אחרי הרעש

"ככה זה אצלנו, בני ההָריג'אן [בני המעמד הנחות, המטמאים במגעם]. אנחנו חיים בשולי הכפר, מעט בנפרד משאר האנשים, בני המעמדות האחרים. גרנו כאן כל המשפחה – אשתי עם הבנים, הבנות, הנכדים והנכדות, בסך הכל 64 איש להאכיל. אבל אנחנו לא צריכים הרבה בשביל לחיות.
"כל החדרים פנו לחצר המרכזית, שעכשיו מכוסה בשברי לבנים, בקורות עץ ובטיח. במרכז החצר, מתחת לעץ גדול, היתה במה שעליה ניצב המקדש המשפחתי. כל בוקר וכל ערב ערכנו לפניו פוּג'ה [טקס תפילה]. אתה יכול לראות את השברים של ההיכל ושל צלם האל. הכל מנופץ. רק העץ נותר שלם.
"היה לנו מזל גדול שהאדמה רעדה כשכמעט כולנו היינו מחוץ לבתים. היה רעש חזק, כמו ניסור, והכל נפל. הקירות התבקעו והגגות קרסו. מהבתים שלנו לא נותר דבר.
"שתי נכדות שלי, שבישלו במטבח, לא הספיקו לברוח. הבית קרס עליהן כשהן היו ממש בפתח. בת ה־13 נקברה מתחת למשקוף האבן. היה צריך עשרה גברים כדי לחלץ אותה. אחותה הקטנה נפצעה קשה בעמוד השדרה. אבא שלה, הבן שלי, לקח אותה לבית חולים. מאז אין לי קשר איתם. אולי אתה יכול לעזור לי לאתר אותם ולברר מה שלומם? אין מה לעשות, הכל מאלוהים. לא, אני לא צריך ממך שום דבר נוסף. מספיק לי שאתה מדבר אלי בצורה ראויה ומכובדת".