תפריט עמוד

אדוארד אביי, לזכרו: לפוצץ את מכונת הענק

אדוארד אביי, לזכרו: לפוצץ את מכונת הענק

קשה להגדיר מי היה אדוארד אביי. הוא כתב ספרים, אבל לא היה סופר, פרסם מאמרים, אבל לא היה עיתונאי, הרצה על תפיסת עולמו, אבל לא היה פילוסוף. אביי היה בעיקר לוחם למען שימורם של המדבריות האמריקאיים. הוא רצה להרחיק מהם את הקידמה

מעולם לא התאבלתי כך על מותו של איש שלא נמנה עם בני משפחתי או ידידי הקרובים. אפילו על ג'ון לנוןהתאבלתי פחות. מאז נודע לי במרץ 1989 על מותו של אדוארד אביי, לוחם לשמירת הטבע ואוהב המדבר, אני מתכנן לכתוב רשימה לזכרו ולדון מעט בכתביו וברעיונות להם הטיף עד יומו האחרון.
אני חוזר ושואל את עצמי מדוע נזקקתי לכל כך הרבה זמן כדי לכתוב רשימה זו? מדוע רשימה על אביי צריכה להתפרסם שש שנים לאחר מותו? מדוע לא ביום השנה הראשון או החמישי למשל לאחר מותו? הנה כמה תירוצים אפשריים: אולי לא השלמתי עם עובדת מותו ועם הדממה שנכפתה על קולו הבוטה, המרגיז, הנכון והאמיתי כל כך; אולי כי כתביו מאריכים לחיות אחריו – כמאמרם הבנלי של הבריות – והכתוב בהם בוטה, אמיתי ותקף עוד יותר; אולי הסיבה נעוצה בכך שהכרותי עם אדוארד אביי, האיש והסופר, הבהירה לי שגם בעיניו "יום שנה" אינו אלא תאריך חסר משמעות. ב-62 שנות חייו עתירות האירועים, ההתנסויות, המאבקים, השמחות, המכאובים, הכשלונות וההצלחות הצביע אביי עצמו שוב ושוב על שני תאריכים מרגשים, הצמתים החשובים בחייו. מותו לא היה אחד מהם.
התאריך הראשון היה הקיץ של 1944 – "השנה לפני השנה, בה התאהבתי לראשונה", קרא לה – כאשר עזב לראשונה את חוות הוריו בפנסילווניה ונסע במשך שלושה חודשים בטרמפים, באוטובוס וכנוסע סמוי ברכבות משא, הלוך וחזור על פני ארצות הברית. בספרו "המסע הביתה" ("THE JOURNEY HOME"), שיצא לאור ב-1977, הוא מתאר את עצמו: "בן שבע עשרה: חכם, שחום, מכוער, ביישן ומתפייט; נער, שוטה וצרוב שמש, בדרכו לראות את הארץ לפני שיקריב את חייו במלחמה נגד יפאן, מן גיבור שכזה, באלוהים! מפוחד אבל נכון לכל". ברשימותיו חזר שוב ושוב לזיכרון אותו יום בו ראה לראשונה את שולי ארץ הקניונים בדרום-מערב ארצות הברית, היום בו הפך מדבר זה לביתו ולמושא אהבתו הגדולה ביותר. ב"מעבר לקיר" ("BEYOND THE WALL") שיצא לאור ב-1989 הוא מספר על מפגש גורלי זה:
"בזכרוני שמרתי בבהירות – כשם שתישמרנה תמונות של כל מה שהוא חופשי, הגון, שפוי, נקי ואמיתי – מה שראיתי והרגשתי – כן, ואפילו הרחתי – באותו אחר צהריים לוהט על רכבת משא מתגלגלת על פני דרום המערב. אני מתכוון לרוח החמה והיבשה, לניחוח הלענה והערער, החול והסלע הגעשי השחור, הנקלה בשמש. זכרתי את מראה ההוגאן (בקתת אינדיאנים) של בני נאבחו מתחת לסלע בדד, חול אדום, סוס בודד רועה הרחק במורד ערוץ יבש, תחנת רוח ומיכל מים בצומת שבילי בקר המשתרעים לתריסר נקודות שונות הרחק באופק, הירק הרענן של עצי ערבה, אשל וצפצפה בנקיק סלעי. היה גם מראה חטוף של 'המדבר הצבוע'. במשך מה שנראה כשעות אין ספור יכולתי לחזות ב'גבעות הופי', הרחק בצפון, נעות לאורך קו האופק בעת שהרכבת התקדמה באיטיות על פני המישור רחב הידיים. רחוק עוד יותר הזדקרו להם הרים אפופי קדושה. ראיתי פיתולים מבהיקים של 'קולורדו הקטן' ואת צוקי אבן החול האדומים של מנואליטו. הרבה יותר מדי! וציים של ענני קומולוס חדי קצוות נסחפים בים הכחול-כהה של הרקיע. ובמיוחד את זוהרה העז של שמש המדבר הגבוהה, שבתחילה מהממת ואחר כך מצהילה את חושיך, את מוחך, את נשמתך".
ואני, שכצעיר משוחרר צבא הגעתי למדבר רחב ידיים אחר, פראי, חופשי, נקי ואמיתי גם הוא, מכיר, אוהב ומזדהה עם הדברים הללו. לכן אני גם מבין היטב מדוע התאריך השני, המשמעותי ביותר בחייו של אביי, היה אותו יום בו "הקולורדו האמיתי מת, ב-1964, כשמהנדסי הממשלה סגרו את שערי סכר גלן קניון והפכו את הקולורדו מנהר פראי וחופשי למסוע מבוית ומווסת היטב לסירות מטופשות, כפי שהוא היום".
פעם אחר פעם שלח אביי את ג'ורג' היידוק, גיבור ספריו המטורף, האלים וגס הרוח
(המופיע למשל ב-"THE MONKEY WRENCH GANG" שיצא לאור ב-1975 וב-"היידוק חי!"  ("HAYDUKE LIVES" שיצא לאור ב-1990) למשימת הפיצוץ הנשגבת של הסכר הנתעב, כדי להגשים את חלומם הקודח על שחרור הקולורדו מכבליו והשבתו לזרימה מחודשת.
בראיון למגאזין "NEW AGE" בינואר 1985 אמר אביי: "סכר גלן קניון הוא סמל לפן האנוכי וההרסני ביותר בהתקפתו של האדם המודרני על עולם הטבע, אבל הוא רק דוגמה קטנה בין אלפים". אין פלא, איפוא, שהיידוק לא היה יציר רוחו היחיד שהתעמת עם פניה השונים של מה שכינה אביי "מכונת הענק התעשייתית", שהפכה במחצית השנייה של המאה ה-20 בארצות הברית ובשאר חלקי העולם, למפלצת רעבתנית, משולחת רסן, חסרת עכבות ודורסנית.
ב-1956, בספרו "הקאובוי האמיץ"
("THE BRAVE COWBOY" שעובד לקולנוע תחת הכותרת "בודדים הם האמיצים" בכיכובו של קירק דוגלאס), היה זה ג'ק ברנס, הבוקר הבודד, שרכב על סוסו לאורך האוטוסטרדות של ניו מכסיקו וברחובות עריה הגדולות, מסרב לציית לכללי המשחק של המאה ה-20, ובמלחמתו ההירואית, האבודה מראש, כנגד סממני הפיתוח והשינוי עורר עליו את כל גופי השלטון, החוק והסדר.
שנים אחדות אחר כך, עדיין בניו מכסיקו, לחם ג'והן ווגלין הזקן, גיבור הספר "אש על ההר" ("FIRE ON THE NOUNTAIN" 1962) ללא פשרות בקרב אבוד נוסף, לשמור על חוותו הקטנה והעלובה, פיסת מדבר שוממת וצחיחה, מפני סוכני הממשלה שבקשו להפקיעה, ולספחה למתקן הניסויים הסודי הסמוך. כשנדרס ברנס עם סוסו על האוטוסטרדה בגלגלי משאית ענק דוהרת, הוא לא מת. ב-"חדשות טובות"
("GOOD NEWS" שיצא לאור ב-1990), שב ברנס ומופיע על גבו של סוס אחר, ישיש זועם ושש לקרב, בחברת רופא האליל האינדיאני סאם באקניאקה וגיבורים אחרים אוהבי חירות, ואוסר מלחמה על שלטונם העריץ של קציני צבא ושותפיהם להרס המערב, לניצול משאביו ולשיעבוד תושביו – הבנקאים, התעשיינים וחברות האנרגיה. כל זאת בעולם עתידי וכאוטי ("קרוב יותר משתרצו לשער", טען אביי וציטט את ברונו טראוון: "זהו העולם האמיתי – ואתם בתוכו").
על כריכת ספרו "THE MONKEY WRENCH GANG" מצטט אביי שורה משירו של המשורר איש אריזונה ריצ'רד שלטון, "רקוויאם לסונורה": "אך מותך, מדבר שלי, אותו לא אוכל לשאת". כמו גיבורי ספריו, שנא גם הוא שנאה יוקדת את כל אלה שחברו יחד במטרה לשנות ולחסל את העולם הקסום, שנגלה לו לראשונה ב-1944 מפתח קרון המשא.
בראיון ל"לוס אנג'לס טיימס" כשנה לפני מותו אמר: "לעיתים קרובות אני חש כעס ותיעוב…אני הופך לקיצוני יותר ככל שאני מזדקן". מילותיו הכתובות והמדוברות בסגנונו הבוטה והחריף, היו כלי נשקו במלחמה חסרת הפשרות שלה הטיף, נגד שליחיה השונים של "מכונת הענק" המאיימת: הבנקאים, התעשיינים, הכלכלנים, היזמים, ספסרי הקרקעות, הפוליטיקאים, חברות הענק, מדענים חסרי רגש, ציידים חסרי בינה, פקידי סוכנויות ממשלתיות ומי לא. גם מהגופים הרשמיים של שומרי הטבע והסביבה "לשימושם והנאתם של הדורות הבאים", ומאבירי הממסד הציבורי להגנת הטבע לא חסך את שבטו וייסר אותם על פשרנותם ו"התנהגותם הטובה".
ב-1983, כשבישרו לו רופאיו שנותרו לו רק שישה חודשי חיים ("כרגיל, המכונה טעתה", אמר בראיון), פשטה בקרב מעריציו במערב ארצות הברית השמועה על תוכניתו הגרנדיוזית: לשלח את עצמו בטיל לעבר סכר גלן קניון, ולהרוס את המפלצת בפעולה הירואית אחרונה. אביי עצמו הכחיש את השמועה. בהאמינו כי מותו קרוב, סיפר לעיתונאי, נשכח ממנו הסכר לחלוטין, מה שהטריד אותו יותר היה אם יספיק לכתוב ספר נוסף.
אביי ראה עצמו כסופר – "אמן, בורא של סיפורים בדויים", כפי שהגדיר את עצמו בכעס למי שקרא לו פעם "עיתונאי". כיוון שנשאר בחיים הספיק גם לכתוב יותר מספר אחד: "THE FOOL'S PROGRESS" יצא לאור כמה חודשים לפני מותו. בכותרת המשנה כינה אביי ספר עב כרס זה, שכמוהו חלם וקיווה לכתוב כל ימיו, בשם "רומן הגון". ב-1990, כשנה לאחר מותו, יצא לאור ספרו האחרון "היידוק חי!".
הספר הראשון הוא אוטוביוגרפי מובהק. הוא אולי הספר האישי והחושפני ביותר בין ספריו, והוא מרגש מאוד. קראתי אותו במהלך שלושה ימי מילואים, מתחמק מסיורים ויושב בסוכת הש.ג. מול החרמון, מעל למטעי הדובדבנים הבשלים שליד בריכת רם, לפרקים דומע ללא שליטה ולפרקים פורץ בצחוק פרוע, ומדהים את הנהגים שחלפו בשער.
ב-"היידוק חי!" שב אביי והעלה מאופל את גיבורו ג'ורג וושינגטון היידוק ושיסה אותו ואת חבריו, הטרוריסטים הסביבתיים בגימלאות מ-"THE MONKEY WRENCH GANG" לקרב אחרון נגד האוייב – עוכרי המערב, אונסי המדבר, מחללי הטבע. בקרב מאסף זה נוחלים מגיני הטבע ניצחון חשוב, גם אם בעל השפעה זמנית ומוגבלת. ברוח ססמתו של היידוק, "להשיב מכה אינה הנקמה הטובה ביותר. זוהי הנקמה היחידה", הם מכים ומשמידים את "גולית", מכונת הקידוח ועבודות העפר הענקית, זוללת הוואדיות וההרים הרעבתנית, ועוצרים זמנית את תהליך פיתוחו של איזור הקניון של הנהר קולורדו. כמו קודמו, גם פרק זה בעלילות היידוק הוא מטורף, שלוח רסן ומצחיק עד דמעות.
מצחיקים ומטורפים ככל שיהיו, הרומנים שכתב אביי אינם "יצירות גדולות". אביי לא היה "סופר גדול" בנוסח גבריאל גרסיה מארקס, למשל. כסופר של בדיון הוא פחות מבריק משני חביבי האחרים, פיטר מתיסון (עליו כתב אביי שהוא מקנא בו על שלא הוא כתב את "FAR TORTUGA" הנפלא) וברוס צ'טוויין (שכמו אביי הקדים למות ללא צורך באותה שנה לא מוצלחת, 1989). הוא היה מספר סיפורים נפלא, מעניין, משעשע ורהוט, אבל לא יותר מזה. ודווקא תכונות אלו, בשילוב עם דבקותו באמונותיו ושכנועו בצדקתו, הפכו אותו לכותב מסות גדול בלתי ניתן לחיקוי או לשחזור. על הסתלקותו של אדוארד אביי המסאי אני מצר באמת.
ספריו הנפלאים ביותר בעיני הם: "בדידות המדבר" ("DESERT SOLITAIRE"), פרי חוויותיו כפקח עונתי בפארק "הקשתות" שביוטה בסוף שנות ה-50, שיצא לאור ב-1968 ושני קבצים בהם כונסו מאמרים ומסות שפורסמו קודם בכתבי עת שונים: "המסע הביתה" מ-1977 ו"דרך אביי" ("ABBEY'S ROAD") מ-1979. בספרים אלה, כמו בקבצים אחרים של מאמרים, חידד אביי, הגדיר והדגיש את עמדותיו ותחושת שליחותו.
אביי תיעב את הניסיון לשים על כתיבתו תוויות. הוא שנא את התווית "עיתונאי" כשם ששנא את הכינוי "סופר טבע". אחטא לו ולעצמי אם אנסה לכפות עליו תווית כלשהי. מוטב לתת לו, בסגנונו האופייני, לנסות ולהגדיר את מהות כתיבתו, כמו למשל, בהקדמה ל-"מסע הביתה": "מסות וניסויים מרגיזים, ויכוחים וחזיונות מתעתעים, גזרי אוטוביוגרפיה, שיירי קרבות עיתונאים, סיוטי לילה וחלומות בהקיץ, פיסות וקצוות של התפלספות בחיק הטבע, בחושים יחדיו בקדרת ברזל משחירה על מדורה מעשנת של ענפי ערער, פסיפלורה ומסקיט קוצני. לזעזע!… החברה האנושית היא כמו תבשיל – אם לא תבחוש בה היטב, יתקבל למעלה קרום מטונף למכביר. מובנים או לא, לנתחי מלים אלה יש נושא משותף אחד: הצורך להבין התנסויות אישיות על ידי חקר הקשרים והניגודים בין פראיות לארץ פרא, קהילה ואנרכיה: בין תרבות לחירות בני אנוש. אכלו בתיאבון חברים!"
בראיון ל-"NEW AGE" טען: "מה שאני כותב עליו באמת, ותמיד כתבתי עליו, הוא חירות אנושית, חברה אנושית, העולם האמיתי המאפשר לשניהם להתקיים, ומדינת התעשייה הטכנוקרטית, המאיימת על קיומם של כל השלושה".
הוא כתב וכתב ובעשור אחרון לחייו גם הירבה להרצות בפני קהל, באותה מחויבות בלתי מתפשרת של אהבה למדבר ולארץ בראשית, ובאותה נימה של כעס וביקורת שהקנו לו את תדמיתו המחוספסת, המצ'ואיסטית וה"רד-נקית". תדמית זו שעשעה אותו מאוד, והוא עשה בה שימוש מעת לעת בכתיבתו, בעיקר כשדיבר מפי גיבורים מחוספסים וקשי עורף כמו היידוק, ברנס והגיבור הקרוב ביותר לדמותו האמיתית – הנרי לייטקאפ ב-"THE FOOL'S PROGRESS".
אבל בכל מה שכתב, ובעיקר במסות שלו, נחשף גם פן אחר שלו, זה האינטלקטואלי, האמון על כתבי הפילוסופים הקלאסיים והמודרניים ועל יצירות מוסיקה וספרות משובחות. בעברו הרחוק קיבל תואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת ניו מכסיקו. התיזה שלו, על פילוסופיה של אנרכיזם ואלימות, אינה ראויה לקריאה לטענתו, משום שהמנחים שלו לא התירו לו לכתוב מה שבאמת רצה. פן זה לא טרח להבליט בגלל אמונתו, משלב מוקדם מאוד של יצירתו הספרותית, כי הדרך הנכונה, האחת והיחידה, להביע אמת אינה בדיון פילוסופי-אינטלקטואלי, אלא באמצעות סיפורים. הסיפור המסופר היה תמיד גרסה של סיפורו האישי, כתוב בלשון עשירה, מקרין לקורא אהבה, יאוש, שמחת חיים, גאווה, כעס, חמלה, אמת ושפע בלתי נדלה של אנושיות.
קורא אביי מושבע אינו מופתע כשהוא נתקל בכתביו בשיר הלל, אחד מיני רבים, למדבר האהוב – "המקום היפה ביותר בעולם". כך הוא מתאר את המדבר בדידות המדבר" ("DESERT SOLITAIRE"): "אוויר נקי לנשימה (בחלוף סופות החול האביביות), דממה, בדידות ומרחב; מראה נפלא בכל יום ובכל לילה, מראה של שמש, רקיע, כוכבים, עננים, ירח, מצוקים וקניונים. תחושה שיש זמן מספיק כדי לאפשר למחשבה ולרגש להשתרע מכאן ועד לקצה העולם ובחזרה, גילוי של משהו אינטימי, שאי אפשר לכנותו בשם, בנצח".
אך אין זו הפתעה גם לקרוא מסה שכתב "עכבר המדבר" המוצהר, שונא הפיתוח ואוהב השממה, החשוד בשנאת אדם, על מנהטן ועל הובוקן שבניו-ג'רסי. באותה מידה של רגישות ופיוטיות, מעורבים בהומור וסרקאזם הוא עוסק בעיר הגדולה, וב"בית השחי של אמריקה" ומקדיש את הכתוב: "לעיר זו האהובה עלינו, לעיר החזויה של הנבואות, אנושית ונדיבה. עיר זו של חירות ויופי ושמחה, שתקום יום אחד על אדמת אמריקה, לחופו של ים". זהו אותו אביי והמסר אותו מסר.
ועוד יאמר בשבחו של אביי כי גם כששר וגידף ושמח וכעס, לא איבד אף לרגע את חוש המידה. הוא הכיר במגבלות נשקו, המלים, והצהיר תמיד שמוטב לא לבזבז חיים טובים על "המולה חסרת פשר". להיות בטבע ולהתנסות בקסמיו, היה בעיניו חשוב לא פחות מהדיבור בזכותו. במוקדם או במאוחר, האמין, ידאג הטבע לעצמו וילמד את תאבי הפיתוח ורודפי הבצע לקח שלא יישכח. בינתיים, מוטב שלא נשכח ליהנות מהדברים האמיתיים.
"הרי לכם עיצה אחרונה", כתב ב"דרך אביי" "אל תשרפו את עצמכם כליל. היו כמוני – מתלהב מסוייג…נושא צלב במשרה חלקית, קיצוני למחצה. שימרו את החצי השני של נשמותיכם וחייכם לעונג ולהרפתקאה. אין די במלחמה למען האדמה. חשוב יותר ליהנות ממנה. כל עוד אתם יכולים, כל עוד היא שם. צאו, איפוא, לצוד, לדוג ולהשתובב בחברת ידידיכם. הרחיקו לכת וחקרו את היערות, היתקלו בדוב גריזלי, טפסו בהרים, קטפו את הפסגות, שוטו בנהרות, נשמו עמוק את האוויר המתוק והמרענן עדיין. שבו בשקט לזמן מה והגו בדממה היקרה הזאת, במרחב היפה המסתורי ומטיל האימה הזה. התענגו לכם, שימרו את מוחכם בראשכם, ואת ראשכם מחובר היטב לגופכם, ואת הגוף חי ופעיל. אני יכול להבטיח לכם רק זאת: את הניצחון המתוק האחד על אויביכם: על אותם אנשים מחוברים לשולחנות משרד, שליבותיהם בכספות ועיניהם מהופנטות על-ידי צגי מחשב. אני מבטיח לכם זאת: אתם תאריכו לחיות יותר מהמנוולים האלה".
הרבה פעמים נשאלתי מהי לדעתי מידת הרלבנטיות של כתביו ורעיונותיו של אביי למציאות הישראלית. עד כמה הם ישימים נוכח צרכי הפיתוח ה"יחודיים" שלנו – ביטחון, שגשוג כלכלי, קליטת עלייה ובניית המולדת, ושאר התירוצים שבחבילה הציונית. ובכן, כתביו של אביי היו טובים ויפים תמיד, והם ישימים היום יותר מאי פעם, כשחלום הפיתוח הציוני עומד לפני הגשמתו האולטימטיבית – הפיכת רובו של חלק הארץ שלא נכבש על ידי צה"ל, לגיטו אורבני צפוף ומחניק שישתרע מבאר שבע עד חיפה, והפיכת היתר לרשת כבישים ומחלפים ועליהם מיליוני מכוניות תקועות בפקק אינסופי בין "תעלות ימים" למיניהן, כשפוליטיקאים מצועפי עיניים נואמים על חזון "מזרח התיכון החדש", המתועש והמסחרי, ובני חסותם, תעשיינים ובנקאים נמרצים, מתפעמים מהתקווה לראות את ישראל "כמו אמריקה", או "הונג קונג של המזרח התיכון". כדאי, אם כן, לעיין בספריו אביי, לראות מה יש לו לומר על "אמריקה" הנשאפת, ולדלות כמה עצות שיעזרו לחבל במאמצי הפוליטקאים ואנשי הממון, להפוך אותנו לאמריקה שנייה, ולהתנחם בתקווה שבטווח הארוך ילמדו גם הם לקח בלתי נמנע, ומאמציהם יושמו לאל.
אני עצמי לא למדתי מאביי דבר. אני אוהב אותו לא כמורה גדול, אלא כמי שביטא באופן חד וברור את לקחי ותמצית מחשבותי בשנות אהבת המדבר והמאבק שלי לשמירת הטבע. ב-1976 נתקלתי במקרה בספרו "בדידות המדבר" בשעת מסע במדבריות דרום – מערב ארצות הברית. כשקראתי בו הרגשתי שגיליתי אח אובד. כך גם כתבתי לו בסוף 1979, כשלנוכח הפינוי המתקרב מסיני והסכנה הברורה לעתיד שמירת הטבע והנוף שם, ביקשתי להזמינו לבית ספר שדה שניהלתי אז בסנטה קתרינה. ביקשתי שיבוא, יתרשם, ויעזור לנו להפוך את המאבק לשמירת הטבע בסיני למאבק בינלאומי.
בהקדמה לספרו "דרך אביי" עוסק אביי בהרחבה במכתבים שהוא מקבל מקוראים זועמים או אוהדים של ספריו, ובמכתבים שהוא כותב לסופרים ולמערכות עיתונים (על אלה נהג לחתום בשם "קקטוס אד"). בהומור ובסרקאזם הוא עושה מטעמים מאלה ומאלה. הופתעתי, איפוא, לקבל מכתב תשובה. בכתב יד צפוף, על דף שנתלש ממחברת, הודה לי אביי על ההזמנה, התנצל שלא יוכל לבוא בזמן הקרוב, והבטיח לנסות ולהגיע במועד אחר. "תמיד קיוויתי לבקר יום אחד בסיני", כתב, "ואני מבין היטב את האהבה שאתה חש למקום. זו אכן טרגדיה שאיזור יפה זה, נעשה לשדה קרב וסלע מחלוקת במדיניות עולמית. היה זה אידיאלי לו הפך חצי האי סיני לשמורת ארץ-בראשית בינלאומית, פתוחה לכולם כמבקרים, ורק הבדווים תושבים בה. כפי שכתבת, ייתכן שסיני ישרוד טוב יותר תחת חוסר היעילות והאדישות המצריים מאשר תחת שלטון ישראלי. ייתכן. אנו יכולים רק לקוות ולחכות ולראות… באחווה, אדוארד אביי". אני מודה – התרגשתי.
עבר זמן רב מאז. אביי לא הגיע. חיכינו, קיווינו וגם ראינו. בסיני חוגגים עכשיו האויבים – צבא המפתחים תאבי הבצע, ערלי הלב וגסי הרוח. הם עושים זאת גם בישראל ובאריזונה, ביוטה ובנבדה. באגם פאוול שטים בתי הסירות והסכר לא נבקע עדיין. ואדוארד אביי מת, ונכזבה גם תוחלתו "להאריך לחיות יותר מהמנוולים האלה".
המשכתי להחליף מכתבים עם אביי לעיתים לא מזומנות במשך כמה שנים, ואחר כך, מרשלנות ועייפות, ומסיבות לא חשובות אחרות שהזמן גרמן, חדלנו. תמיד קיוויתי לבקרו בביתו באחד ממסעותי בארצות הברית. כל מי שפגש בו תיאר את הפגישה עם האיש גבה הקומה ורחב הגרם, החייכן, נעים השיחה, בעל ההומור הכובש והחברותי – בניגוד כה מוחלט לתדמיתו – כחוויה חברתית ואינטלקטואלית מיוחדת. אני מרגיש שהיינו יכולים למצוא נושאים אחדים לשיחה מעניינת על שישיית פחיות בירה (לא אמריקאית אם אפשר), להשוות חוויות, לקלל ולהתעודד יחד. אבל הפגישה לא יצאה לפועל. צר לי על כך.
מאז שנודע לי על מותו אני תוהה מפעם לפעם איך מת האיש. איני יודע. אני מקווה שלא היה זה במיטת בית חולים, כשהוא הלום סמים ומחובר לצינורות ומכשירים מנצנצים ומצפצפים סביבו. אני רוצה להאמין שמת בביתו בצורה מכובדת. כמו מן זורבה יווני, כשצפורניו נעוצות במסגרת החלון, והוא שואף לריאותיו בפעם אחרונה את אוויר המדבר החם והיבש, עוצם בעיניו את מרחבי הנוף האדום ומקלל קללה נמרצת. הוא היה ראוי לזה.
אני קורא שוב את הפרק האחרון בספרו האחרון "היידוק חי!" ומשתכנע שבעיניו לא היה המוות סוף. בפרק הנקרא "תחיית המתים" מגיח צב ענק וישיש, שנרמס ונקבר בעפר מתחת לשרשרותיו של המחפר הענק "גולית", מתוך קברו. בעקשנות ובהתמדה הוא חופר וגורר את עצמו בדרכו למעלה, אל אור השמש והחום. משפת הקניון צופה בו רוכב בודד. אין זה אלא הבוקר האמיץ ג'ק ברנס האנרכיסט, עתיק להפליא בעצמו, שב בלי הרף לתחייה ותמיד ממשיך במלחמתו, מלחמתו של אביי. הוא מביט בצב החותר אל פני האדמה ומרים את כובעו רחב השוליים בהצדעה. אז הוא מפנה את סוסו ונעלם אל המדבר. יש עוד למה לצפות.
ואם בתחיית המתים אנו עוסקים, הנה השורות הבאות מספרו של אביי "המסע הביתה".. שורות שאותן אני אוהב ועימן אני מזדהה יותר מכל: "…במקרה שלי זו היתה אהבה ממבט ראשון. המדבר הזה, כל המדבריות, כל מדבר שהוא. לא משנה לאן ילכו להם ראשי ורגלי – לבי וקרבי נותרים מאחור, כאן על הסלע הנקי, האמיתי והנוח, מתחת לשמש השחורה, בארצו הנטושה של אלוהים. כשאקום לתחייה, בגלגולי הבא, תישארנה עצמותי להלבין בנקיק אבן, מתחת לשפתו של מישור מוגבה, הרחק מעבר לרחוק ביותר…".
שם, על הסלע הנקי, האמיתי והנוח, אולי נצליח להיפגש לבסוף. יום אחד, בגלגולנו הבא. בעת הזאת, אני מקווה, כבר יהיו כביש "חוצה ישראל" ומחלפיו לגלי הריסות, שחורש טבעי ישוב ויצמח בהם ו"תעלות הימים" תסתמנה בבוץ; את מלונות נעמה ודהב יכסה הים הכחול, ושוניות אלמוגים בלתי פגועות תשגשגנה על הריסותיהם, וכבישי סיני יעלמו לעד מתחת לדיונות חול אדירות; כן, גם הסכר בגלן קניון יהיה אז כלא היה, והנהר ישוב לחרוץ את ערוצו הקניוני האדיר במשקעי הבוץ והגרוטאות ובסלעים העתיקים שמתחת. אני נהנה אפילו מעצם המחשבה על כך.
נוכל לשבת לנו בנחת, לפני שקיעה, בראש אחת מהפסגות החשופות הללו ולהביט סביב על עולם מתחדש וטוב יותר שבו יהנו "אלה מצאצאנו שיישרדו… מחברה פתוחה וחופשית… מחזרה למערכת יחסים סובלנית ואינטימית יותר עם עולם הטבע והתקדמות, לא נסיגה, לעבר צורה אנושית, ליברלית ומתורבתת באמת של חברת בני אנוש…" (דברים שאמר אביי בראיון מ-1985).. אז נוכל לשתות באיטיות ובהנאה את שישיית פחיות הבירה (לא אמריקאית, אם אפשר). הבירה עליי, אד. יהיה לכבוד מה לשתות.

 
 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

לאן נעלמו הכוכבים?

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *