תפריט עמוד

אלכסנדריה וסיווה: לצידו של אלכסנדר הגדול

אלכסנדריה וסיווה: לצידו של אלכסנדר הגדול

ביקור באלכסנדריה ובנאת המדבר סיווה, אחד המקומות המיסתוריים במצרים, מחייה את העבר ואת ההווה בעת ובעונה אחת

עשר שנים בלבד חלפו מאז מותו של האחרון בשושלת הפרעונים, שעה שהגיע אלכסנדר מוקדון, שכונה "הגדול" (325-356 לפנה"ס) למצרים, לאחר שחצה את ארץ ישראל, והתקבל בברכה כמשחרר מעול הפרסים השנואים. מלאו לו אז 23 שנים בלבד.

אלכסנדר אוּמן למלאכת הכיבוש על-ידי אביו פילפוס השני, שדאג גם לכך שהצעיר ילמד לוגיקה אצל אריסטו עצמו. משך תקופת חינוכו של אלכסנדר היקנו לו מוריו תשוקה אמיתית לתרבות היוונית ואמונה דתית כנה. מודעות לאמונה זו עשויה לעזור לנו להבין חלק ממהלכיו במצרים. במהלך ההיסטוריה כולה בולט אלכסנדר מבין אנשי המעשה בהדר ובחזון שהניעו אותו, ומבין החולמים הרומנטיים בהישגים המוחשיים שאליהם הגיע. אלכסנדר הקים את עיר הנמל הקרויה על שמו כנקודת קשר עם יוון, שתגן על עורפו בשעת המסע האסיאתי שתיכנן, אך גם כדי לפאר ולהנציח זכרו במצרים, שלה יחס חשיבות רבה.
אלכסנדר אישר את תכנונה של העיר והורה לאדריכל שלו, דינוקראטס, להתחיל בבניה. אך במקום להישאר בעיר ולחזות בהוצאתה של התוכנית אל הפועל, יצא באורח מסתורי מעט לנווה המדבר סיווה, הסמוך לגבול בין לוב למצרים. שם, בסיומו של אחד המסעות המפורסמים ביותר של העולם העתיק, הוכתר כפרעה בידי כוהן מקדש אמון בסיווה.
ביקוריו של אלכסנדר בנווה המדבר המרוחק משמעותי להבנתם של רעיונות הקשורים בממלכה שהקים, אך תרומתו הגדולה ביותר להתפתחותה של הציביליזציה היתה הקמתה של אלכסנדריה. הוא סימן באופן אישי את תוכניתה של העיר, הראה במדויק היכן אמורה לקום כיכר השוק, והיכן אמורים להיבנות מקדשי האלים היוונים והמצריים.
מפת רחובותיה המרכזיים של העיר לא השתנתה משך אלפי השנים שחלפו מאז ימיו של אלכסנדר, למרות שעשרות כובשים הניפו בה את דגלם העיר נחתמה בין שתי דרכים מרכזיות: האחת, הדרך הקאנופית שהותוותה ממערב, משער הירח (באב אל- קמאר), ועד למזרח, לשער השמש (באב אל- שאמס); השניה, שהצטלבה עם הראשונה, היתה רחוב הסומה. חיתוכם של הרחובות בזוויות ישרות היה חידוש נוסף. שני הרחובות ניצבים שם גם היום, אך שמותיהם הוחלפו לשאריע אל- חורייה ושריע נבי דניאל.
אלכסנדריה הפכה למרכז מסחר משמעותי, חשובה לציביליזציה. משך יותר מאלף שנים, בזמן הכיבוש היווני, הרומי, הנוצרי והמוסלמי, משכו האוניברסיטאות של אלכסנדריה, הספריות שלה, והמוזיאונים שהוקמו בה, תלמידים ומלומדים מכל ארצות המזרח.
על פי האגדה, אלכסנדר עצמו נקבר בה, עטוף בזהב ומונח בארון שזכוכית מכסה אותו, תחת המסגד של נבי דניאל.
כשמת אלכסנדר, עשר שנים לאחר שהגיע למצרים, הועברה גופתו מבבל לממפיס, והוצגה שם בפני הכוהן הגדול, אלא שזה סירב לקבור את המצביא בעירו. הכוהן שלח את הגופה לאלכסנדריה, וצירף אליה את ההוראות הנבואיות הבאות: "אל לכם לקבור אותו כאן. קברוהו בעיר שבנה, שכן במקום שבו ייטמן ישררו אי- שקט, מלחמות ומאבקים". מקום הקבורה לא נודע במדויק עד היום.

לאורך החוף
שעה שביקרתי במסגד הנביא דניאל טרחתי לחפש את הקבר המפורסם והנעלם. הוּבלתי לפינה נידחת במסגד, והמלווה הקשיש הזמין אותי לדלג מעל מחסום עץ, ולסכן את חיי בירידה בסולם תלול למחילה אפילה. למרות האדיבות והעידוד שהעניק לי הבאוואב (שוער), דחיתי את ההצעה.
כתחליף החלטתי לעקוב אחר המצביא לנווה המדבר סיווה, ועליתי על האוטובוס המקומי שחנה בחזיתו של מלון ססיל. דרך החוף, מערבה עוקבת אחר מסלול מסעה של שיירת הגמלים של אלכסנדר.
למאסא מטרוח, העיר המרכזית בריביירה המצרית, הגעתי מעט לפני רדת החשיכה. בזמנו של תלמי נודעה העיר בשמה פרטוניום (PARAETONIUM). כאן עגנו ספינותיהם של אנטוניו וקליאופטרה לאחר הקרב באקטיום, וכאן גם נפרדו דרכיהם של אותו זוג נצחי. הוא המשיך בדרכו, ואילו היא שבה לאלכסנדריה. האגדה מספרת שזוג האוהבים המפורסם בילה בעיר חוף זו את שעותיו המשותפות האחרונות. די היה בכך כדי להכתיר את חופיו הלבנים של האיזור בשמות כ" חוף האוהבים| "חוף קליאופטרה", ו"האמבט של קליאופטרה".
שני ילדים הובילו אותי לבית המלון שלי ב"מונית" מקומית, שפירושה עגלה הנגררת על- ידי חמור, ומכונה בעגה המקומית קרטה (CARETTA – מלה שהגיעה לאיזור זה של מצרים מלוב השכנה, ומקורה כנראה איטלקי). יש המוצאים בכלי רכב זה תענוג מעורר סקרנות, אך לאחר חמש שעות מסע באוטובוס, קשה היה לי להינות מן הקפיצות והטלטולים שזימנה לי הדרך המשובשת. למרות כל אלה עצרתי את נשימתי נוכח מי הים שצבעם טורקיז, וחופי החול הלבנים המושכים נופשים כה רבים מדי קיץ.
בשל פגישתם של מנהיגים בני זמננו, נשיאי מצרים ולוב, נמנעה ממני ההשתרעות המענגת, "הקליאופטראית", על החוף. מסיבות בטחוניות הוכרז החוף שטח סגור. השארתי אותם שם, עם חופיהם הסגורים, וכבר למחרת המשכתי לנווה המדבר סיווה, אחד המקומות המיסתוריים והפחות מוכרים במצרים כולה.
דרך אספלט חדשה נמתחת לאורך המדבר הלובי, איזור שטוח לחלוטין שרק לעיתים רחוקות מופיעים בו עדרי גמלים. עד האופק אי- אפשר לראות עץ או סימן לישוב או לחיים. בידודה של סיווה הפך את המקום לאגדה גם בקרב תושבי מצרים.
מחשבותי שבו לתיאורו של פלוטארך את מסעו "הארוך והמייגע" של אלכסנדר. " מלבד העייפות", כתב ההיסטוריון הרומי, " היו עוד שתי סכנות שאיימו על המשתתפים במסע. האחת היתה, שמלאי המים שלהם יאזל לפני שיגיעו ליעדם. והשניה, שיופתעו על- ידי רוח הדרום הפראית בעודם מתייגעים באמצעיתו של ישימון החול. מקרה דומה קרה כבר לצבא אחר שחצה את האיזור. הרוח הסיעה כמויות כה גדולות של חול, ונשבה בעוצמה כה רבה, עד שחמישים אלף איש מצאו את מותם בסופה".
לאחר כל אלה היה זה מענג ומרענן מאד לצפות ברכסים האדמדמים המכוסים בכתמי ירק ובנאות הדקלים של נווה המדבר, כשהגענו עם ערב לסיווה.
אלכסנדר נסע לסיווה בחורף, מלווה בחברים, ביניהם היסטוריון החצר, קאליסטנס, ומספר חיילים. על פי קאליסטנס הגנה משמים היא שאיפשרה לסיים את המסע בשלום. במימיו של מטר פתאומי הצליחו למלא את נאדות העור הריקים. במקרה אחר הפתיעה אותם סופה דרומית, והשיירה כולה איבדה את דרכה. אבל, למרבה המזל, ממש באותו רגע הופיעו שני עורבים שחורים ועפו מעליהם. אלכסנדר פקד לעקוב אחר נתיב מעופם, ולטענתו של קאליסטנס עפו העורבים בדיוק בקצב נסיעתה של השיירה, אפילו בלילה. אם טעו נהגי השיירה וסטו מן הנתיב, החזירו אותם העופות בקריאותיהם לדרך הנכונה.
כך, בתום מסע בן שמונה ימים, הגיעו אלכסנדר מוקדון ושיירתו לנאת המדבר סיווה, המוצלת באלפי כפות תמרים ומשופעת בעשרות בריכות ומעיינות המצננים את סביבתה. אני משערת שהוא חש הקלה רבה יותר מזו שחשתי אני, לאחר מסע בן חמש שעות בלבד. ההיסטוריון הבריטי פורסטר כתב בימי מלחמת העולם הראשונה: " המרחק ובדידותו של המדבר משפיעים אפילו היום על הנוסעים בדרך זו, ומחדדים את דמיונם של אלה שחצו את המדבר במכוניות משוריינות, ואיש אינו מחכה להם מלבד אותה פיסת ירק מוצלת".

אלף מעיינות
רק בבוקר המחרת יכולתי להעריך את גודלה ואת יופיה של אותה " פיסת ירק". שטחה של נאת המדבר כ- 80 קילומטרים מרובעים, והיא מכילה יערות שלמים של עצי תמר, בוסתני זיתים, מטעי פרי, ואפרי דשא ירוקים. כל אלה קשורים האחד לשני ברשת ענקית של מעיינות, פלגי מים, תעלות ובריכות. עושרם של כמה מן הגנים, השייכים לבעלי קרקעות עשירים, הותירו אותי פעורת פה. צומחים בהם עצי זיתים (שבמסיקתם עסקו בשעת ביקורי במקום), תאנים, מלונים, רימונים, פירות הדר, ענבים, מבחר של ירקות שונים ופרחים הפורחים ב"מרץ" כה רב, שהם חוסמים את שבילי המעבר.
התמרים הגדלים בסיווה מפורסמים במצרים כולה. את פוריותו הרבה של נווה המדבר יש לזקוף לזכותם של 150 מעיינות תת-קרקעיים שעדיין נובעים במקום. בזמן העתיק היו כאן כנראה אלף מעיינות.
בכל שנה נאספים תושבי המקום כדי לנקות את הבארות. מעיינות מסויימים מוקצים בכל שנה לצרכים יום- יומיים ככביסה ורחצה. בעבר נודעה חשיבות רבה לכמה מן המעיינות, ששימשו, כחלק מן המסורת של תושבי המקום, בטכסי נישואין ובאירועים מיוחדים.
בתיהם של שני כפרי החימר, סיווה ואגוּרמי, פזורים בין עצי התמר. מקדשיהם של האורקל ושל אמון (אל מצרי שהיוונים זיהו עם זיאוס ה"מוכר" להם), עומדים עדיין על תילם. המתקרב לאגורמי יכול לשחזר כל צעד מצעדיו של אלכסנדר, ולשער את מידת להיטותו של המצביא לבקר את האורקל מהר ככל האפשר.
בעתיקות אגורמי פזורים שרידיו של גפר החימר העתיק שנבנה כולו על צוק סלע יחיד. מקבץ המבנים מזכיר למתבונן מצודה ימי ביניימית מבוצרת. עוד בתחילת המאה הנוכחית היה הכפר המבוצר הזה מיושב.
חלפתי על פני השער התחתון, העשוי קורות גזעי תמרים, ועשיתי את דרכי בשביל העולה בין מעברים צרים, מדמיינת לעצמי את הפגישה המוזרה שהתחוללה כאן: הפגישה בין הכוהן הגדול, המפרש ומשרת את קדושתו של אמון, המוכן לאמץ את המצביא כבנו, ובין אלכסנדר, שחצה הרים, עמקים ומדבר בחיפושיו אחר האב הקדוש שייתן תוקף לתביעתו להכרה אוניברסלית. זהו הגיבור שלא היסס וחתך את הקשר הגורדי של מלך פריגיה (מדינה קדומה באסיה הקטנה), והאיש שהגשים את הבטחתו של האורקל ו"שחרר" את את אסיה הקטנה, את סוריה את ארץ ישראל ואת מצרים מן הפרסים.
פורסטר מתאר את הפגישה הבלתי נשכחת: " על פי הדיווח הרשמי, יצא הכוהן הגדול ובירך את התייר הצעיר כבנו של האל. אלכסנדר היקשה ושאל, האם יהפוך למלך העולם. התשובה היתה חיובית. ידידיו שאלו האם עליהם לסגוד לו, ומשנענו גם על כך בחיוב נסתיימה הפגישה. חלק מן המפרשים תולים את האשמה בתוכנה של הפגישה בשליטתו המוגבלת של הכוהן ביוונית. למעשה, טוענים המפקפקים, רצה הכוהן לומר פאידון (PAIDON – בני), אך בשל חוסר ידיעתו אמר במקום זאת פאידיוס (PAISIOS – בן האלוהים)".
כיוון שחשש לשאול שאלות בפני הקהל הרחב, דרש אלכסנדר פגישה דלת משתתפים. מעולם לא גילה אילו שאלות שאל את האורקל ואילו תשובות קיבל ממנו. העובדה היחידה שחשף היתה, שהתשובות סיפקו אותו. היו אלה סודות שלקח עימו לקברו. העובדה הברורה היא, שאלכסנדר היה מאמין גדול באמון, ולעיתים תכופות שלח שליחים נושאי מתנות לכוהנים בסיווה. עוד ברור, שתמיד היה סקרן מאד לשמוע את תשובותיו של הכוהן לשאלות ולבעיות שהטרידו אותו. במוזיאון היווני-רומי באלכסנדריה מוצג מטבע שערכו ארבע דרכמות, ועליו מתנוססים דיוקנו של אלכסנדר וקרני התיש של האל אמון. הסברה המקובלת היא, שההוראה להטביע את המטבעות האלה יצאה מייד לאחר שהוכרה קדושתו בידי האורקל. מכאן ואילך יצא שמו בעולם באיסלם כולו כ"אלכסנדר בעל זוג הקרניים" (איסקאנדר ד'ו-אל-קרניין).

גבול המדבר
הרהרתי בכל אלה שעה שניצבתי על הצוק באקרופוליס של אגורמי, והתבוננתי, מבעד לסבך עצי התמר, באגמי המלח הגדולים הבוהקים באור השמש, בעיר סיווה עם המבצר ההרוס לצידה, בבתי הבטון של השכונה החדשה, בצריחו של המסגד, ובחולות המדבר המקיפים הכל.
מקדשו של האורקל שמור טוב יחסית, למרות שקולו של האורקל נדם לפני זמן רב, הרבה לפני שהגיעה לכאן הטלוויזיה. (תושבי המקום סיפקו גאווה, שמייד לאחר חיבורה של סיווה לרשת החשמל הזמינו אנשי המקום אלף מכשירי טלוויזיה ביום אחד).
במרחק קצר ממקדשו של האורקל פזורים שרידיו של המקדש השני של אמון, הידוע בכינויו אום עובאיידה. קיר אחד בלבד נותר עדיין עומד על תילו במרכזן של ערימות האבנים. בכמה מחלקיו של הקיר אפשר עדיין לראות את צבעו הכחול המקורי. אם להאמין לסיפור המקומי, הרי ששליטים מאוחרים הרבה יותר פירקו את המקדש כדי לבנות תחנת משטרה ומסגד מודרני. במרחק קטן מן ההריסות משתעשעים ילדים במעיין מקומי ששמו – איך אפשר אחרת? – בריכת קליאופטרה.
אוכלוסיית סיווה מונה כ- 6,000 תושבים. משך מאות שנים הושפעו רבות על- ידי האוכלוסיה שבסביבתם. לשונם היא דיאלקט מקומי, ולבושן של הנשים בסיווה דומה לזה של תושבי מדבר סהרה בשטחן של לוב, טוניס ואלג'יריה. נשות סיווה מכסות עצמן בבגד ארך, אפור- כחול, שעה שהן יוצאות מביתן. בעוד מרכיבים אחרים של החיים המסורתיים הולכים ונעלמים מן הנוף בנווה המדבר, מקפידות עדיין הנשים לכסות את פניהן. נערות לא נשואות הן היחידות שלהן מותר לשוטט ברחוב כשפניהן אינן עוטות רעלה.
הפעם היחידה שזכיתי לראות את התכשיטים המסורתיים, הרקמות, סלי הקש והלבוש שעוטות נשות סיווה, היתה כשביקרתי בחנות המתמחה באומנות מסורתית במרכז העיר. המוכרים בחנות הסבירו לי באריכות, שגם כיום עוטות כלות הנישאות הסיווה את כל המחלצות על גופן, ואת מחרוזות הכסף הכבדות על מצחן.
אמנם לא זכיתי לראות חתונה מקומית, אך התמזל מזלי ונקלעתי לאחד מן האירועים רבי המשתתפים שאותם מקפידים תושבי סיווה לחגוג. מדי שנה בחודש אוקטובר נאספים אנשי סיווה לחגיגה גדולה בדקארוּר, כפר המרוחק ארבעה קילומטרים מסיווה. זהו פסטיבל קציר המתחיל בליל ירח מלא ונמשך שלושה ימים רצופים. הגעתי לסיווה ביום האחרון לפסטיבל. ביום זה מגיעים החוגגים מדקרור לסיווה, ומתייצבים במעגל רחב סביב קברו של הקדוש המקומי, סידי סולימן. הטכס המתבצע במקום מעונה דיקר. במהלכו עומד השייח' בכניסה לקבר, שעה שהאחרים חוזרים, משננים ונשבעים בשמו של אללה.

אלכסנדריה בדבש
משנסתיים ביקורי בסיווה שבתי לאלכסנדריה, אל המסעדות המהודרות, עצי התמר המאובקים, הרוח והים שסביב מבצר הנוסטלגיה – מלון ססיל.
הקזינו, ששופץ לא מכבר לרגל מלאת שישים שנה ליסודי היה גדוש במלחים. באולם הכניסה למלון הצטופפו אורחי חתונה רבת משתתפים, והמעליות המקושטות הסיעו אורחים חדשים לחדריהם בקומות העליונות. עד שעה מאוחרת בלילה ניהלתי שיחה מפורטת עם שוער המלון על אלכסנדריה המודרנית.
ב- 1915 תיאר פורסטר את העיר כ"עיר חסרת נשמה, מתוכננת רע, בנויה רע, ומנוקזת רע". לורנס דארל, שהוצב שם בימי מלחמת העולם השניה, שלח לסופר הנרי מילר את התיאור הבא: "העיר חנוקה עד כדי התפוצצות בעצמותיהן ובירושתן של תרבויות עתיקות שנמחקו מן העולם". דארל היה מאוכזב אמנם ממראה העיר, אך כלל לא התאכזב מנשותיה: "נפלאות, כגנים עזובים, עורן העשיר מזכיר משי וזיתים, עיניהן שחורות ומלוכסנות, שפתיהן רכות, וגופן האלוהי מזכיר את רישומיו של מאטיס".
המגרעת הגדולה ביותר בתיאוריהם הספרותיים של פורסטר ודארל נעוצה בעובדה, ששניהם מתעלמים לחלוטין ממסעדות הדגים הנפלאות של העיר. שוער המלון הפיק הנאה מרובה מן ההדרכה וההמלצות שנתן לי לגבי המסעדות החביבות עליו. הוא נהנה עוד יותר לשמוע את רשמי ושבחי, לאחר שמילאתי את ה"משימות" שהטיל עלי וביקרתי בכל אחת מן המסעדות שעליהן המליץ. בסיומה של השיחה האחרונה בינינו שלף השוער במלון ססיל ספר ממגירת השולחן, והציע בגאווה שהציטוט האחרון יהיה דווקא של מצרי ולא של אירופאי. ומה מתאים יותר משורות הפתיחה של נגיב מחפוז לספרו " מיראמר" שעלילתו מתרחש באלכסנדריה לאחר המהפכה:

"אלכסנדריה. סוף סוף.
אלכסנדריה אגל הטל, רביב ענן לבן, מצע קרן רוחצת במי שמים, לב זכרונות טובלים בדבש ודמע".

(מתוך תרגומו העברי של יצחק שניבוים. הוצאת תמוז).

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות