תפריט עמוד

אלכוהול – השותים נהנים יותר

אלכוהול – השותים נהנים יותר

חשוב להבין: השתייה בצוותא אינה עשייה לבטלה או מסע להרס עצמי. להפך. זו עצירה טובה מתרבות הצריכה והעבודה, ההישג והתחרות. אלה רגעים של התחברות של אדם לחברו, השתהות בצוותא לשם הצוותא ולא לשום תכלית זולתו

"כיצד נקל עלינו, ככל האפשר, את שתייתנו?" שאל פאוסאניאס את חבריו סוקרטס, אריכסימאכוס, פידרוס ואריסטודימוס.


החבורה כולה סבלה מהנגאובר בגלל סביאה ושתייה בליל אמש, אבל הדבר לא הפריע להם להתכנס שוב למחרת כדי לשתות. זהו "המשתה" לאפלטון (בתרגום יוסף ליבס) — והשתייה היא להם לא רק עניין שבשגרה אלא סיבת ההתכנסות, ולכן השאלה אינה "כיצד ננעים את זמננו יחדיו" אלא "כיצד נקל עלינו, ככל האפשר, את שתייתנו". השתייה היא הרי הדבר שמאחד ומאפשר, מחזק ומשחרר, ורק צריך להקל אותה לפעמים, כי זו עבודה לא קלה, השכרות, הסביאה, ולכן אחרי דיון קצר התקבלה החלטה: נשתה במשורה ו"נעמיד את מסיבתנו היום על נאומים". וכך התגלגלה שיחתם של היוונים החכמים והתפלפלה לה, אגב לגימות מדודות מגביעי היין, אל סוגיית הסוגיות, אל נושא הנושאים: האהבה.

פאב מהמאה ה-12 בדבון, אנגליה | צילום: פיטר אלווידג'

הבית השני של הבריטים

השתייה בצוותא – שהיא קירוב לבבות, המסת מחיצות, הנסת סודות והתרגשות – היא מנהג חברתי שנהוג מקדמת דנא, זמן רב לפני ימי המשתה של סוקרטס. דיוניסוס או בכחוס הם אלוהי היין, אבל גם אלוהי הציביליזציה, המשפט והשלום, החברה והאהבה, וכינוסי המשתה לכבודם היו תמיד אירועים חברתיים חיוניים, תרבותיים לעילא. מוסדות קמו ופרחו לכבוד ההתבסמות בצוותא, כמו הקפה הפריזאי, החמארה או בתי השיכר הערביים, בתי המרזח והברים באשר הם, והם יצרו קהילות לשיחה, לכתיבה ולשירה, לאהבה וליצירה. אבל דומה שבהקשר הזה אין כמו הפאב הבריטי (קיצור של Public House), ה־מוסד בה"א הידיעה, שקם ומתקיים כולו סביב הצורך האנושי בחברותא שתויה.


את שמו, "פאב", קיבל בית המפגש הבריטי בתקופה הוויקטוריאנית, אבל בתי מפגש לשתייה קמו ברחבי הממלכה כבר בעת הכיבוש הרומי, והם שימשו את הנוודים, הצליינים והסוחרים שבדרכים, שביקשו להשתהות מעט יחד, לאסוף כוח ורוח ליום המחרת. כיום, כשישים אלף הפאבים ברחבי הממלכה הם מעין מתנ"סים קטנים, מקומות מפגש קהילתיים שמתפקדים כמו כנסיות, או כמו בית שני, ואפשר, ונהוג, להוריד בהם בלגימה את יום העבודה, או לחגוג שמחות משפחתיות, או לדבר על טרדות היום, או סתם להיות יחד על כוס של אייל (בשנים האחרונות מדווחים בבריטניה על סגירה של פאבים מסורתיים רבים ועל שקיעתו של האייל המסורתי, וחוששים כי פריחת הברים והגלובליזציה והמותגים תפגע אנושות בתרבות המשפחתית, השכונתית, האדיבה, האינטימית, שהיא הפאב הבריטי).


"היזהרו פן תבטחו באדם שלא אוהב לשתות", אמר קרל מרקס, וזו הרי אבחנה שממצה היטב את עקרון השתייה בצוותא. כי החבר לשתייה, ה"Drinking buddy", הוא לא רק האדם שאיתו נעים לשתות על הבר, אלא הוא גם זה שעליו אתם סומכים שיקבל אתכם בכל קשת מצבי הרוח שלכם, עם העיניים הבורקות באושר ועם הלב הכבד בצער, עם פרצי צחוק משוחררים ועם התפרצויות זעם בלתי מרוסנות, כי השתייה בצוותא היא לא רק שמחה וששון, היא גם מצוקה ויגון, אבל היא שתייה והיא בצוותא.

פאב בקליפטון המפטון, אנגליה. פה כתב ג'רום ק. ג'רום את "שלושה בסירה אחת" | צילום: ניק הוקס

איך עושים תקליט בכסית

והשתייה יחד, עכורה ומעכירה ככל שתהיה, גם מעודדת יצירה, או לפחות הברקות, הבלחות של מחשבה צלולה, או לפחות מפגישה יוצרים, ובכל מקרה אין היא ישיבה של בטלנים, לא ולא. נהפוך הוא, זו פעילות אנושית מלאה עניין וסקרנות ושמחה, ויעידו על כך לא רק היוונים החכמים מהמשתה אלא גם רבים וטובים אחרים. "איך עושים תקליט בכסית", שאל למשל יענקל'ה רוטבליט על בית הקפה התל אביבי שישבו בו בשנות החמישים והשישים והשבעים – ושתו בין השאר ברנדי וויסקי ובירה וודקה – אמנים ואנשי תיאטרון וסופרים ומשוררים כנתן אלתרמן ומשה שמיר וחנה רובינא ויוסף זריצקי. רוטבליט מספר בפירוט איך עושים תקליט על כוסית: "יבי ושמוליק ישבו אצל חצקל בדשא/ יבי צועק למרסל שיביא עוד כוסית/ משה צועק עד מתי בטלנים?/ קחו קצת מילים וחברו לחנים/ כאן לא שותים בחינם, השתנו הזמנים".


סארטר ודה בובואר שתו לא מעט וויסקי בדה מגו ובדה פלור בפריז והשפיעו בעצם השתייה בצוותא על התרבות העירונית של סביבתם וימיהם. אוסקר וויילד, שאהב מאוד לשתות בחברותא, קבע לא רק ש"עבודה היא קללת מעמד השותים" אלא גם שאין טעם לשתות במשורה, כי "אין טובה כהפרזה". ממש כך. כי חשוב להבין: השתייה בצוותא אינה עשייה לבטלה. היא אינה מסע להרס עצמי. להפך. זו עצירה טובה מתרבות הצריכה והעבודה, מעולם ההישג והתחרות. זו הפוגה. אלה רגעים של התחברות של אדם לחברו, ורגעים של התרוממות, וזו השתהות בצוותא לשמו ולא לשום תכלית זולתו.

ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר, פריז 1974. בעצם השתייה בצוותא השפיעו על התרבות של זמנם

אנחנו נדאג למותרות

על מקומה וחיוניותה של החברותא בלב השתייה יעידו כמובן גם יושבי "השולחן העגול", או "המעגל המרושע", משוררים ומבקרים ובמאי תיאטרון ועיתונאים שהתכנסו בבר של המלון אלגונקווין בניו יורק (בלב מנהטן, ברחוב 44, בין השדרה החמישית לשישית). אלה היו השנים העליזות־מרירות שאחרי מלחמת העולם הראשונה, בין 1919 ל־1929, והם נפגשו שם כמעט על בסיס יומי, שתו ג'ין, וויסקי וקוניאק, למרות שנות היובש, למרות האיסור על צריכת אלכוהול. הם מזגו את המשקה אל תוך כוס המיץ מבקבוקי פלאסק נסתרים מתחת לשולחן וצחקו והחליפו שנינויות ודיברו על המלחמה, ועזבו את "ואניטי פייר" ועברו ל"ניו יורקר" וחזרו בדיוק מהתיאטרון, וקראו ספר טוב, והגו רעיון מבדח, ודיווחו לחברים, ושכבו זה עם זה וצחקו הרבה. "אני יודע, אני שותה את עצמי למוות באטיות", אמר רוברט בנצ'לי, מיושבי השולחן ומהכותבים הנהדרים של ה"ניו יורקר", "אבל זה בסדר גמור — כי אני לא ממהר לשום מקום".


כן, זהו בדיוק העניין. השתייה, כמו החיים, ממילא נגמרת במוות, אבל מוטב שתימשך ימים ארוכים, ובצוותא, בחברותא, באהבה, בביטחון, בחשק, בעניין. כי כמו שדורותי פארקר, המשוררת הציניקנית העגומה והמצחיקה, מראשי המעגל האלכוהולי המרושע, הציעה: "אנחנו נדאג למותרות; הצרכים הבסיסיים ידאגו לעצמם".

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *