תפריט עמוד

אלזאס – נוף, טירות ועבר

אלזאס – נוף, טירות ועבר

מסע בחבל אלזאס איננו עוד טיול באחד ממחוזותיה היפים של צרפת, על אף שגם באלזאס יש נופים, כפרים, טירות, ערים עתיקות, יקבים וגבינות לרוב. ההיסטוריה הצרפתית-גרמנית המורכבת של האיזור הותירה צלקות עמוקות של זהות ושל לאומיות, וגם ליהודים חשבון משלהם. מסע בין הווה לעבר

כל מי שמטייל באלזאס (Alsace) וניחן ולו במידה זעומה של סקרנות לְמה שמעבר לנופים, לאוכל המשובח וליינות המובחרים, משוטט גם בשבילי ההיסטוריה ובמחשבות על העתיד. אין עוד איזור בצרפת שעבר ידיים, ובצורה אלימה, פעמים כה רבות. אלזאס היה שדה קרב חביב על פולשים למיניהם, בהם הרומאים, ובעיקר על שתי המדינות החזקות שממערב וממזרח – הצרפתים (עוד כשנקראו פרנקים) והגרמנים (עוד כשהיו אלמאנים).
מוזר שדווקא יהודים וישראלים נוטים לראות את אלזאס במשקפיים גרמניים. רבים קוראים את שמה אֶלזאס (באלף סגולה), כמו בגרמנית. לקיסר צרפת שארלמאניה 
(Charlemagne) קוראים אצלנו קרל הגדול, ולחבל לוֹרֵן (Lorraine), ששמו התחבר לשם אלזאס רק מפני שהגרמנים סיפחו גם אותו ב־1870, עדיין יש הקוראים לוֹתְרינְגֵן. ההיגוי הגרמני של שמות יישובים ואנשים מקשה על התפישה ועל הזיכרון של מי שאינו מתרבות זו.
נסעתי לאלזאס בחשש מסוים: לגלות אהדה לגרמניה. לו חשתי שסביבי מתגעגעים לתקופה הגרמנית, הייתי עוזב מיד. לפיכך במסעדות, בכרמי היין ובכפרים הקטנים שבהם ביקרתי הצגתי בפני אנשי שיח מגוונים שאלות בדבר הקשר בין אלזאס לגרמניה ובין אלזאס לצרפת. נוכחתי שבעיות מהותיות של היסטוריה ושל זהות טרם מצאו את פתרונן.

טירת או־קניגסבורג נראית ממרחקים, חולשת על כפרי היין במבנה המאסיבי ובצריחה 
הגבוה, הנראה כאצבע משולשת גרמנית זקורה בעורפה של
אלזאס הצרפתית 

נניח לשפה וניקח את הכסף
בשנת 842 נכתב בשטרסבורג 
(Strasbourg) "שבועת שטרסבורג" – מסמך שהוביל לחלוקת הקיסרות של שארלמאניה בין נכדיו: האחד ירש את גרמניה, השני את צרפת. הגרמנים מעולם לא התחשבו במסמך, שהותיר את אלזאס בידי צרפת. שאיפתה התמידית של גרמניה להשליט את מרותה ואת תרבותה הפכה את אלזאס לאיזור שבו הפוליטיקה וההיסטוריה הן חלק מכל תחום, מכל עיסוק, מכל שיחה כמעט.
גרמניה וצרפת מעולם לא התייחסו לאלזאס כאל שטח כיבוש גרידא, אלא שוב ושוב כאל חבל ארץ השייך מאז ומתמיד למנצחת, נלקח ממנה בכוח והנה הוא "מוחזר". הגרמנים עשו בשטח "המוחזר" דברים שלא עשו בשום מקום אחר שכבשו. בכל הזדמנות ניסו לכפות עליו את שפתם ואת תרבותם, מה שלא ניסו לעשות בשאר חלקי צרפת, כשכבשו אותה מעת לעת. הם גם אילצו אלזאסים לשרת בצבאם.

בקומה הראשונה, קומת המגורים, מצביע כ"ץ על המגרעת שמתוכה נעקרה, אי פעם בעבר, מזוזה. באלפי בתים באלזאס, שבכולם חיים כיום נוצרים, יש סימנים לעבר יהודי ממושך

דוגמה מוחשית למאבק על אלזאס נוגעת לתחום ההוראה. באמצע המאה ה־17, בתום מלחמת שלושים השנה, השתלטה צרפת על אלזאס. לואי ה־14 סיפח אותה לממלכה, ובבתי הספר שלה החלו מלמדים צרפתית, אבל ללא כפייה. ב־1870 שבו הגרמנים, עם הניצחון על נפוליאון השלישי. המורים הצרפתים גורשו והוחלפו בגרמנים. שפת ההוראה שונתה. בתום מלחמת העולם הראשונה סולקו המורים הגרמנים ושבו הצרפתים. עימם שבה גם הצרפתית. ביוני 1940 שוב סולקו הצרפתים. הגרמנים חזרו לאלזאס עד סוף 1944, אז גורשו – וחזרו הצרפתים. בסך הכל החליפה מערכת החינוך שפה ותרבות חמש פעמים
 ב־74 שנים. כמו כן החליפו רחובות ומוסדות שמות מדי כיבוש.
הטראומה עדיין יוקדת. אלזאסים שעימם שוחחתי, ותיקים וגם כאלה שהוריהם חוו זאת על בשרם, זוכרים את המאבק על השפה כסמל לניכור היסטורי. והם בכלל דיברו ועדיין מדברים בשפה משלהם, המזכירה גרמנית, אך יש בה מלים מושאלות משפות רבות, בעיקר מיידיש, מצרפתית ואפילו מעברית.
מספר אמיל יונג, אחד משלושת טבחי הצמרת של אלזאס, המגדיר את מטבחו כ"מטבח אלזאסי מתרבות צרפת": "כשכבש את אלזאס, אמר לואי ה־14: 'נניח לשפה וניקח את הכסף'. עקב כך נוטה אלזאס מבחינת השפה לגרמניה. התרבות שלי צרפתית ואני כותב בצרפתית, כך שאני קורבן השפה האלזאסית, שהיא גרמנית. התרבות שלי היא המכורה שלי: אני צרפתי. אבל אמי גרמנייה. מה זה אומר לגבי? אני חצוי ויש לי תסביכים, של עליונות ושל נחיתות. על מנת להיות בסדר עם כולם, האלזאסי החצוי משתדל יותר מהדרוש, הוא מגזים. האם אני עצמי איני עושה יותר מדי כרגע, בנוכחותך? האלזאסי רואה חובה להתנצל בגלל ההיסטוריה". 

פלאס אטואל, אוברנה. בעיר נולדה במאה השביעית הקדושה אודיל, פטרונית אלזאס. היא נולדה עיוורת, הוטבלה ואז שבה אליה הראייה. הר סנט אודיל, הנקרא על שמה, הוא אתר עלייה לרגל סמסמל את ההתנגדות ההיסטורית לגרמנים | צילום : ברוך גיאן

להקדים תרופה למכה
חמישה עשורים של התפייסות היסטורית לא לגמרי הועילו. בהדרכה המשודרת באוזניות לשטים בסירות התיירים בתעלות שטרסבורג מובעת משאלה, שחזרתה של אלזאס לצרפת ב־1944 היתה "סופית". עצם קיומה של ההערה הוא עדות אחת מני רבות לכך שקבוצות ימין גרמניות עדיין לא השלימו עם המציאות. גם באלזאס יש קומץ המתגעגע לגרמניה. כשעולות בעיות של ביטחון אישי בשכונות, יש זקנים שאומרים: "אצל הגרמנים זה לא היה קורה".
"מה שקורה באלזאס הוא מדהים", אומרת מדריכת תיירים מהעיירה סאבֵרְן (Saverne). "אפילו בכפרים שאין בהם ולו זר אחד מנצחת החזית העממית, הקוראת לגירוש הזרים מצרפת. 'להקדים תרופה למכה', אומרים תושבים. זו חרפה".
ומוסיפה עובדת ציבור בכירה: "למי שנולד לפני ארבעים או חמישים שנה אין שאלה, ברור לו שאלזאס היא צרפת. אבל היסטורית, החוויה של 1870־1914 תחת שלטון גרמניה היתה טובה יחסית. עם השחרור
ב־1918 והשיבה לחיק צרפת אחרי כמעט חמישים שנות שלטון גרמני, שררה באלזאס התלהבות אדירה, שהתחלפה באכזבה. כי צרפת הפכה בינתיים למדינה חילונית וריכוזית, להבדיל מגרמניה, שנותרה דתית ומבוזרת".

אצבע משולשת גרמנית
באלזאס פזורות מאתיים טירות, רובן על פסגות ההרים החולשים על שפלת הריין. לאחר שכבש את אלזאס וסיפח את האיזור לצרפת, ציווה לואי ה־14 להרוס את הטירות על מנת למנוע צבא זר מלתפוס ביצורים שיקשו על שחרור אלזאס. אחת מהן היא אוֹ־קניגסבוּרג
 (Haut–Koeingsbourg) שמול סלסטה (Selestat). היא נראית ממרחקים, חולשת על כפרי היין במבנה המאסיבי ובצריחה הגבוה, הנראה כאצבע משולשת גרמנית זקורה בעורפה של אלזאס הצרפתית.

"אני מרגישה אלזאסית. נכון שהאלזאסים מרגישים יותר אלזאסים מצרפתים, אבל איש 
אינו רוצה להיות גרמני"

בעיני, או־קניגסבורג היא החרפה הגדולה של אלזאס, לצד הסמל הגרמני של העיר אוברנה (Obernai) – העיט ההבסבורגי. לא בכדי המתינו שלטונות צרפת עד העשור האחרון כדי להכיר באו־קניגסבורג כמונומנט היסטורי, ולא בכדי מתקשים להסביר לילדי בית הספר, המבקרים שם כיתות כיתות, במה מדובר.
הקיסר הגרמני וילהלם הראשון שיקם את או־קניגסבורג לאחר מלחמת 1870 כדי להראות את כוחו לאלזאסים. הוא הקים בה מוזיאון נטול ערך אמנותי כ"תרומה" לתושבים. המוצגים – בעיקר רהיטים וחפצים עתיקים – נלקחו מהם בכוח. אלזאסים שדיברנו איתם התייחסו למקום בביטול.
ההתנגדות לגרמנים שזורה בדברי ימי אלזאס, אבל בעיקר באורח סמלי. באוברנה נולדה במאה השביעית הקדושה אודיל, הפטרונית של אלזאס. אביה, דוכס אוברנה, ניסה למנוע את כיבוש עירו בידי האלמאנים. היא נולדה עיוורת, הוטבלה, וכמו במטה קסמים שבה אליה הראייה. אודיל חוללה נסים והקימה מנזר על הר מדרום לעיר, 800 מטר מעל למישור. זהו הר סנט אודיל, אתר עלייה לרגל דתי ותיירותי, המושך המוני מבקרים ומסמל את ההתנגדות ההיסטורית לגרמנים.
גם בשנים 1870־1918 היתה ההתנגדות לגרמניה שולית, בעיקר התנגדות שבשתיקה: גרמניה גירשה את מתנגדיה המעטים והענישה את מי שלא גירשה.
ב־1913 אירע בסאברן אחד ממקרי ההתנגדות החריפים ביותר לגרמנים, חריג בטיבו. הכל החל בהתנהגות לא יאה של קצינים גרמנים כלפי צעירים בני העיר, שגויסו לצבא הגרמני. התקרית הוכיחה לאותם אלזאסים שעדיין היו זקוקים לכך, שהגרמנים רואים באלזאס שטח כבוש, ובאוכלוסייה – גרמנים מסוג ב'. התקרית חישבה להידרדר למרי עממי. הוכרז מצב חירום, נערכו מעצרים. העולם נרעש. לבסוף נאלץ יורש העצר הגרמני לבוא למקום ולכפר בדברי פיוס על היוהרה הפרוסית של קציניו. אבל סאברן אינה שוכחת ואינה סולחת.

"אלזאס הוא איזור צרפתי קנאי, אבל לאיזור וליינותיו יש בעיה של זהות. רבים אומרים שאלה יינות הריין. לא רוצים שמות בעלי צליל גרמני"

ההיסטוריה וזכר העבר פולשים לכל עיסוק, גם ליין. כמעט כל אחד מיצרני היין שפגשתי דיבר על העבר, על מה שגרמה ההיסטוריה ליין. לאון בייר יודע היטב שאלזאס צרפתית ושמשפחתו צרפתית: המרשאל טוּרן, מפקד צבאו של מלך צרפת בסוף מלחמת שלושים השנה, לן בבית אבותיו של בייר בלילה שקדם לקרב המכריע בשנת 1675, שבו גברו עשרים אלף צרפתים על שישים אלף גרמנים והקנו את אלזאס לצרפת. הוא אומר: "אלזאס הוא איזור צרפתי קנאי, אבל לו וליינותיו יש בעיה של זהות בבריטניה ובארצות הברית. רבים שם אומרים שאלה יינות הריין. לא רוצים שמות בעלי צליל גרמני".
מרסל דייס, מהמקוריים שביצרני היין, מאשים את הגרמנים בהרס מכוון: "בין 1898 
ל־1907 עקרו הגרמנים את כרמי אלזאס. באיזור נוטים להסתיר את המידע הזה, כי הוא

אחת מחצרות היהודים באוברנה, שרידים לנוכחות יהודית מתמשכת בעיר מהמאה ה-12. בבתים רבים שמורות כתובות יהודיות עתיקות | צילום : ברוך גיאן

כואב. ההיסטוריה הרסה את המסורות ואת זכרן. כשאנו עומדים מול כרם, אין לנו מושג מה היה עברו – שללו מאיתנו את השפה, את התרבות, את הזיכרון".
הגרמנים אהבו את האלזאסים כל עוד הם היו בידיהם. הצרפתים אהבו אותם כל עוד הם באלזאס. הכמיהה הצרפתית להשבת אלזאס ולורן, שהיתה אחת הססמאות הפוליטיות העיקריות מ־1870 ועד 1918, היתה דו משמעית: אלזאס שלנו, אבל שהאלזאסים יתכבדו ויישארו במחוזותיהם. לא רוצים אותם בצרפת, עם השפה המוזרה שבפיהם.
בסתיו 1939, עם ההכרזה על מלחמת העולם השנייה, חששו הצרפתים מפלישה מיידית של הנאצים לאלזאס. ממשלת צרפת הורתה לפנות כל יישוב הסמוך לגבול, לרבות שטרסבורג. מזוודה אחת, כסף – ולדרך. רק הכבאים נשארו ועימם הכלבים והחתולים. האוכלוסייה הובלה ברכבות לדרום־מערב צרפת. אלפי משפחות אירחו אלזאסים על פי צו. המקומיים התקשו להבדיל בינם לבין הגרמנים ולא אהבו את העקורים, דוברי "העגה הגרמנית".
אלא שבניגוד לחששות הגרמנים לא זזו עד יוני 1940, ואז נכנסו לעיר פרזות ריקה וקראו לאלזאסים, פרט ליהודים, לשוב. שני שלישים מהפליטים שבו לאלזאס, שכבר סופחה לגרמניה. תזמורות קיבלו את פניהם. מדוע שבו? מפני ששם היה ביתם, משום שזכר הכיבוש הגרמני הקודם לא היה נורא, וגם כי בצרפת לא הרגישו בנוח.
אומרת אשה, שהוריה היו עקורים ולא שבו: "נולדתי בדרום־מערב צרפת, אך אני מרגישה אלזאסית. בשנות החמישים התייחסו אלינו שם כאל גרמנים מלוכלכים. השפה האלזאסית היתה שנואה ואף נאסרה לשימוש אחרי מלחמת העולם השנייה. נכון שהאלזאסים מרגישים יותר אלזאסים מאשר צרפתים, אבל הרצון להיות צרפתים הוא עז. איש אינו רוצה להיות גרמני".

מר כ"ץ, הקשיש ממארמוטיה
ללא היהדות, ההיסטוריה של אלזאס אינה שלמה, כפי שלמדנו בעיירה מארמוטיה

גרמניה וצרפת מעולם לא התייחסו לאלזאס כאל שטח כיבוש גרידא, אלא כאל חבל ארץ השייך מאז ומתמיד למנצחת, נלקח ממנה בכוח והנה הוא "מוחזר"

 (Marmoutier), השוכנת צפונית־מזרחית לשטרסבורג. האגף היהודי של המוזיאון הקטן לאמנויות ומסורות עממיות שוכן בבית בן 410 שנה, שהיה בבעלות יהודית בין 1680
ל־1920. חשיבותו של המוזיאון הנוצרי־יהודי היא בסמליותו. הקימה אותו לפני 25 שנה קבוצת אזרחים לא יהודים, שהחלה באיסוף מוצגים הקשורים ליהדות.
ברחוב מקבל את פנינו מר כ"ץ הקשיש, שבימינו הוא כל הקהילה כולה. בשיאה, באמצע המאה ה־19, מנתה הקהילה 500 נפש, חמישית מכלל אוכלוסיית העיירה. לפני שנכנסים, מורה כ"ץ על המבנה העתיק ומבקש שנסיק מחזיתו כיצד אפשר לדעת שגרו בו יהודים. הוא מצביע על הלוג'יה, מעין מרפסת קטנה סגורה בסגנון כמו ונציאני – פריט שכיח בבתים מסורתיים אלזאסיים – ומציין שניכר שגגה היה נפתח. בסוכות היא שימשה כסוכה.
בקומה הראשונה, קומת המגורים, מצביע כ"ץ על המגרעת שמתוכה נעקרה, אי פעם בעבר, המזוזה. קומת הקרקע, הוא מבאר, שימשה למסחר ונכנסו אליה גויים. על כן לא נקבעה בה מזוזה. באלפי בתים באלזאס, שבכולם חיים כיום נוצרים, יש סימנים לעבר יהודי ממושך. הנוצרי שנכנס לבית אחרי צאת היהודי הותיר את המגרעת.
כמו בכפרים אחרים, חיש קל השתלטו יהודי מארמוטיה על המסחר, מה שעורר קנאות ומאבקים. רוב האטליזים היו בידי יהודים, והגויים אכלו כשר. אבל הקצבים התחשבו: הם פתחו את החנויות במוצאי שבת כדי למכור לגויים את הצלי של יום ראשון. היו חיי קהילה ענפים – רבנים, חזנים, מורים, מקוואות, בתי מדרש – וכשקראו את המגילה בפורים, כל הכפר שמע את הרעשנים.
"כשמשפצים בתים ישנים, מוצאים פריטים יהודיים, והדיירים מביאים אותם אלינו", מספר כ"ץ. במוזיאון מוצגים מעניינים, למשל, כתב המינוי לרב הקהילה של יוסף קופנהיים, 
מ־1755, שנעשה על ידי לא אחר מאשר אבי המנזר. האיש הקדוש הרשה ליהודים לחיות בעיירה, מינה להם רב, אך אסר עליהם להקים לעצמם בית יראה. כמו ביישובים רבים, בית הכנסת הוצנע בקומתו הראשונה של בית פרטי, וגם כך הוא הכיל מאתיים איש. במרתף המוזיאון יש מקווה עתיק. מי התהום במקום, שהוא הנמוך ביישוב, היו עולים עד מטר מתחת לפני הקרקע, וכך אפשר היה לקיים מקווה בצנעה.

חצרות היהודים והכובע המחודד
יהודים באו לאלזאס לראשונה עם לגיונות יוליוס קיסר. עדויות כתובות לנוכחותם יש מהמאה ה־12. הם מעולם לא היו רבים: בסוף המאה ה־18 נמנו 19,707 יהודים – שלושה אחוזים מהאוכלוסייה. תשעים אחוזים מהם לא חיו בעיר

באלפי בתים באלזאס יש סימנים לעבר יהודי ממושך. רוב האטליזים היו בידי יהודים, והגויים אכלו כשר. אבל הקצבים התחשבו: הם פתחו את החנויות במוצאי שבת כדי למכור לגויים את הצלי של יום ראשון

הגדולה, אלא היו פזורים ביותר 
מ־150 יישובים. ב־1939 היו באלזאס 12 אלף יהודים. מקצתם נספו בשואה, רובם התפזרו בצרפת וברחבי העולם או עלו לישראל אחרי מלחמת ששת הימים. היום חיים באלזאס 16 אלף יהודים, מרביתם ילידי צפון אפריקה הגרים בעיר הגדולה, אך נוכחותם והשפעתם היו ועודן מעל ומעבר לשיעורם באוכלוסייה. שטרסבורג היא במוצהר עיר קתולית, פרוטסטנטית ויהודית, כפי  שהיא מוצגת, למשל, בנוסח ההדרכה באתרי תיירות.
באלזאס נמצאים 75 אחוז מנכסי המורשת היהודית בצרפת, מפני שבמשך מאות שנים נאסר על היהודים להתגורר בערים והם חיו בקהילות קטנות במאות כפרים ועיירות, שכל אחת מהן סיפקה בכוחות עצמה את צרכיה הדתיים והרוחניים. היום יש כאן הרבה מאוד כפרים ללא יהודים כלל, אך עם שרידים רבים לנוכחות יהודית – מאות בתי כנסת, מקוואות, בתי קברות, בתי מגורים עתיקים, כתובות על קירות. באוברנה, למשל, יש שורה של חצרות יהודים, שרידים לנוכחות קטנה אך מתמשכת מהמאה ה־12. כתובות יהודיות עתיקות שמורות על גבי קירות הבתים.
היחס ליהודים היה מאז ומתמיד דו משמעי: אנטישמיות וחיים משותפים. הרעל על רצח ישו טופטף דור אחר דור, והאנטישמיות לא היתה פחותה בחריפותה מזו ששררה בכל מקום אחר באירופה. היהודים חויבו לחבוש כובע מחודד, והיה גם טלאי צהוב, שאותו הנהיגה הכנסייה ב־1215. בקולמאר (Colmar), על קיר שמימין לשערי כנסיית סן מארטן מראשית המאה
ה־13, בולטת דמות אנושית נלעגת, היונקת מעטיני עז. מי שאינו יודע לא ישים לב. המדריך שלנו רואה לנכון להצביע עליה ולהסביר: "הכובע המחודד הוא סימן ליהדות. מה אומר הפסל? היהודים לא רק לוקחים את כספנו, הם גם שותים את חלב עזינו". כלומר, היהודים מותירים את הנוצרים ללא כלום. בצד אחר של הכנסייה פסל מכוער עוד יותר: יהודי בועל

קולמאר. כל מי שמטייל באלזאס וניחן ולו במידה זעומה של סקרנות למה שמעבר לנופים, לאוכל וליין, משוטט גם בשבילי ההיסטוריה ובמחשבות על העתיד | צילום : ברוך גיאן

חזירה.
לפני שיצאו בדרכם לארץ הקודש, הכריזו צלבנים: הבה ונעשה תחילה סדר בביתנו. אז נטבחו בעמק הריין חמשת אלפים יהודים. בשטרסבורג, במקום שהוא היום כיכר הרפובליקה ואז היה בית הקברות היהודי, כינס אספסוף אלפיים יהודים ושרף אותם.
אנטישמיות היתה הפן המובהק ביחס ליהודים. מצד שני, בכפרים חיו יהודים ונוצרים בדו קיום סביר, שלא מנע אמנם פרעות מדי פעם, אך אִפשר הבנה ואפילו ידידות. יותר משלוש מאות שנה חיו היהודים בכפרים לצד הנוצרים וביניהם – לא תמיד בשלום, אך בסך הכל דר רב עם כומר והכנסייה נהגה סלחנות.
יהודים שירתו בצבא הגרמני, שגבר על צרפת ב־1870. המוצג המרשים ביותר באולם היהודי שבמוזיאון ברתולדי בקולמאר הוא ציור המתאר חיילים יהודים מתפללים ביום הכיפורים במהלך המצור הגרמני על מץ (Metz) שבלורן.  תקופת הכיבוש הגרמני, 1870־1914, לא היתה רעה ליהודים. הקהילות שגשגו. היתה סובלנות. נבנו רבים מבתי הכנסת החדשים, הגדולים, שהחליפו את הקטנים של ימי הביניים. באוברנה, למשל, הוקם בית הכנסת משאריות האבן האדומה ששימשה לכנסייה החדשה, והקהילה קיבלה, לבקשתה, מים בחינם למקווה.
הצרפתים שבו לעשרים שנה. בספטמבר 1939, כשפונו שטרסבורג ועוד יישובים,

"אפילו בכפרים שאין בהם 
ולו זר אחד מנצחת החזית העממית, הקוראת לגירוש הזרים מצרפת. 'להקדים תרופה למכה', אומרים תושבים. זו חרפה"

נשלחו גם מרבית היהודים לדרום־מערב צרפת. רבים עברו שם את המלחמה, הסתתרו ושרדו. עם כניסת הנאצים ביוני 1940, גורשו היהודים שנשארו באלזאס לצרפת הכבושה, יחד עם אוהדי צרפת המובהקים. פקיד המועצה בא אל בתי היהודים ונתן התראה של 24 שעות לעזוב, עם 500 פרנק ו־15 קילוגרם מיטלטלין. שאר הרכוש נבזז או הוחרם בידי גרמנים ונמכר לכל המרבה במחיר.
כך קרה גם במארמוטיה. יהודי העיירה שלא עזבו קודם לדרום־מערב צרפת גורשו לצרפת הכבושה, אך לא הושמדו. אלה שנספו בשואה נתפסו במקומות אחרים. לוח הזיכרון מעיד על כך שהושמדו במחנות ב־1943 ו־1944. העיירה שוחררה בנובמבר 1944. משחזר כ"ץ: "אבי חזר בדצמבר. לפני המלחמה היה לנו בית שכור בכיכר העירייה. בעל הבית החזיר לו מיד את המפתחות. כעבור חצי שעה התייצב אדם, הודיע להורי שריהוט חדר השינה שלהם נמצא בביתו ושאל מתי יבואו לקחת את הרהיטים. לעומתם היתה אשה שהתגאתה במשך שנים בחדר האוכל היפה שבביתה. הריהוט בו היה שלנו, והיא לא החזירה אותו. יש אנשים נפלאים ולצדם מנוולים".

בעקבות הזיכרון היהודי
יהדות אלזאס נפגעה פחות מיהדות צרפת בכללותה. עם זאת כשהונהג הפתרון הסופי, גם באלזאס הוקמו מחנות ריכוז – בשטרוטהוף (Struthof) שליד אוטרוט (Ottrott) ובשירמק־וורברוק (Vorbruck-Schirmeck) שבהרים.
אחרי המלחמה שבו יהודים רבים לאלזאס, אך הקהילות הקטנות נידלדלו מהר מאוד. בתי כנסת שממו והוסבו לשימושים חילוניים, למגורים ולמסחר. דוגמה חריגה להצלת מורשת יהודית היא העיירה בוקס־ווילר (Bouxwiller) שמצפון־מזרח לשטרסבורג. את בית הכנסת הסבו הנאצים למפעל תחמושת. הוא הוחזר לייעודו המקורי אחרי המלחמה, ובראשית שנות השמונים מכרה אותו הקהילה הדועכת לבעל מרכול. שמע על כך ז'ילבר וייל, אדריכל יליד היישוב ודיקן בית הספר לאדריכלות באקס־אן־פרובאנס, והתקומם. הוא גייס תמיכה ציבורית וכסף, והחנות הרפתה מבית הכנסת. במשך 15 שנה נבנה בו מוזיאון, שנחנך 
ב־1998.
מימין לכניסה שחזרו בקנה מידה קטן את בית הכנסת. מעל לארון – הצוהר העגול המסורתי. הזכוכית היתה צבעונית, והיהודים, שלא היה להם שעון, ידעו שהשבת נכנסה או יצאה כאשר חדלו להבחין בצבעי החלון. הכניסה משחזרת באופן סמלי רחוב יהודי. בהמשך עשרות אזורי תצוגה קטנים, מוצגים רבים ומרתקים ופרטים מחכימים. שם אפשר ללמוד, למשל, שהשם הנפוץ בלוך הוא כינוי לצרפתי בשפה הווָלָכית. יהודי אלזאסי שעקר במאות הקודמות לגרמניה כונה בלוך ושמר על השם בשובו.
החיים היהודיים כמעט שנעלמו מכפרי אלזאס. במארמוטיה יוסיף האזרח כ"ץ לחקור את העבר היהודי ולתעדו כל עוד יהיה הדבר לאל ידו, ועימו תיעלם סופית גם הקהילה, כפי שנעלמו מאות קהילות יהוד־יות קטנות ברחבי אלזאס. אך פעולות השימור וה־הנצחה של המורשת, הנעשות בשנים האחרונות בזכות יוזמות יהודיות ונוצריות, פרטיות ורשמיות, מקומיות ואזוריות, כבר מנעו את אובדן הזיכרון.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

טירת הנשרים בדרום צרפת

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code