אוסטרליה באופנוע

המצב היה בכי רע. האופנוע שקע במי הנחל עד למושב וסירב לזוז. ניסיתי לדחוף אותו קדימה, אחר כך אחורה, אבל הוא רק הלך ושקע. בועות אוויר צפו בעליזות, כאילו לועגות לי. נראה כי הפעם הצלחתי להסתבך באמת. החול הרך המשיך לסגור על הגלגלים, עד שרק ידיות הכידון בצבצו מעל לפני המים. העפתי מבט לעבר צמחיית הפרא הסבוכה מסביב, ונזכרתי בתנינים. כדאי לצאת מפה מהר. אבל איך? מה אני בכלל עושה כאן?
בעטתי בערמת הברזל, והאופנוע נשכב על צידו. צללתי ומשכתי בגלגל הקדמי, מנערת מעליו את החול ומסובבת אותו על ציר הגלגל האחורי השקוע. עליתי לשאוף אוויר, עוד צלילה ועוד משיכה מתחת לפני המים. חלפה יותר משעה עד שהצלחתי למשות את הגרוטאה ולהעמידה על היבשה. ניסיתי להתניע. לאחר שכל הנסיונות נכשלו, התחלתי לפרק. כמה שידעתי, כמה שיכולתי. ניקיתי, סחטתי, החלפתי פלאגים, ללא תוצאות.

קילומטרים רבים של שביל עפר אדום חוצים את העשב הצהוב. כששמעו את נהמת האופנוע המתקרב, חמקו הנחשים, הקנגורו וחזירי הבר לשוליים | צילום: ברק נגן

החשכה התחילה לרדת, והבנתי שנתקעתי. לבד, על גדת נחל מבודד, עשרות קילומטרים משביל העפר הראשי של חצי־האי קייפ יורק
(Cape York), שבצפון אוסטרליה.
ארבעה חודשים לפני כן קניתי בסידני
(Sydney) אופנוע דו־שימושי, שמתאים גם לשטח וגם לכביש, ויצאתי צפונה, לאורך החוף המזרחי. לא היתה לי שום תוכנית, רציתי פשוט לנדוד. כך התחיל מסע של 12 חודשים ו־27 אלף קילומטרים, על גבי שלושה אופנועים. אחרי ארבעה חודשים לאורך החוף המזרחי, הגעתי לעיר החוף קיירנס
(Cairns). מזרחית לה שוחים כרישים בין האלמוגים של מחסום השוניות הגדול (Great Barrier Reef), ממערב חיים אבוריג'ינים ביערות הגשם שבהרים, ובצפון – חצי־האי קייפ יורק. ארץ השמים הפתוחים.
שני אופנוענים שפגשתי בדרך היו הראשונים שסיפרו לי על חצי־האי – שטח שומם המשתרע על פני 180 אלף קילומטרים רבועים, אשר חוצה אותו דרך חתחתים עד ל"טופ אנד", הנקודה הצפונית ביותר ביבשת, שכולם קוראים לה פג'ינקה (Pajinka).
שבעה חודשים בשנה מוצף האיזור בעקבות גשמי המונסון, ואי־אפשר לעבור בו יבשתית. התנינים נודדים עם ההצפות ועלולים להפתיע בכל מקום. בחורף הופכים שטחים עצומים ליבשים, וסופות ברקים גורמות לשרפות ענק. עננים קודרים מתגלגלים ומחשיכים בדקות ספורות את הסוואנות ואת הג'ונגלים הצפופים, המלאים בנחשי פיתון, סוסים, יונקי דבש ותנינים ובמרבצי נחושת וזהב. מהסיפורים הבנתי שזאת אדמה של קסם, אמונות, טקסים, מלחמות עקובות מדם והיסטוריה סוערת. מה עוד אפשר לבקש מהרפתקה? מיד החלטתי להעפיל צפונה.

שביל פודרה ביער גשם
במשך כשבוע הכנתי את האופנוע לדרך הקשה. תיק האוכף היה מלא במכלי דלק ושמן, אוכל מיובש, כלי עבודה לאחזקת האופנוע וציוד מחנאות. התבוננתי במפה. אין הרבה נקודות יישוב. כמה עיירות בתחילת הדרך ועוד כמה פונדקים בודדים בהמשך. המרחק בין השניים האחרונים הוא כ־400 קילומטרים. במדריך הטיולים קראתי: "מטיילים היזהרו: בעולם זה של ניגודים קיצוניים, חלומות יכולים להפוך במהירות לסיוטים". אז יצאתי לדרך.
בצידי הדרכים התנשאו תילי טרמיטים לגובה של כמה מטרים, מזדקרים לשמים ומשווים למקום אווירה של בית קברות. חציתי על גבי מעבורת את נהר הדיינטרי (Daintree). שביל פודרה חלקלק התפתל מעלה בתוך יער צפוף, שריד ליערות הגשם שכיסו לפני 50 אלף שנה את רוב שטחה של אוסטרליה. היום הם תופסים פחות מחצי אחוז משטח היבשת.
ככל שהעמקתי ביער, חלפו על פני פחות ופחות כלי רכב, ועם שקיעה הגעתי לאיזור בלק מאונטיין (Black Mountain) – עמק של סלעים וולקניים, מוקף הרים שחורים. אגדה אבוריג'ינית חקוקה על פח חלוד סיפרה על שני אחים שרבו על ליבה של בחורה. יפהפייה,

חופשייה, על שני גלגלים. יותר נעים מאשר בזמן שהאופנוע שקע במי הנחל. כשהחול הרך סגר על הגלגלים, ורק ידיות הכידון בצבצו מעל לפני המים, העפתי מבט חעבר צמחיית הפרא ונזכרתי בתנינים | צילום: אלון לויטה

כמובן. הן תמיד יפהפיות באגדות. הריב יצר את עמק הסלעים הגעשיים והביא למותם של השניים, זה ביד זה. יער אורנים הקיף את העמק השחור, והאוויר היה מלא בתחושת התחדשות שאחרי הגשם. רעננות, ניקיון, ולעזאזל, גם קור מקפיא. התעטפתי בעוד סוודר, והמשכתי על שביל כורכר לעיירה קוקטאון (Cooktown) – רחוב ראשי אחד עם כמה מבנים בסגנון קולוניאלי בריטי.
בשנת 1606 עגנה בחופי חצי־האי ספינה הולנדית. ככל הנראה, היו אלה האירופאים הראשונים שהגיעו לאיזור זה. בקרב שהתחולל בין ההולנדים לאבוריג'ינים נהרגו שישה מלחים, והזרים עזבו את המקום. חלפו 164 שנה עד שספינה בריטית, בהנהגת קפטן קוק, הטילה עוגן בחוף הצפון־מזרחי של אוסטרליה, במקום שהיום נמצאת קוקטאון. דגל הממלכה הבריטית הונף, והאיזור, כמו שאר חלקי היבשת, נכנס לעידן חדש, אירופי, שלילידים לא היה בו מקום. הם נדחקו לתוך חצי־האי. הרחק מהים.
כאשר התגלו מרבצי זהב באיזור נהר פלמר (Palmer), התחילו האירופאים להתיישב בדרום חצי־האי. קצת אחר כך גילו כי האדמה עשירה במינרלים, וגם החוואים לא איחרו להגיע. הילידים נושלו מאדמותיהם והועברו לקהילות סגורות תחת פיקוח ממשלתי. הקרע בין הילידים לאירופאים הלך והעמיק, ובמרכזו ניטש מאבק על האדמות, שבשביל האבוריג'ינים הן היו (ועודן) הרבה יותר מפיסות קרקע להתפרנס מהן (ראו כתבה בעמ' 32).

שיעור ראשון בתנינולוגיה
חציתי את הפארק הלאומי לייקפילד (Lakefield), כשצרחותיהם של תוכיי קקדו גדולים מלוות את מקס האופנוע ואותי. הדרכים היו רצופות חריצים בוציים, ולא פעם הייתי צריכה לעצור ולנקות את הצמיגים מהבוץ הסמיך. למחרת יצאתי מהפארק והתחברתי לביי־פס
(Bay Pass) – דרך חתחתים, השביל המרכזי היחיד שחוצה את קייפ יורק לאורכו עד ל"טופ אנד".
אקליפטוסים ענקיים. מתחתם ניקוו ביצות מנוקדות בשושנות מים לבנות גדולות. הנוף לא השתנה לאורך עשרות קילומטרים, והחריצים בתווי הקרקע הפכו את הנסיעה לכמעט בלתי אפשרית. רק סחיטה של מצערת הגז הטיסה אותי מעל לאדמה המחורצת והפכה את הדם שזרם בי לגזוז. האדרנלין המשכר דחף אותי הלאה.
בשלב מסוים השתנה תווי הדרך. המישור נשבר והתחלתי לעלות, משקיפה אל קילומטרים רבים של שביל עפר אדום, שחצה את העשב הצהוב. בשטח מסביב – עצי שיטה וקזוארינה.

מתחת לאקליפטוסים העקיים ניקוו ביצות מנוקדות בשושנות מים לבנות גדולות. הנוף לא השתנה לאורך עשרות קילומטרים, והחריצים הפכו את הנסיעה לכמעט בלתי אפשרית צילום: רם אלמוג

נחשים חמקו לשוליים, קנגורו וחזירי בר ברחו כששמעו את נהמת האופנוע המתקרב.
בצהרי היום הגעתי לעיירה המאובקת קואן
(Coen) – כמה מבני פח חבוטים, תחנת דלק מטה ליפול, חנות שמציעה הכל, מחומר חיטוי לעטינים ועד ברגים, וכמובן – פאב. הפאבים בכל העיירות הנידחות דומים זה לזה. שם מתרכזים חיי התרבות האוסטרלית, רוויית אדי האלכוהול. מכונת מוסיקה, שולחנות ביליארד, ילדים מתרוצצים, קשישות לוגמות בירה, בוקרים מתנצחים למי יבול טוב יותר או פר חזק יותר. הליקופטר נחת מול הפאב, על שביל העפר. שני בוקרים ירדו ממנו לרגע לקנות כמה ארגזי בירה והמריאו מיד, בלי דרמות מיותרות. חוץ מכלום, אין שום דבר ברדיוס של מאות קילומטרים מהחווה שלהם.
שליט הטריטוריה הוא הברמן, מעודכן תמיד ברכילות המקומית ודואג להעבירה הלאה. בזמן שהוא מזג לי בירה, הרימו המקומיים עיניים ומדדו את הבחורה הזרה. אחרי כמה לגימות וחיוכים נשבר הקרח, וקיבלתי שיעור ראשון על תנינים. "יש את הפרשיז
(freshies), הם חיים רק במים מתוקים. הם נראים די רע, אבל לא יזיקו לך יותר מכלב דינגו ארור", אמר אחד הבוקרים. "את צריכה להיזהר מהסולטיז (salties). חובבי בשר אדם. הם שוכנים בחופי הים ומצליחים לשחות מרחק רציני פנימה ליבשה. הם מגיעים לאורך של כמה מטרים טובים ושוחים במהירות מדהימה. הם יחכו בשקט, יתגנבו ופלאק", הוא מחא כפיים חזק, "יתפסו אותך".
הקאובוי החביב הביט בי במבט רב משמעות, וחבריו הנהנו מעל לכוסות הבירה בהסכמה. הקשיש שבחבורה הוסיף: "אל תאמיני כשיגידו לך שבני האדם נמצאים בראש שרשרת המזון. ה'סולטיז' צוחקים עלינו שם למעלה. אם אחת המפלצות תרדוף אחריך, תרוצי במעגלים. הם  כל כך גדולים ומגושמים, שדי מהר הם יתעייפו ותוכלי לברוח משם".
פערתי עיניים. דמיינתי תמונה שבה תנין ענק ואני רצים במעגלים. "אבל ה'פרשיז' לא יעשו לך כלום", הוא המשיך. "גם אם בטעות תדרכי על אחד מהם, הוא לא יתלוש לך שום יד ולא יטרוף אותך". עליתי על האופנוע, מנסה להבין איך אפשר לדרוך בטעות על תנין (על ה"סולטיז", ראו כתבה בעמ' 54).

צרצרים, נחשים והשד הפנימי
שעות ארוכות נסעתי, כשדבר אינו מפר את השלווה שמסביב מלבד רעש המנוע. שום יישוב או חווה נידחת. אף לא נפש חיה. כעבור יומיים הגעתי לנהר הוונלוק (Wenlock), שהזהירו אותי מפניו: "הוא עמוק, סוחף ומלא ב'סולטיז'". מים חומים ו־20 מטרים הפרידו ביני לבין הגדה השנייה. שלושה ילדים שכשכו במים, כמה מבוגרים ישבו על מכוניות הטויוטה שלהם, שתו בירות והמתינו לדג זהב שיעלה בחכתם.
"אין בעיה, 'מיסי'", אמר אחד מהם וזרק לי פחית בירה. "כבר כמה שבועות לא

תילי הטרמיטים בצידי הדרך לקייפ יורק מתנשאים לגובה של כמה מטרים, מזדקרים לשמים השחורים ומשווים למקום אווירה של בית קברות | צילום: יעל שורץ

ירדו כאן גשמים. המים רדודים, אין סחף".
"ומה לגבי התנינים?", שאלתי.
"הקרוק'ס? אני גר כאן 30 שנה, ושום 'סולטי' לא מתקרב. תראי בעצמך, הילדים שלי משחקים במים", אמר ונתן לי עוד פחית.
הייתי מאושרת שחציתי את הנהר המפחיד. שיכורה מהצלחה ומבירות. תחושה שקרית של ביטחון הציפה אותי. סחטתי את ידית הגז. האופנוע קיפץ על פני החריצים, מהר יותר ויותר. מה יכול לעצור אותי עכשיו?
שביל החצץ ההדוק הפך באחת לרך, הכידון השתולל ימינה ושמאלה. טראח. עפתי מהאופנוע. כואב. הצלחתי איכשהו לאסוף את עצמי ואת הציוד והמשכתי.
אחרי כמה עשרות קילומטרים הגעתי למזלג דרכים של הביי־פס ודרך הטלגרף הישנה – תווי גרוע אף יותר מהביי־פס, שלאורכו העמידו האוסטרלים עמודי טלגרף בזמן מלחמת העולם הראשונה. בחרתי בדרך הישנה. למחרת הגעתי לפיצול דרך נוסף. התלבטות קצרה, להמשיך בשביל הטלגרף הישן או לחזור לביי־פס? הבחירה נפלה, קדימה על השביל הישן.
נראה שטעיתי. זה המקום שבו נתקעתי באותו לילה חשוך, על גדת הנחל אשר במימיו שקע האופנוע. הכתף כאבה אחרי ההחלקה של אתמול, השרירים זעקו, שפשפת התחילה להציק לי, והאופנוע – יוק!
החושך ירד, ולהקת צרצרים, צפרדעים והשד יודע מה פתחה בהופעה. את הלילה ביליתי במרחק ביטחון מהמים. עצבנית, מיואשת, מבולבלת. האם לעזוב את האופנוע ולהמשיך ברגל או להמתין בתקווה שמישהו יעבור כאן? מה עדיף, להיאבד בג'ונגל או להיטרף על ידי ה"סולטיז"? ניסיתי להדחיק את תמונות הנחשים שצפו ועלו במוחי, ונזכרתי שאין לי אוכל. הוא נשטף בדלק בזמן ההתרסקות אתמול. פחדתי. מאוד פחדתי. הוכחתי את עצמי, את דחף המהמרת שמושך אותי קדימה. למה? הטפתי לשד שבתוכי, זה הריגוש הגדול? ההנאה שבפחד? ואיפה הגבול?
למחרת בערב, אחרי נסיונות כושלים לתקן את האופנוע, הגיעה ההצלה. ארבעה אוסטרלים בג'יפ, פניהם ל"טופ אנד", לקצה הצפוני של קייפ יורק. במסע בן אלף הקילומטרים בחצי־האי, עשיתי את 50 האחרונים ברכב ממוזג, כשהאופנוע קשור על הגג.

אורחת כבוד של מלך הכביש
בפג'ינקה תיקנתי את האופנוע ויצאתי חזרה דרומה לקיירנס, ומשם מערבה, לכיוון מפרץ קרפנטריה (Carpentaria). חלפתי על פני עיירות קטנות שנצבעו אדום מהאבק. ג'ורג'טאון (Georgetown), קרוידון (Croydon), נורמנטון (Normanton). הבתים הצבעוניים, הכבישים האפורים, אפילו האנשים נראו מהוהים משהו.
מהמפרץ רכבתי כמה מאות קילומטרים דרומה, להתחבר לכביש הראשי בעיר הכורים הגדולה מאונט איסה (Mount Isa). הגעתי בדיוק בזמן. בחודש אוגוסט מדי שנה מתקיים בה הרודיאו הגדול ביותר של אוסטרליה. שלושה ימים ולילות של בוקרים, סוסים והרבה הרבה בירה.
חודש וחצי לאחר ההרפתקה בקייפ הגעתי לדרווין (Darwin) ומכרתי את האופנוע. המאמץ, החום והדרכים הארוכות חיסלו אותו. היצע האופנועים בעיר היה קטן, והחלטתי לחזור לבריסביין (Brisbane), 3,500 קילומטרים בכיוון דרום־מזרח.
טיסה או נסיעה באוטובוס לא באו

"רכבות הכבישים". עם כל קילומטר ש-56 הגלגלים גמאו, הרגשתי נוח יותר ויותר, אורחת הכבוד של מלכי הכביש הבלתי מעורערים. מכל הגז המדמיע שבכיס והסכין שהיה תחוב במגף תרמו לתחושת הביטחון צילום: נעם סחייק

בחשבון. החלטתי לתפוס טרמפ עם נהגי המשאיות. הם מגיעים לכל חור נידח ביבשת, נוהגים יום וליל ובטח ישמחו לחברה. "את משוגעת", קבעה הגברת המפורכסת בפארק הקרוואנים. "הם יאנסו אותך, ירצחו אותך וישליכו את גופתך במדבר. היום כל אחד יכול להיות מטורף. גם השכן ממול", אמרה.
"זה בדיוק העניין", אמרתי לה. "גם השכן יכול להשתגע פתאום. לאו דווקא נהג המשאית".
מגרש החניה היה מלא במפלצות ענק. שניים, שלושה ואפילו ארבעה טריילרים רתומים לכל אחת מהמשאיות. "רכבות הכבישים" קוראים להן. תוך דקות מצאתי נהג שיצא לכיוון בריסביין, והיה אדיב מספיק להסכים שארשום את שמו ואת מספר לוחית הרישוי שלו, אותם הכתבתי בטלפון לחבר אוסטרלי, על כל צרה שלא תבוא.
"מצטער, אני לא רגיל לאורחות", אמר דין, הנהג השמן, השעיר והמקועקע, בזמן שפינה את המושב מחוברות קרועות, גופייה מלוכלכת וסכיני גילוח. הוא הניע, סלים דאסטי שר בטייפ על האאוטבק (ראו "מסע אחר" 76), ויצאנו לדרך.
"אז את מישראל, אה?"
הנהנתי. דין לא ידע איפה בדיוק אנחנו נמצאים על הכדור, אבל שמע על מלחמת המפרץ ועל צה"ל.
"ואת, שירתת? מה עשית בצבא?"
"מדריכת קרב מגע", אמרתי, "הייתי חיילת בתקופת מלחמת המפרץ".
"וואו", שרק בהערכת כבוד, "אז אני לא רוצה להתעסק איתך, אה?"
"אה", הנהנתי והנחתי יד על מכל הגז המדמיע שבכיס. במגף היה תחוב סכין. לא גיליתי לו שבצבא הייתי גרפיקאית בבסיס שלישות.
לאורך כל הדרך קשקש דין במכשיר הקשר, קבע פגישות עם נהגים אחרים בצידי הדרכים, עסק בסחר חליפין – מנגו תמורת אננס, רכילות בעבור כדור מרץ, שיחזיק אותו ער. עם כל קילומטר ש־56 הגלגלים גמאו, הרגשתי נוח יותר ויותר. אורחת כבוד של מלכי הכביש הבלתי מעורערים.
אחרי ארבעה ימים הגענו לבריסביין, ואחרי שבוע נוסף שוב הייתי עצמאית על הכביש, עם אופנוע חדש. שמחתי להמשיך על שני גלגלים. האופנוע הפך לחלק ממני. בחרתי בכבישים קטנים ושקטים  שבהם יכולתי לשקוע במחשבות, כמה מאות קילומטרים בדרכי אל פנים היבשת, אל המרכז האדום (The Red Center), המכונה גם "הלב האדום", למקומות שנשאו שמות עם ניחוח אגדה – אולרו (Uluru), קטה טג'וטה (Kata Tjuta), ווטרקה
(Watarrka). לפגוש באבוריג'ינים, באיירס רוק (Ayers Rock), במדבר, להיות קשובה לשתיקה הרועמת של המרחב חסר הגבולות (על איזור זה, ראו כתבה בעמ' 32).

כורים, שולי פנינים ודייגים
אחרי שבועיים בלב האדום, הצפנתי יותר מאלף קילומטרים לשולי מישור קימברלי
(Kimberley Plateau), שרבים טוענים כי הוא האיזור היפה ביותר באוסטרליה. ה"מישור" המדהים הוא למעשה רמה, חרוצה בקניונים תלולים וצרים, נחלים וביצות. קהילות האבוריג'ינים באיזור מבודדות כמעט לחלוטין.
בקננרה (Kununurra) עצרתי לעבוד בחוות מלונים. העונה הגשומה עמדה בפתח,

כל העיירות הנידחות דומות זו לזו. כמה מבנים חבוטים, תחנת דלק, חנות שמציעה הכל, מחומרי חיטוי ועטינים ועד ברגים, וכמובן – פאב. שם מתרכזים חיי התרבות, רוויית אדי האלכוהול | צילום: אלון לויטה

והעבודה היתה קשה ומאוסה. 12 שעות ביום של עבודת קטיף מונוטונית. גשם טרופי ירד, ומיד אחריו יצאה השמש וטיגנה אותנו. לאחר שלושה שבועות החלטתי שבמקום הזה אני לא נשארת עוד שנייה, וברחתי לכיוון ברום
(Broome).
אחרי 20 שעות ו־1,200 קילומטרים הגעתי לצפון החוף המערבי, אל חוף הים של ברום – עיירה מבודדת, מרחק מאות רבות של קילומטרים מיישובים אחרים, ששטחי בור מקיפים אותה משלושה כיוונים והים ממערב. עיירה של כורים, דייגים ושולי פנינים. רצועות חוף ארוכות ולבנות, עקבות דינוזאורים חקוקות בסלעים, גאות ושפל בהפרשים של עשרה מטרים.
התמקמתי בפארק קרוואנים מול הים והתכוננתי למנוחה ארוכה. אבל בלילה השלישי גנבו לי את האופנוע. שוב הייתי מבולבלת. להמתין כמה ימים ולראות אם הוא יימצא או להמשיך הלאה? ואיך להתקדם? באוטובוס? בטרמפים? תושבי העיירה לקחו אותי תחת חסותם, ותוך זמן קצר הבנתי שאני אורחת לזמן לא מוגבל בביתם של תום ובאגס. העברתי את הימים בדיג, שיטוטים לאורך החופים, שחייה ורכיבה על האופנוע של באגס. מדי פעם הגיעו שמועות שהאופנוע נראה במקום זה או אחר, ויחד עם מתנדבים מברום יצאתי לחפש אחריו בבּוּש (מרחבי שדות עם צמחייה) האינסופי.
אחרי זמן קצר הצטרפתי כטבחית לצוות אוניית הדיג "פטרישה 2". במסעות דיג שארכו שבועיים הרחקנו 750 קילומטרים מחופי היבשת. בלב האוקיינוס ההודי נתקלנו בספינות אינדונסיות רעועות. תמורת פחיות קוקה־קולה וסיגריות אוסטרליות זכינו בפסלי עץ ובמחרוזות. לאחר חודשיים, כששבתי לברום מאחת ההפלגות, חיכה לי על המזח תום, חיוך על פניו. "התושבים קנו לך במתנה אופנוע", אמר.

הקילומטרים האחרונים
שוב על שני גלגלים, יצאתי לדרך מברום לסידני. מצפון החוף המערבי לדרום החוף המזרחי. 5,500 קילומטרים. דרך ארוכה. לוהטת. שוממה. הייתי עצובה אחרי הפרידה מהאנשים שנתנו לי כל כך הרבה ללא תמורה, אבל כשהאופנוע הגיב לסיבוב מצערת הגז, הבנתי כמה התגעגעתי לדרכים. צליל המנוע, זמזום הכביש מתחת לצמיגים והרוח הפכו חלק בלתי נפרד ממני, עד שהשקט בזמן העצירות נשמע לא טבעי. לא הוצאתי הרבה מלים מהפה באותם ימים. עם הזמן התחלתי לנהל עם עצמי שיחות בקול רם, מתחת לקסדה, כדי לשמור על שפיות.
ככל שהדרמתי, הלכו הטמפרטורות וירדו, ובשממה האינסופית הופיעו יותר ויותר עיירות. אחרי ארבעה ימים הגעתי לפרת (Perth) ואחרי עוד חמישה לדרום־מערב היבשת. שבועיים לפני הטיסה המיועדת הביתה, עקפה אותי מכונית, חוצה פס לבן, ומולנו הגיחו שני כלי רכב. הנהג שעקף העיף אותי לשולי הכביש. המסע נקטע.
המעבר מהמרחבים הפתוחים והאדומים לחדר הניתוח הלבן של בית החולים באולבני
(Albany) היה חד. אחרי שנה של עצמאות מוחלטת, כשתמצית החופש שלי רתומה לשני גלגלים, הייתי תלויה פתאום באחרים, מרותקת למיטה, בלי יכולת לזוז. לבד בבית חולים בארץ רחוקה. גם הפעם לא נטשו אותי האוסטרלים. את בית החולים התחילו לפקוד טיפוסים שונים – אופנוענים, תמהונים, מטיפי דת וגם הזוג היהודי היחיד בעיירה, שניגן לי במפוחית את "הבה נגילה".
אחרי שישה שבועות ושלושה ניתוחים, עם קביים כחולים והרבה זכרונות, חזרתי לארץ. אבל לא ממש הייתי שם. עדיין רכבתי במהירות של 100 קילומטרים בשעה על שביל חצץ אדום שלא נגמר.