תפריט עמוד

אופניים באמסטרדם: הבירה העולמית

אופניים באמסטרדם: הבירה העולמית

כיאה לעיר שחיים בה 730,000 תושבים ו-600,000 זוגות אופניים, יש באמסטרדם בית ספר ללימוד רכיבה על אופניים, לימודי תעודה למתקני אופניים, 400 קילומטרים של שבילים מיוחדים וסצנת עיצוב אופניים משגשגת. רותם בר כהן ודורון הורוביץ מדווחים מבירת האופניים העולמית

אן מנגבת את הזיעה מהמצח ומתרוממת מעל גלגל האופניים המעוך. מתחת לציפורניה הקצרות יש שכבה עבה של לכלוך, החולצה שלה מוכתמת בשמן מכונות, אבל חיוך מציף את פניה כשאני שואלת אותה על העבודה שלה. עד לפני חמש שנים היא היתה עובדת סוציאלית, לבשה בגדים ייצוגיים ובילתה את רוב זמנה במשרד, מנסה לשווא לפתור בעיות קיומיות. היום היא מתקנת אופניים בפרי וויל (Free Wheel) — סדנה קטנה באקוליינסטראט (Akoleienstraat) שבמרכז אמסטרדם.
"פעם הייתי חוזרת הביתה מהעבודה בהרגשה שלא הצלחתי לעזור לאף אחד, וברוב הזמן הייתי מדוכאת", היא מספרת. "עכשיו אני כל הזמן במצב רוח מצוין. אם לא הצלחתי לתקן משהו היום, לא נורא. אפשר לנסות שוב מחר. תמיד אהבתי להתעסק באופניים, אבל רק אחרי שנרשמתי לבית ספר לתיקון אופניים ידעתי שאני רוצה להחליף קריירה ולהיות למתקנת מקצועית".
"בית ספר לתיקון אופניים? יש דבר כזה?" אני שואלת.
אן לא מבינה את השאלה שלי. "ברור, אחרת איך אנשים יהיו למקצוענים בתחום? למה זה מוזר כל כך? איפה מתקני אופניים ישראלים לומדים את המקצוע?"
"אין לי מושג", אני מודה, "אבל לא נראה לי שיש להם בית ספר. כמה זמן לומדים לתקן אופניים?"
"ארבעה ימים בשבוע, במשך שנתיים", עונה אן. "יום אחד בשבוע מוקדש ללימודים תיאורטיים, ושלושה ימים ללימודים מעשיים. אחרי כן יש מבחן גמר, ורק אז מקבלים תעודה".

כולם יודעים לרכוב
לא במקרה מתקני האופניים באמסטרדם לומדים בבית ספר מיוחד. כל מה שקשור באופניים נלקח כאן ברצינות רבה. מתחילת המאה העשרים דחקו המכוניות בהדרגה את מקומם של האופניים בערים מערביות רבות, אך לא באמסטרדם. תושבי העיר רוכבים לכל מקום ובכל שעה: לעבודה, לבנק, לבית הספר, לקניות, לפאב השכונתי, לבקר חברים. אין זה שיגעון ספורטיבי אלא משהו מעשי לגמרי: מרכז העיר נבנה

אופניים מקושטים ביורדן. רוכבי האופניים הרבים עושים את אמסטרדם לעיר אירופית יוצאת דופן – בלי פקקי תנועה אימתניים, בלי צפירות עצבניות ובלי זיהום אוויר חונק – ותורמים לאופייה הייחודי

בעיקר במאה ה־17, ובשל הרחובות הצרים והתעלות המרובות הוא סיוט אמיתי לנהגים. לעומת זאת, משום שהעיר שטוחה וקטנה באופן יחסי (המרחק המרבי מצדו האחד של אזור מרכז העיר לצדו השני הוא כארבעה קילומטרים), היא מתאימה מאוד לרכיבה על אופניים. נסיעה שיכולה לארוך שעה במכונית, תימשך פחות מעשר דקות באופניים.
רוכבי האופניים הרבים עושים את אמסטרדם לעיר אירופית יוצאת דופן — בלי פקקי תנועה אימתניים, בלי צפירות עצבניות ובלי זיהום אוויר חונק — ותורמים לאופייה הייחודי. המספרים מדברים בעד עצמם: באמסטרדם יש, על פי ההערכות, 600,000 זוגות אופניים. אם נחסיר מכ־730,000 תושבי העיר את הפעוטות שטרם למדו ללכת, את הקשישים שאינם מסוגלים לדווש ואת המסוממים שמתקשים לרכוב, נגלה שכמעט כל אמסטרדמי מצויד בזוג אופניים. לרשות המדוושים עומדים 400 קילומטרים של מסלולי רכיבה שמיועדים להם בלבד, ובהם רמזורים ותמרורים מיוחדים לרוכבי אופניים. תייר שיהלך ברגע של חוסר תשומת לב במסלול המיועד לאופניים, יגלה עד מהרה שזאת יכולה להיות חוויה מטלטלת לא פחות מהליכה לאורך פסי החשמליות.
עיריית אמסטרדם, המעודדת את הרכיבה, הכשירה 25 חניוני אופניים וציידה אותם במאבטחים, אולם גם אלה אינם עונים על הדרישה העצומה, ולכל גדר, עמוד או מעקה ברחבי העיר קשורים זוגות אופניים רבים מספור. "באמסטרדם כולם רוכבים — מרגע שאתה מתחיל ללכת, אתה מתחיל לרכוב", צוחק דייב דיוטש, אחד הבעלים של מפעל אופניים קטן בשם דה פיטספבריק. "בעצם את נמצאת בבירת האופניים של העולם".
"ומה קורה למי שמחליט שלא מתחשק לו ללמוד לרכוב על אופניים?" שוב אני שואלת שאלה שהאמסטרדמי המצוי פשוט לא מצליח להבין. "אין דבר כזה", הוא מושך בכתפיו, "כולם יודעים לרכוב. זה כאילו שתשאלי מה קורה בתל אביב למי שמחליט שלא מתחשק לו ללמוד ללכת". מאוחר יותר אני מגלה שמהגרים שמגיעים לאמסטרדם ללא הידע הכה נחוץ הזה יכולים להירשם לשיעורי רכיבה באופניים. כן, גם לזה יש בית ספר מיוחד.

  תושבי אמסטרדם ואופניהם. 
  באמסטרדם יש כ-600 אלף זוגות 
  אופניים. אם נחסיר מ-730 אלף 
  תושבי העיר את הפעוטות שטרם 
  למדו ללכת, את הקשישים שאינם 
  מסוגלים לדווש ואת המסוממים 
  המתקשים לרכוב, נגלה כי כמעט כל 
  אמסטרדמי מחזיק בזוג אופניים

אופניים חסיני גנבות
מעצב האופניים בָּסְטֶן לָיֶיה הציע שנפגש בקלאב 11, מועדון טרנדי שנפתח לא מזמן ליד תחנת הרכבת. בשעה היעודה אני הולכת לפי ההוראות לאורך הבניין הענקי ומוצאת את עצמי במרכזו של בליל מסילות רכבת ומסלולי אוטובוסים בינעירוניים. חיוג מהיר לנייד של בסטן. "הלכתי לאיבוד", אני מודיעה בקול נכאים.
"את רואה שלושה מנופים לפני בניין גדול שכתוב עליו 'פוסט אמסטרדם'? זה שם", הוא מרגיע אותי. אני חולפת על פני המנופים, נכנסת לבניין חסר ייחוד ועולה לקומה ה־11. כלום. נראה ששוב הלכתי לאיבוד. רגע לפני שאני מתקשרת פעם נוספת אני נשענת על דלת צרה, ולפתע אני מוצאת את עצמי באולם ענקי, תוסס בהמולה עליזה של יום שישי אחר הצהריים. עוד ועוד כוסות בירה נמזגות, פתיחה הולמת למסיבות סוף השבוע המתקרבות. לאורך הקירות ניצבים ספסלים ארוכים וגזעי עצים

פעמוני אופניים בחנות להשכרת אופניים. באמצעותם יכול לזהות בעל האופניים את הזוג שלו מבין כל הזוגות החונים. והם גם מוסיפים קצת נופך אישי לכלי הרכב

שמשמשים שולחנות. אבל הדבר המקסים באמת הוא הנוף שנשקף מהחלונות הרחבים. ממרומי הקומה ה־11 נגלות שתי פניה של אמסטרדם: מהצד האחד נראים הבתים הצרים שלאורך התעלות כמו בגלויה מצועצעת; מהצד השני נשקפים הנמל ובתי החרושת של צפון העיר. אני מהופנטת מהצד הגלויתי, בסטן מעדיף לשבת בצד התעשייתי.
חברת אופניים גדולה, ג'יאנט שמה, קנתה לאחרונה את פרויקט הגמר של בסטן במחלקה לעיצוב באוניברסיטת איינדהובן (Eindhoven), ולפני כחודש החלה לייצר אותו באופן מסחרי. ומהו אותו הפרויקט המוצלח? אופניים חסיני גנֵבות. באופן מפתיע, אף שכמעט לכל תושב יש אופניים, אמסטרדם סובלת ממכת גנבות קשה. בכל שנה נגנבים יותר מ־100 אלף זוגות אופניים ונמכרים בזול לאנשים שנואשו מלהשקיע כסף בזוג חדש – דבר שמגביר את המוטיבציה של הגנבים להמשיך לגנוב, וחוזר חלילה. תושבי העיר מתבדחים שאחד מכל שלושה זוגות אופניים משומשים שהם קונים היה שייך להם בעבר. בחניון האופניים העצום ליד תחנת הרכבת אני נתקלת בגבר כבן ארבעים ששמח לשתף אותי בפיסת מידע: הוא עשה חשבון שעד גיל שבעים הוא יבלה זמן השווה לארבעה ימים בפתיחת מנעולי אופניים. "אני נועל את האופניים שלי בשלושה מנעולים, ובכל זאת אחת לכמה חודשים גונבים לי אותם".
"מה שנחמד בתעשיית האופניים", אומר בסטן, "הוא שיש המון מקום להמצאות ולשיפורים. בכל יום אני רוכב במין משולש כזה: בית־עבודה־סופרמרקט. בזמן הרכיבה יש לי זמן לחשוב, והחלטתי לעצב אופניים שיתאימו לאורח החיים שלי ויענו על הבעיות האופייניות לעיר גדולה. קודם כל, כמובן, התרכזתי בבעיית הגנבות. לשם כך ייצרתי כידון מתפרק שנהיה למנעול. גם אם מישהו ישבור את המנעול, הוא יישאר עם אופניים חסרי כידון, שאין מה לעשות איתם. אחר כך הקטנתי את הגלגלים ועיביתי אותם כדי שייסעו טוב יותר על הסדקים ועל המהמורות בכבישים. האופניים שעיצבתי צרים מאוד, ואפשר לקפל את הדוושות שלהם. כשמשעינים אותם על הקיר בדירה הם לא תופסים הרבה מקום, ולכן הם מתאימים לדירות הקטנות של אמסטרדם".
אחרי כמה וכמה כוסות בירה ושיחה עליזה על אופניים ועל עיצוב אנחנו יורדים לרחוב לראות את הפלא העירוני בכבודו ובעצמו. בין עשרות זוגות האופניים הנדושים קשור זוג אחד בצבעי שחור־כתום מרהיבים. הוא פותח את המנעול המלבני, נועץ אותו בזיזי הכידון ומתיישב על הכיסא הצר והאלגנטי. הוא חשב על הכל, אפילו הפנס משולב בתוך האופניים באופן שאי אפשר לשבור אותו. רגע לפני שהוא יוצא לדרך אני מבחינה בחתימה מעוצבת להפליא ליד הגלגל האחורי. "מה את חושבת? עבדתי על החתימה שלי לא מעט עד שהייתי מרוצה", הוא צוחק ומתחיל לדווש אל עבר הגשר הגדול שממול.

"המכונה הרצה"
היסטוריונים חלוקים בדעתם באשר לשאלה מתי בדיוק הומצאו האופניים. ההנחה שליאונרדו דה וינצ'י סרטט אופניים עוד בשנת 1492 הופרכה כשהתגלה שהסרטוטים מזויפים. מקובל, אם כן, להתחיל את ציר הזמן של האופניים בשנת 1817, עם המצאתו של הגרמני קרל פון דרייז. לאותה "המכונה הרצה", כפי שכינה דרייז את המצאתו, היו שני גלגלים, מושב וכידון, כמו באופניים של ימינו, אבל היא היתה עשויה עץ והתקדמה מכוח דחיפת רגליו של הרוכב כנגד הקרקע. ב־1839 שיפר הסקוטי קירקפטריק מקמילן את כלי התחבורה הדו־גלגלי והוסיף לו דוושות. במהלך השנים שבאו לאחר מכן חלו מיני שינויים ושיפורים: שרשרת שחיברה בין הדוושות לגלגל האחורי (1879), תלת אופן מיוחד לנשים בשמלות ויקטוריאניות תפוחות (1880), בלם יד (1894), מנוע שהורכב מלפנים (1901), וכמובן השכלולים המוכרים לנו היום – הילוכים, צמיגים מיוחדים לרכיבת שטח (לאופני הרים) ושלד קל במיוחד לרכיבה מהירה (לאופני מרוץ).
יחסית להמצאות ולטכנולוגיות אחרות, האופניים לא השתנו באופן דרמטי בכמאתיים שנות קיומם. דייב דויטש מדה פיטספבריק אומר שאפילו חלה הידרדרות כלשהי במשך השנים. "לפני מלחמת העולם השנייה ייצרו אופניים עם מסגרת חזקה וטובה, והם החזיקו מעמד שנים רבות. עם השנים, בייחוד מאז שנות השבעים, אז עבר הייצור למזרח הרחוק, ירדה והלכה האיכות. האופניים היו למשהו שמשתמשים בו, וכשהוא מתקלקל, פשוט זורקים אותו. אם תסתכלי ברחוב, תראי שרוב האופניים באמסטרדם ממש מחורבנים. אפשר לראות סוכן בורסה בחליפה שעלתה אלפיים אירו רוכב על אופניים של שלושים או ארבעים אירו. וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים לשנות – אצלנו הכל עשוי בעבודת יד, החלקים לא מחלידים, האופניים לא מתפרקים אחרי כמה חודשים. אנחנו רוצים לחזור לימי הזוהר, לאמסטרדם גלורי".
"אנחנו" זה דייב וילצין – שותפו למפעל האופניים, שבו הם מייצרים אופניים איכותיים (ויקרים מאוד בהשוואה למה שאפשר למצוא בחנויות הרגילות). ההתמחות שלהם היא באופניים משפחתיים. "האופניים שלנו פותרים בעיות פרקטיות", אומר דייב. "בואי ניקח מצב לגמרי לא דמיוני: את גרה באמסטרדם, בקומה השלישית בבניין בלי מעלית. לפני חודש ילדת תאומים. את נמצאת איתם כל היום בבית, ובעלך עובד עד שעה מאוחרת. פתאום את רואה שאין בבית לחם או חלב. מה תעשי? איך תצאי לחנות עם שני תינוקות וכל הציוד הנלווה? שלא לדבר על השקיות עם הקניות?" 

דייב וילצין, בעלי דה פיטספבריק – מפעל אופניים שבו הם מייצרים אופניים איכותיים ויקרים. "אצלנו הכל עשוי בעבודת יד. אנחנו רוצים לחזוא לימי הזוהר", הם מכריזים

לדייב ולילצין יש פתרון, כמובן. קוראים לו בּוּקְס בָּייק: אופניים שלחלקם הקדמי מחובר ארגז עץ גדול ובו שני ספסלים לפעוטות ומקום לסל־קל אחד או שניים. כדי שהנוסעים הצעירים לא יירטבו חלילה בגשם, מתוחה מעל הארגז יריעת ניילון שקופה שנפתחת ונסגרת ברוכסנים. יש גם גרסה פתוחה ופשוטה יותר, שנועדה להרכבת חבר מבוגר או לסחיבת קניות מהשוק. הארגז של הבוקס בייק מקושט ומצויר בידיו של ידיד אמן.
"לא קצת מוזר לרכוב עם ארגז ענקי מלפנים?" אני שואלת.
"ממש לא", דייב צוחק, "יש לי חבר ששוקל תשעים קילוגרם, ואחרי כמה בירות, כשהוא משתכר, אני מחזיר אותו הביתה בארגז בלי שום בעיות. מובן שאני מעדיף להרכיב את החברה שלי".
בחדר הסמוך לאולם התצוגה מרכיבים כמה פועלים גלגלים על מסגרות המתכת האיכותיות שמיוצרות באנקרה שבתורכיה, מקום הולדתו של השותף ילצין. מדי פעם בפעם נכנסים תיירים שרוצים לשכור אופניים, ודייב מסביר להם בסבלנות איך להגיע לכיכר לייטספליין (Leidseplein). פה לא משכירים, לא מוכרים אופניים בשלושים אירו, לא מחפפים. פתאום הוא נזכר במשהו: "שכחתי לגמרי. יש לנו משהו מיוחד לישראל", הוא מכריז ושולף תיק פלסטיק שקוף מתוך ערמת תיקים אלגנטיים שמיועדים לתלייה על הסבל. אני מחייכת בנימוס, בלי שיהיה לי מושג קלוש מה מייחד את התיק הזה. דייב מבחין במבוכה שלי ומסביר: "אם את קושרת את האופניים שלך ליד חנות בתל אביב ונכנסת לקנות משהו, התיק מיד יעורר בהלה. אולי הוא ממולכד? אולי יש בתוכו פצצה? ככה, מבעד לדפנות השקופות, אפשר לראות מיד מה יש בתוכו". וכך פתר יצרן האופניים מאמסטרדם בעיה ישראלית שאפילו לא ידענו על קיומה.

האם היית ביעד הזה?

  • 2

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

מטעמים הולנדיים

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות