מבוקש ליציאה לגמלאות עבור חברי כנופיות "מלאכי הגיהנום" האגדתיות וג'ונו הבירה היא עיר הבירוקרטים.
ג'ונו נמצאת כ־300 קילומטרים מצפון לקצ'יקן, בערך 24 שעות על מעבורת. העיר נוסדה, כמו הרבה יישובים אחרים בצפון, בתקופת הבהלה לזהב. בשנת 1880 מצאו שם שני נוודים נוכלים את מרבץ הזהב הגדול ביותר בעולם בזמנו, ובן לילה צמחה במקום עיר אוהלים. ב־1900, כשהמכרה היה בשיא פעילותו, הוכרזה ג'ונו כבירת אלסקה. סלילת הכביש המהיר (Alaska Highway) בזמן מלחמת העולם השנייה הסיטה את כובד המשקל צפונה, לאנקורג' ולפיירבנקס, והותירה את ג'ונו חסרת חשיבות כמעט. דרום־מזרח אלסקה מנותק כיום ורחוק מאוד מחלקה המרכזי של המדינה, שם חיים רוב התושבים: באנקורג' ובסביבתה חיים פי עשרה יותר אנשים מאשר בג'ונו, ושם מרוכזים כמעט כל העסקים הגדולים.
ב־1974 הצביעו אזרחי אלסקה על העברת הבירה מג'ונו לעיר חדשה, שתיבנה מצפון לאנקורג'. קרב מר ניטש בין תושביה המבועתים של ג'ונו לבין אנקורג' וחברות הנפט הגדולות. הממשלה מעסיקה 65 אחוזים מכוח העבודה בג'ונו, והעברת הבירה היתה עבורה בבחינת גזר דין מוות. לבסוף, המחיר הרתיע את האנשים, וב־1982 הוחלט במשאל נוסף להותיר את ג'ונו במעמדה.
בשלוש השנים האחרונות מטלטל את העיר מאבק חדש: האם לסלול כביש שיחבר את ג'ונו לעולם החיצון או להשאיר את המצב כפי שהוא. הלחץ לסלילת הכביש הגיע דווקא מן הצפון. תושבי ג'ונו הצביעו בינתיים נגד. גל התיירות העצום ששוטף את דרום־מזרח אלסקה עובר כולו דרך עיר הבירה ועושה לה בעיקר טוב. את אלפי התיירים שיורדים מדי יום ביומו במהלך הקיץ מן האוניות הגדולות מקבלת תעשיית תיירות משופשפת ומגוונת, המהווה כיום את מקור הפרנסה השני בחשיבותו לאחר הממשלה. אם יש לכם כסף, תוכלו לצאת לסיור בעיר, לעשות ראפטינג קצר, לטוס במטוסי ים ולנחות על קרחון עם הליקופטר – והכל בשלוש שעות.

מפרץ הקרחונים, שמורת הטבע המפורסמת ביותר באלסקה. בגלל נסיגת הקרחון נחשפים כמעט שני מטרים של ארץ בתולית מדי יום

מנהרת הזמן במפרץ הקרחונים
20 דקות טיסה במטוס קטן מפרידות בין ג'ונו, עיר הבירוקרטים, לגוסטבוס (Gustavus), מקום שתושביו הצביעו בשנה שעברה נגד הפיכתו ליישוב מסודר. 60 בתים מפוזרים ביער, תחנת דלק, שתי חנויות ומזח. אין למקום ראש עיר ולא ועד שכונה, והחיים המשותפים תלויים ברצונו הטוב של כל אחד מהתושבים. כל אחד צריך לדאוג לעצמו לאספקת מים, לטפל בפינוי הזבל ולקחת על עצמו משהו בהתנדבות, כדי שהכל יעבוד כמו שצריך.
גוסטבוס היא שער הכניסה לשמורת הטבע מפרץ הקרחונים (Glacier Bay), השמורה המפורסמת ביותר באלסקה. חלק גדול מאוכלוסיית גוסטבוס מתפרנס מתיירות

טלפון ציבורי ליד מפרץ הקרחונים. אלסקה היא אמנם חבל ארץ של שטחים שוממים, כביכול מנותקים מהעולם, אבל בכל זאת – זו אמריקה

לשמורה, ובכל זאת החליטו התושבים לוותר על שירות המעבורות הממשלתי, על מנת למנוע כניסה של כלי רכב מבחוץ ולשמור על איכות חייהם.
בקיץ 1998 חזרתי לגוסטבוס בפעם הרביעית, בדרך לשמורה. באנו כדי לחתור בקיאקים את מפרץ הקרחונים לכל אורכו ולטפס אל שדה הקרח הגדול שמכסה את האיזור הגבוה. לפני יותר מ־200 שנים, בקיץ 1794, עבר רב החובל ג'ורג' ונקובר באיזור, בחיפוש אחר מעבר ימי צפוני בין האוקיינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי. ממש מול המקום שבו נמצא היום הפתח למפרץ, חסם את דרכו קיר קרח ענקי, שגובהו היה 150 מטרים ורוחבו 15 קילומטרים. ונקובר מיפה את המקום, קרא לו "מצרי הקרח" והמשיך הלאה. מאז שעבר ונקובר במקום, נסוג הקרחון הגדול בקצב של כמעט שני מטרים ביום, והוא נמצא כיום 135 קילומטרים במעלה המפרץ.
מי שחותר בקיאק לכל אורכו של המפרץ, שהיה מכוסה כולו בקרח לפני 200 שנים, ומגיע לראשו, שם נמצא הקרח היום, עושה למעשה מסע אחורה בזמן – 200 שנים ב־135 קילומטרים. שני מטרים של ארץ בתולית נחשפים מדי יום לשמש ולאוויר העולם, והחיים חוזרים למפרץ שעמד בשיממון ארקטי מאות שנים. יער גשם בוגר מכסה את פתח המפרץ, ומשם צפונה הולכים העצים ומתגמדים. את הארץ שנחשפה לפני עשרות שנים בודדות מכסים עצים נמוכים, שיחים ועשבים, שבהמשך יפנו את מקומם ליער המתקדם. בראש המפרץ, בשטחים שראו את אור השמש רק באחרונה, יורדים אל הים מדרונות סלעיים חשופים, שאפילו אדמה לא הספיקה להיווצר עליהם. בעקבות הצמחייה חוזרים גם החיים למקום – דובים שחורים וחומים, זאבים, שועלים, מינים שונים של איילים, עופות רבים וכמובן בעלי חיים ימיים. אפילו האדמה זזה במפרץ הקרחונים, ומשהוסר לחץ הקרח היא מתרוממת כמה סנטימטרים מדי שנה, ובכמה מקומות היא מסיגה את הים לאחור.
נטשנו מאחורינו את הציוויליזציה ואת צרותיה ונותרנו רק עם הדבר שבו איזור דרום־מזרח אלסקה מצטיין – טבע. חתרנו 135 קילומטרים של ים, חצינו 45 קילומטרים של קרחונים וסיימנו על פסגתו של הר המתנשא מליבו של שדה הקרח. עברנו 200 שנים בזמן ב־14 ימים, בערך 15 שנים ביום, מיערות הגשם העכשוויים אל איזור שנראה היום כפי שנראה העולם כולו בשיא תקופת הקרח.
ביומו האחרון של המסע, כשירדנו מן הפסגה בחזרה לאוהלים, התקשרנו בטלפון הלווייני שלנו אל תחנת המוניות הקרובה. שעתיים אחר כך נשמע מרחוק הזמזום המבוקש, ושתי נקודות שחורות זעירות הופיעו מכיוון המפרץ וטסו לעברנו. שני המטוסים הקיפו אותנו כמה פעמים, נחתו על מגלשיים במעלה הקרחון ונעצרו ליד האוהלים. בשבע בערב כבר ישבנו במסעדה במלון בהיינס, יישוב קטן בצפון ידית המחבט, שמחובר בכביש אל העולם החיצון.


המסע לשמורת מפרץ הקרחונים נערך במסגרת משלחת משותפת של "מסע אחר" ו"החברה הגיאוגרפית". תודת המערכת ל"אייר קנדה" על הסיוע בהפקת הכתבה.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

סרטון: טיפוס על האלף דום ביוסמיטי

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

44 − 36 =

מסע אחר - המרכז לנסיעות