תפריט עמוד
אני לא אשקר ולא אייפה את המציאות. זה לא פשוט לטוס עם ילדה קטנה חצי כדור ארץ. זה במיוחד לא נעים כשהיא בדיוק סובלת משלשול חריף וכאבי בטן ועוד יותר לא חביב כשתקלה במערכת הבידוק הבטחוני בלוס אנג'לס גורמת לתור שאורך כשעה וחצי, ממש עד לרגע העלייה למטוס. 

ברור שאחרי כל זה הייתי זקוקה לפיצוי הולם. והפיצוי הגיע בצורת קבוצת האיים המדהימה שנקראת איי קוק. זה כל כך סוף העולם שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. מיד עם הנחיתה מרגישים שזה מקום שונה, קצב שונה, חיים אחרים. 

איי קוק שייכים רשמית למדינת ניו זילנד אך מנוהלים באוטונומיה מוחלטת, שלטון פנימי עצמאי של התושבים המאורים שחיים כאן. 

אנחנו שהינו באי המרכזי ררוטונגה, 32 קילומטרים של חוף טרופי מקסים ושקט, עם מלונות, מסעדות, תושבים מאורים מקומיים, כמה ניו זילנדים מתבודדים והרבה הרבה קוקוס. 

מי שהיה במקום כזה יודע שכל שמטריד אותך במשך היום הוא בעצם: ארוחת צהריים, ארוחת ערב, האם להתקלח אחרי או לפני המאסג', האם להתחיל ספר חדש או האם לשחות בבריכה או בחוף שמעבר לכביש? 

ובכל זאת כמה דקות אחרי הנחיתה, כשהתארגנו בחדר הענק ונטול המזגן שלנו, נתקפתי פאניקה. מה נעשה במקום הזה עשרה ימים שלמים? מה יש לעשות בכל הכלום הזה? איך נעביר פה את הזמן? 

מיד הודעתי ליוני שהחלטתי. צריך לקצר. עשרה ימים זה יותר מדי. אין באמת מה לעשות פה. עשרה ימים. אני בטח אשתגע. 

בחנתי את התגובה שלו. מחצי החיוך שהסתמן לו בזוית העין, ניתן היה להבין שלזה בדיוק הוא ציפה. כנראה זו לא הפעם הראשונה שההיסטריה תוקפת אותי כך. חכי בסבלנות, הוא אומר לי, לקצר תמיד אפשר, בואי ננסה ונראה.
הלכנו לחוף, אני עדיין מבוהלת וכבר מתכננת מה לעשות בכל השעמום הזה. דורון מתרוצצת ערומה על החוף, שיכורה מהחופש והמרחב. יוני נכנס כבר לעניינים, מתמזג עם החוף. אני עוד מהססת, לבושה מכף רגל ועד ראש, לא מורידה אפילו את הכפכפים. 

אני מביטה בחוסר אמון מסביב, כמעט ואין אנשים, לא על החוף ולא בכלל. אנחנו די לבד כאן, אני קולטת. ההיסוס מתחיל להתפוגג, לאט לאט אני מצטרפת לחגיגה, כשדורון מגלה באושר שגם אני בקטע היא משפריצה עליי מים ונותנת לי לאכול קצת חול ים וזהו, אני בפנים.

התיירים ה"ותיקים", הניו זילנדים המבוגרים ומעט משועממים שגרים בחדרים הסמוכים לנו, המליצו לנו בחום, אפילו בלהט, ללכת ל Island Night . מה זה? שאלתי. זהו ערב מיוחד, בו מציגים לראווה את התרבות המאורית המקומית.
אז הלכנו. האולם מלא עד אפס מקום (ואני חושבת איפה נמצאים כל התיירים האלה במשך היום?). האירוע כולל ארוחת ערב ומופע בידור. על הבמה משעשע את התיירים הרעבים הבדרן המקומי, זורק כמה בדיחות ניו זילנדיות- מאוריות ומסביר באריכות ולפרטי פרטים מה הולך לקרות מעתה והלאה. מאיפה התור לאוכל, מאיפה חוזרים, איך ניתן לבקש תוספות, ועוד הסברים לרוב. 

אני, בחוסר סבלנות הישראלית שלי, כבר התחלתי לאבד עניין, הייתי ראשונה בתור למזנון המנות העיקריות ועוד לפני שנפתח כבר עמדתי במזנון הקינוחים המפואר. 

הארוחה כללה בעיקר דגים ושאר אצות ים מפתות וגם תפוח אדמה מוזר בצבע אפור (וכך גם טעמו) שנקרא טורו, שמסתבר שזהו המאכל המקומי. ואז הגיע החלק לו ציפינו- מופע הבידור, כתריסר רקדניות שגילן לא עולה על 12 שנים עולות לבמה, לבושות בחזיות קוקוס וחצאיות הוואי מגוכחות , חיוך ילדותי ותמים דבוק על הפרצוף והן מתחילות לרקוד במרץ. הריקודים זהים במדיוק אחד לשני והם נמשכים שעה ארוכה,גם המוזיקה לא משתנה אך התיירים משתוללים משביעות רצון. 

אני, לעומת זאת, סירבתי להיכנע למלכודת התיירים הכ"כ שקופה הזו והתפללתי שרק לא סגרו את המזנון של המתוקים. זה היה איילנד נייט, הזוי, מצחיק , תיירותי וממוסחר. 

לפתע, בלי כל אזהרה מוקדמת שלושת השושבינים מתחילים לזעוק בקול גדול זעקות קרב מלוות בתנועות ידיים

באחד הערבים בקוק, ישבנו על החוף לפני השקיעה, דורון ניסתה לתפוס את הגלים ולא הבינה למה הם בורחים לה כל כך מהר. פתאום מתאסף לו קהל אנשים לבושים בגדים הדורים, מאופרים, מחייכים וחמושים במצלמות. מיד הבנתי שנקלענו לחתונה מקומית. ה"חופה" היא מעין שער קטן ומקושט בירק, והנוף הוא המדהים ביותר שיכול להיות, שקיעה של חוף טרופי בצבע טורקיז.
אחרי השושבינים והשושבינות, מגיעה הכלה מלווה באביה, האוירה כולה שלווה וקסומה. 
היא נעצרת מול שלושת השושבינים, מחייכת. אני מרותקת למחזה, מסתכלת על המתרחש כמו צופה בסרט דוקומנטרי רחוק. 
לפתע, בלי כל אזהרה מוקדמת שלושת השושבינים מתחילים לזעוק בקול גדול זעקות קרב מלוות בתנועות ידיים, אף אחד לא זז, הקהל כולו נותר מחייך ורגוע, הכלה עומדת מולם והם שואגים שאגות אינדיאניות משחרות לטרף.
דורון הסתכלה עליי בבעתה והאמת, שגם אני הייתי די מבוהלת. יוני היה הראשון שהתעשת וכמו תייר טוב- מיד צילם בוידאו את המאורע.
הם שאגו כך במשך כמה דקות ואז, בשניה הכל נרגע שוב והפך שוב לסצנה מדהימה , החתונה השלווה והקסומה ביותר שראיתי. 

בערב האחרון שלנו, הלכנו לברביקיו מקומי, באחד המלונות בסביבה.את הברביקיו מארגנים זוג ניו זילנדים מבוגרים שכמו רבים אחרים מצאו את עצמם כאן על האי הזה, מחפשים משהו שלא מצאו בשום מקום אחר. 
שנים על האי הפכו את בני הזוג החביב והמוזר לעליזים וחייכנים תמיד, ספק מאלכוהול, ספק מאוויר הים המשכר. כהכנסה נוספת הם עורכים ארוחת ברביקיו כיד המלך ומגישים אותה ממש על קו החוף בשעת השקיעה.
הסתכלתי אל החוף, מחזיקה שיפוד של דג מקומי עשוי ברוטב מיוחד ומתוק, הצצתי על דורון שקיבלה כרגע מבעל המקום קלח תירס טרי ישר מהאש, וחשבתי – עשרה ימים?כבר? עבר כ"כ מהר. קשה להאמין.
אני צריכה לזכור להגיד ליוני שמוכרחים להאריך את החופשות האלה באיים, בפעם הבאה. 

לכתבות נוספות של מרב לונדנר:

הפתעות באגם ברוקס »

סיפורים מהקופסא »

לואיס וקלארק במונטנה »

משחק פוטבול »

הקמצנות הטיולית שועטת באמריקה »

יום של באסות »

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מאיי קוק

איי קוק, לארוז עלה תאנה ומשקפי שמש
איי קוק, לארוז עלה תאנה ומשקפי שמש

איי קוק עונים במלואם על פנטזיית גן העדן: לגונות כחולות, חוף לבן, דקלי קוקוס, חיים שלווים בקצב של גאות ושפל ורקדניות בחצאיות ראפיה. זוהי גם תחנת ביניים נינוחה לנוסעים לאוסטרליה ולניו זילנד, ומקום מומלץ למחפשי חתונות מיוחדות

איי קוק – כל טוב הארץ
איי קוק – כל טוב הארץ

איי קוק, בדרום האוקיינוס השקט, מתברכים בנופים טרופיים, תרבות מעניינת ואווירה נינוחה. האיים, שנמצאים תחת חסות ניו זילנד בכל הקשור לענייני חוץ והגנה, מהווים יעד חופשה פופולרי בקרב ניו זילנדים. אם תגיעו לכאן - תבינו למה

קעקועים – טהיטי וניו זילנד
קעקועים – טהיטי וניו זילנד

לפני בוא האדם הלבן לאיי הים הדרומי היו הקעקועים אמנות מקודשת. עכשיו, אחרי שנים של נידוי ואיסור, מסתמנת תחייה של אמנות הקעקועים - כקישוט גוף, חיפוש זהות והצהרה פוליטית. דבי הרשמן ומשה שי, שליחי "מסע אחר", יצאו למסע ...