תפריט עמוד

אבוריג'ינים בסידני: ארבעים אלף שנים חרותות בזכרוני

אבוריג'ינים בסידני: ארבעים אלף שנים חרותות בזכרוני

רובע רדפרן האבורג'יני רחוק רק כמה דקות נסיעה ממרכז סידני, ובכל זאת - עולם אחר. אבטלה, הזנחה, אלימות, סמים. האוכלוסיה האבוריג'ינית העירונית מנסה להתאושש משנים של דיכוי והשפלה מידי הלבנים. אברהם שקד ומשה שי, שליחי "מסע אחר", יצאו ל"הארלם האוסטרלית", ומצאו בצד העליבות גם תקווה, יופי, תרבות וערכים מעוררי התפעלות

"אתה חייב לדבר עם מיסיס אינגרם", אמר לי כמעט כל מי שפגשתי ברדפרן (Redfern). ג'ויס אינגרם חיה כמעט כל שנותיה ברדפרן. בגיל 77, עם השכלה של שש כיתות בית ספר עממי נחות בלבד, היא בעלת מעמד יוצא דופן בקהילה האבוריג'ינית שבמקום. איש לא מדבר עליה כעל "ג'ויס", ואני חש באיזו משמעות מיוחדת לשימוש בתואר האלמנטרי כל כך – מיסיס, גברת – בצמוד לשמה. חיבה עזה וכבוד ללא מצרים של הדוברים. גילה ונסיון חייה, הוותק שלה בשכונה או חוכמתה, ואולי כל הדברים יחד, עשו אותה למנהיגה בקהילה, ל"זקנת שבט" (elder) של ממש, בנוסח המסורתי. בעיני רבים היא דוגמה להנהגה עממית, שונה מכל מיני מנהיגים בעיני עצמם ויומרניים של התנועה האבוריג'ינית.
וכך, במשך כל ימי שהותי בסידני, אני מנסה לפגוש במיסיס אינגרם ולקבל גם ממנה תשובה לשאלה המציקה לי זה מכבר, ושאותה באתי לנסות לברר הפעם: מה המשמעות של קיום אבוריג'יני בעיר ובסביבה מודרנית, ומה הסיכוי לקיום כזה במאה ה־21 שבשער.

"הבלוק" – כניסה לעולם אחר
רובע רדפרן רחוק רק קילומטרים אחדים, עשר דקות נסיעה או שלוש תחנות רכבת, ממרכז סידני. זהו איזור מגורים אופייני של בני מעמד בינוני ופועלים בעיר הפנימית, מהדורה מרופטת של פדינגטון (Paddington) היוקרתי, עם שרשרות בתי קומתיים ששבכות ברזל אמנותיות בחלונותיהם ובמרפסותיהם. רובע שידע ימים טובים יותר, ושב, בחלקו, להיות

רוב המבקרים בסידני היפה והמטופחת אינם נחשפים לשכונה כמו רדפרן. עד מצעד המחאה הגדול של 60 אלף אבוריג'ינים בסידני ב-1988, לא הרבתה התקשורת העולמית לעסוק בנושא | צילום: מיכאל גלעדי

מקום מגורים משתקם ומועדף על בני המעמד הבינוני, בוהמיינים וסטודנטים מאוניברסיטת סידני הסמוכה. להוציא את מספרם הגדול מעט מהמקובל של שתויים, רובם כהי עור, המתנדנדים על עקביהם כבר בשעת צהריים מוקדמת סמוך לתחנת הרכבת, הכל נראה שגרתי. ובכל זאת, ליוצא מתחנת רדפרן נדמה שהוא מגיע לעולם אחר.
מול שער היציאה, מעברו השני של הרחוב, קיר ארוך ועליו ציור צבעוני גדול: רגליים יחפות, טוטמים אבוריג'יניים, דגל ה"קורי" (Koori – האומה האבוריג'ינית באחת משפות הילידים) וכתובת ענקית "40,000 שנים הן זמן ארוך מאוד, 40,000 שנים עוד חרותות בזכרוני". כל זה על רקע הבניינים הגבוהים ומגדל התצפית בסיטי של סידני, המתנשאים במרחק. מאחורי הקיר הזה, בשטח קטן יחסית – רק ארבעה רחובות המצטלבים עם ארבעה רחובות אחרים – הידוע בפי דייריו כ"בלוק", נמצאת השכונה האבוריג'ינית שהוציאה לרובע, ולעיר כולה, שם רע.
ברניס יוז (Hughes), אשת הקשר שלי כאן, לא הופיעה למפגש בתחנה. "כמה אבוריג'יני מצידה", אני חושב ביותר משמץ של גזענות כעוסה, ומצלצל למספר הטלפון שבידי. "אל תלך לשום מקום", אומר לי המתנדב ברדיו קורי (Koori Radio) שבצד השני של הקו, "אני בא לקחת אותך". ואני ממתין לו, תוהה על נימת הדאגה ששמעתי בקולו.
רק מאוחר יותר אחר הצהריים, בצאתי בפעם הראשונה עם ברניס (היא הופיעה לבסוף, והתגלתה כצעירה חמודה שהבחינות באוניברסיטה גרמו לה לאחר) לחפש, לשווא, את מיסיס אינגרם בביתה שב"בלוק", אני מתחיל להבין מה הדאיג כל כך את ידידי החדש כריס.
בכניסה ל"בלוק", בקרן הרחובות לוסון (Lawson) ואווליי (Eveleigh), עומד בניין גדול, ועל גגו מתנוסס דגל קורי ענק ומתריס – שחור הוא צבע העור, השמש שבמרכז היא האם נותנת החיים לכל, האדום מסמל את אדמת אוסטרליה ואת דם הילידים שנשפך בה. בכיכר המרוצפת שבחזיתו ובספק גן השעשועים שבראש רחוב אווליי (נדנדות אחדות, כמה מהן שבורות, ועשב שוטה במקום דשא), מתגודדים בחבורות מספר רב של חסרי מעש המשוחחים ביניהם בקולות רמים, כשהם לוגמים מפחיות בירה או מעבירים ביניהם בקבוק של יין עטוף בשקית נייר. מפעם לפעם מתפתחת מריבה קולנית להפליא, שמשתתפיה עושים שימוש משוכלל בשפת ביבים. אלימוֹת מילולית וקולניות במיוחד הן המריבות בין הנשים האבוריג'יניות, סתורות הלבוש ופרועות המראה.
פרופ' מרסיה לנגטון (Langton), סוציולוגית ופעילה אבוריג'ינית, כתבה באחד ממאמריה

צעירה אבוריג'ינית. החברה האוסטרלית היא אמנם רב-תרבותית, אבל אינה נקייה נגילויי גזענות. רק ב-1967 הוכרו האבוריג'ינים כ"בני אנוש" בחוק האוסטרלי | צילום: ג'וזף בק

על היותן של הקללות והקטטות הפומביות מנגנון מסורתי, עם חוקיות ברורה, אשר נועד לפריקת מתחים ותיקון עוולות בין פרטים וקבוצות בחברה האבוריג'ינית בעבר. המנגנון הזה מופעל גם בהווה, בקבוצות אבוריג'ינים עירוניות, בהתאמות הנדרשות ובשפה החדשה, לאותם צרכים, אלא שאינו מובן כלל, ועל כן גם לא מתקבל בברכה, על ידי נציגי החוק ה"לבן" – המשטרה ובתי המשפט.
לנגטון מציינת במאמר כי כמו בעבר, צפויות הקטטות להסתיים לאחר שמיצו את מהלכן הטקסי המקובל והמשתתפים באו על סיפוקם, בדרך כלל ללא פגיעות גופניות קשות מדי, אלא אם כן המשתתפים בתגרה היו "extremely intoxicated". איזו הגדרה מדעית, נקייה ויובשנית. רבים מהמתקוטטים ומהנוכחים בכיכר נראים "מורעלים" במידה מדאיגה, כפי שמעידים גם שברי הבקבוקים הרבים ומזרקים הפזורים פה ושם.
הקירות הלבנים של הבתים במורד רחוב אווליי חשופים ברובם מצבע או טיח. על רבים מהם מרוססות בצבע כתובות וססמאות. הלכלוך וההזנחה בולטים. אחדים מהמבנים הרוסים בחלקם או שרופים. גם כאן יושבים הרבה אנשים ללא מעש ושולחים לעברי מבטים חשדניים. במרפסת מקושטת בכמה עציצי גרניום, מקישה ברניס בדלת. בת עשרה בתלבושת אחידה של תיכון פותחת לנו את הדלת ומאפשרת הצצה לחדר מפתיע בנקיונו בלב העזובה. זו נכדתה של מיסיס אינגרם. סבתהּּ לא בבית. אנסה לפגוש אותה בערב, בישיבת הוועד של המרכז הקהילתי.

אני יודעת מאיפה באתי
לינדה בורניי (Burney) היא נשיאת "המועצה לפיוס"
(National Committee for Aboriginal Reconciliation) בניו סאות וולס ומנהלת האגודה לייעוץ חינוכי לאבוריג'ינים. היא כבת 40, דקת גזרה, נאה ומרשימה בשמלתה האלגנטית, בתכשיטיה התואמים ובדיבורה הרהוט. אני פוגש בה במשרד האגודה בסידני, באיזור מגורים ישן אך יוקרתי ועטור ירק.
האגודה היא ארגון ציבורי של קהילת האבוריג'ינים, המקבל תמיכה ממשלתית. "תפקידנו", היא אומרת, "להיות 'כלב השמירה' במשא ומתן עם גורמים בממשלות המדינה והפדרציה על הקצבות לחינוך וקידום תוכניות במגזר האבוריג'יני, וגם לעקוב אחר התפתחויות ולייעץ בנושאי חינוך ומתן הזדמנויות לאבוריג'ינים. יש בעיות רבות הרחוקות מפתרון: נשירת ילדים אבוריג'ינים מהמערכת גדולה בהרבה משאר האוכלוסיה, יש שיעור גדול של אנאלפביתים, צריך להתאים חלק מתוכניות הלימודים במיוחד לאבוריג'ינים, לבחון את הקשר בין בעיות בריאות של ילדי אבוריג'ינים לבין הישגיהם בלימודים ולפעול בעניין עבריינות הנוער הנפוצה. המון בעיות", היא נאנחת, "לצוות קטן עם קשיי תקציב".
עם מי ועם מה אתם רוצים להתפייס?
"זהו תהליך הנמשך באוסטרליה כבר עשר שנים: בדיקת העבר האוסטרלי, בניסיון ליצור עתיד טוב יותר לאבוריג'ינים ולכל תושבי הארץ הזו, כדי שיוכלו להתחלק באופן שוויוני במשאביה. הוא כרוך במשא ומתן עם תעשיית המכרות, איגודים מקצועיים ואנשי עסקים על נושאים חברתיים וצדק לאבוריג'ינים; וכן,      בשכנוע הממשלה להכיר באחריותה למה שקרה ובצורך לתיקון המעוות.
"לרוב האוסטרלים אין מושג על העבר ותוצאותיו בהקשר האבוריג'יני. עד לפני כשנה לא הכיר איש בעובדת קיומו של 'דור אבוד' [Lost Generation – כ־100 אלף ילדים ממוצא

במרכז החינוכי מוראווינה. המרכז מתוחזק היטב, והילדים בו מקיים ומטופחים. האם מכאן ייצא האסטרונאוט האבוריג'יני הראשון?
צילום: משה שי

אבוריג'יני שנחטפו והורחקו ממשפחותיהם על ידי השלטונות ומיסיונרים, מראשית המאה ועד שנות השבעים, 'לטובתם'], ומי שידע – הכחיש. עכשיו אי־אפשר להכחיש עוד!
"עד 1992, כשהתקבל פסק הדין בעניין מאבו [Mabo Case – פסיקה תקדימית של בית המשפט העליון באוסטרליה, בעניין זכותם ההיסטורית של ילידים על אדמתם, שזעזעה את המערכת הפוליטית, הכלכלית והחברתית במדינה], היתה מוסכמה שהארץ, בעת בואם של האירופאים, היתה 'ארץ ריקה' [terra nullius], ולכן ראויה להילקח ללא כל מחלוקת. ספרי החוק וההיסטוריה התעלמו עד 1993 מזכויות הילידים בארץ זו. אוסטרליה אינה יכולה יותר להסב מבטה ולומר: זה לא קרה, זה לא היה!".
ואם אוסטרליה הרשמית והאוסטרלים יכירו בעובדות ויראו באבוריג'ינים "אוסטרלים ראשונים", זה יבטיח את ההשלמה עם קיומם כחלק מהחברה?
"ספק אם תהיה אי־פעם השלמה וקבלה מלאה של האחריות ושל העובדות ההיסטוריות. זו חברה רב־תרבותית, אבל עם גילויי גזענות רבים. רק ב־1967 הוכרו האבוריג'ינים כ'בני אנוש' בחוק האוסטרלי, ורק ב־1972 נפסקה מדיניות הממשלה הרשמית של 'אוסטרליה לבנה' [מניעת הגירתם של לא־לבנים לארץ]. רוב תושבי אוסטרליה היום גדלו במדיניות מפלה זו, וכמוהם רוב המנהיגים. ועם דעות קדומות ומנטליות שנוצרו אז, איך יבינו שעל האבוריג'ינים נגזר כל אותן שנים ארוכות 'לחיות בזבל'?
"ובשנים האחרונות יש לפתע התפרצות מחודשת של גזענות… פאולין הנסון [פוליטיקאית ימנית קיצונית] ו'האומה המאוחדת' שלה… ואנשים נתפסים לרעיונות נוראיים כאלה: האומה האחת, הנפלאה כאילו… האסיאנים אחראים לקשייה הנוכחיים… האבוריג'ינים גוזלים חלק מהקרקעות… פתאום מתברר שהגזענות עדיין קיימת, ובעוצמה מפחידה. וזה מדאיג ומתסכל אנשים כמוני, אחרי 20 שנה של עבודה קשה לשינוי הלכי הרוח ולמען פיוס".
נכשלת בהשגת מטרתך? אולי לא עשית מספיק?
"לא, כי ב־20 השנים הללו קרו גם הרבה דברים חשובים ומשמעותיים. למשל, כשבשנת יובל ה־200 [1988] עלתה מחאת האבוריג'ינים לכותרות התקשורת העולמית, יום אחרי יום, ותושבי אוסטרליה נאלצו להתמודד עם העניין ולא להתחבא… באותה שנה צעדו 60 אלף איש במצעד מחאה בסידני וזכו לתמיכת האיגודים המקצועיים וקבוצות מיעוטים אחרות וארגוניהם. ויש לנו כעת, ברמת האזרח הפשוט, קרקע לפעולה שבבסיסה ההבנה כי העניינים לא היו ועדיין אינם כשורה… הבנה מתרחבת והולכת שבמרכז אי־הצדק החברתי נמצאים האבוריג'ינים והיחס למורשתם התרבותית… והיחס לתרבות הולך ומשתנה. היא הופכת לנכס כלל אוסטרלי".
לינדה אינה נראית אבוריג'ינית, מלבד העיניים האופייניות, שעפעפיהן כהים, המתמלאות מפעם לפעם כעס או כאב. אביה אבוריג'יני, אמה לבנה, וגם היא, כרבים מבני דורה ה"אבודים", נלקחה מהוריה כתינוקת והתחנכה בסביבה לבנה. היא לא מרחיבה את הדיבור על כך, ואני נמנע מללחוץ.
את יודעת מאיפה בא אביך? מהם שורשיך ואדמתך השבטית?
לינדה צוחקת. "הנחת היסוד שלך על אבוריג'ינים עירוניים אינה נכונה, לדעתי. רק מעט מאוד מאיתנו לא מכירים את שורשיהם השבטיים ואת אדמתם. הם אינם מנותקים ממנה, גם אם הם לא גרים שם כעת. אני בחרתי לגור בעיר הגדולה, אבל שורשי בדרום־מערב ניו סאות וולס, ליד ליטון (Leeton). אני גרה בסידני 20 שנה, לא על אדמתי, אבל לא ניתקתי את הקשר. האוכלוסיה האבוריג'ינית בסידני היא כמו קהילה של אנשים ממוצאים שונים הקשורים למורשת… הם יודעים מאיפה באו".
ומה עם שימור הטקסים ומהות ה"חלום" ?
"זה אכן אבד לרבים מאיתנו, הכיבוש הרי נמשך כאן יותר מ־200 שנה", היא אומרת בכעס. "אבל גם אם חייתי במציאות של דיכוי ומחיקת האבוריג'יניות במשך שנים רבות, זה לא עושה אותי פחות אבוריג'ינית! רק אורח חיי שונה מאוד מאורח חייו של יליד בטריטוריה הצפונית. אם איני יכולה לדבר בשפת שבטי, עדיין איני פחות אבוריג'ינית ממי שמדבר בשפה עתיקה. מה שקובע את הזהות היא ההגדרה העצמית והקשר למורשת דרך ערכים".
ערכים אבוריג'יניים יכולים להיות תקפים במאה ה־21?
"מדהים אותי לראות שגם אחרי יותר מ־200 שנות דיכוי והשפלה, האבוריג'ינים עדיין שומרים על חוש נדיבות כזה ועל יכולת להושיט יד ללבנים ולהגיד: יש מקום לסליחה ולהבנה, למען השלום והשלווה בארץ הזאת. הנדיבות הזו היא ערך הנגזר מתרבותנו, והוא תקף. וכמוהו תקפים גם הנכונות לחלוק, הדאגה לבני אדם, ובעיקר משמעותית העובדה שבזכות דבקותנו בערכים ובמורשת השגנו את ההישג הגדול ביותר שלנו – ששרדנו בכלל".

מקור הכוח
ברניס יוז היא בת 27, ביישנית ומאופקת מאוד. כבת תערובת, גם היא אינה נראית אבוריג'ינית במיוחד. היא עזבה את עיר הולדתה שבצפון־מזרח ניו סאות וולס, לפני כעשר

רדפרן. רוב תושבי אוסטרליה היום גדלו במדיניות מפלה נגד אבוריג'ינים, וכך גם רוב המנהיגים. עם דעות קדומות ומנטליות כזו, איך יבינו את הסבל האבוריג'יני? | צילום: משה שי

שנים, בגלל הקושי למצוא שם עבודה ובשל העובדה שרבים מחבריה התחילו להתמכר לשתיית אלכוהול. עכשיו היא סטודנטית מן המניין באוניברסיטת סידני. רק בעיר הגדולה נחשפה לפעילות קהילתית ופוליטית בנושא האבוריג'יני, כשהשתתפה בהפגנות הגדולות של יובל ה־200. "כאן הבנתי את ערכה של הפעילות המשותפת", היא אומרת, כמעט במבוכה. היא גרה מחוץ ל"בלוק", בסמוך לאוניברסיטה, ובצד לימודיה היא גם מתנדבת פעילה במרכז המידע ובתחנת הרדיו שברדפרן.
תמיד ראית את עצמך אבוריג'ינית?
"כן".
בגלל היחס אליך או בגלל תחושה פנימית?
"בגלל השניים, אבל בעיקר בשל החינוך של אמי – להכיר בהיותנו אבוריג'ינים ולהתגאות בכך. אמי נלקחה מהוריה כתינוקת, היא בת ל'דור האבוד'. ולחינוך הזה היתה משמעות רבה, כי בגלל מראי הבהיר יחסית ואי־היכרותי את מוצאי השבטי, זכיתי בצד יחס גזעני כאבוריג'ינית, גם לזלזול ולהכחשת שייכותי – על ידי לבנים ואבוריג'ינים כאחד".
האם אבוריג'יניות בעיר שונה במהותה מזו של תושבי האדמות השבטיות?
"הקיום האבוריג'יני שונה בעיר, אבל גם הוא מתבסס על ערך מסורתי – הקהילה תפסה את מקום השבט. זה בולט מאוד בסידני, שבה, בגלל מציאות פוליטית אינטנסיבית מאוד, נוצרה גם תחושת קהילה אבוריג'ינית ברורה. לקהילה כזאת יש חשיבות כרשת לעזרה הדדית בפתרון בעיות דיור, פרנסה ובעיות אחרות, אבל גם לשימור מסורות שמקורן במחוזות המוצא של האנשים. כאן, ברדפרן, נוצרה חברה אבוריג'ינית מגוונת ורבת פנים, כי אנשים הגיעו מכל עבר. אבל לגיוון יש גם מחיר: אין לנו מושג של 'זהות לאומית' כהגדרתה המקובלת, ויש שסעים ומתחים בתוך הקהילה, שהחברה הלבנה תופסת עליהם טרמפ לעיתים קרובות".
למה? הרי כולם באותו בוץ בסופו של דבר, בלי קשר לרבגוניות מוצאם?
"יש גילויי גזענות רבים… גם מצד גורמים רשמיים, כמו המשטרה וסוכנויות ממשלתיות אחרות, שמלבות תככים ומתחים כדי להשיג שליטה בקהילה מסוכסכת ומפולגת. יש מאבק על תקציבים בין ארגונים ופרטים הפועלים, באמת או לכאורה, לטובת הקהילה, וכשמפתים חלק מהם לשתף פעולה עם הממסד על ידי הבטחות לתקציבים ועזרה בפעילות – התוצאה הרסנית לאחדות. ברדפרן יש בעיות חמורות כאלה. למשל, נפוטיזם ב'חברת השיכון', שמיקי מונדיין עומד בראשה, אחותו היא המזכירה וחצי מחברי הוועד המנהל הם בני משפחתו… זו תוצאה של מניפולציה ומאבק על שליטה בנכסים וזכות המגורים ב'בלוק'… אנשינו שלנו תוקעים לנו כעת סכין בגב ועושקים אותנו".
ומה עם ההנהגה? מי מתמודד עם הבעיות?
"אנחנו זקוקים להנהגה חזקה ונקייה משחיתות כדי לעמוד בלחצים, אבל למנהיגים של היום אין הכוח והזעם של מנהיגי העבר, אשר הושפעו מאוד ממנהיגי השחורים ומתנועות המחאה בארצות־הברית בשנות השישים. יש מנהיגים ששואבים את סמכותם, בקנה מידה מקומי, מיושרם וממידת תרומתם ופעילותם למען הקהילה במשך שנים. מיסיס אינגרם, למשל. אבל לקבוצת מנהיגי העבר, שהיתה מקובלת ובעלת סמכות בקנה מידה ארצי, לא קמו מחליפים".
אולי המורשת והערכים אינם כלים מספיקים לשמירת האחדות?
"ייתכן. אני רואה עד כמה קשה לזקני הקהילה לשמר את המנהיגות. לא את הכבוד שרוחשים להם, אלא את הדרך להעביר את ההנהגה לדור הבא. ויש להם בעיה איתנו, הצעירים המבקשים לבוא במקומם. בעבר, הם ידעו טוב מאיתנו איך לפעול. כעת השתנו פני הדברים והשמרנות שלהם היא מכשלה. לנו, הצעירים, ברורה יותר מהירותו של תהליך השינוי המתחולל בעולם וברור הצורך להסתגל אליו. אנחנו מודעים הרבה יותר לדרכים ולאמצעים חדשים להפצת המסרים שלנו. ואנו חסרי סבלנות, כי אנחנו עדיין כל כך מאחור ויש לעשות הרבה כדי לחולל מהפכה במצבנו".

משהו רע קורה
לא הצלחתי לפגוש את מיסיס אינגרם בערב. גם לא בבוקר המחרת. ברניס מבטיחה לטפל בנושא, ואני פונה לפגוש כמה דמויות מפתח אחרות ברדפרן. גם מיקי מונדיין (Mundane) בא מצפון־מזרח ניו סאות וולס. הוא וששת אחיו עבדו במכרה אזבסט, בתנאים קשים מנשוא, והגיעו לסידני בשנות השישים כדי למצוא את עתידם בכרך. אחד האחים היה לאלוף אוסטרליה באִגרוף במשקל קל ואף התחרה על התואר העולמי. גם מיקי התאגרף אז. "זו היתה דרך טובה להגדרה עצמית", הוא אומר בנימה פילוסופית, "יכולת לפוצץ ללבנים את הצורה".
רדפרן, שהתחילה להתאכלס באבוריג'ינים בשנות השלושים, היתה המקום המובן מאליו

רדפרן. הקיום האבוריג'יני שונה בעיר, אבל גם הוא מתבסס על ערך מסורתי. הקהילה תפסה את מקום השבט וזה בולט במיוחד בסידני  צילום: משה שי

להשתכן בו למי שבא מבחוץ. "החברה האבוריג'ינית לשיכון" הוקמה ב־1970. מיקי מנהל אותה מאז 1975. מטרת הקמתה היתה ליצור קואופרטיב שירכוש בתים ברובע, כדי להעמידם למגורי אבוריג'ינים בשכר דירה נמוך ולדאוג לאחזקתם.
הוא איש נמוך ושרירי, לבוש בהידור רב. משרדו, בבניין הגדול שבראש רחוב אווליי, מתחת לדגל הקורי המתנוסס, נקי ומטופח אף הוא, ושלוותו מופרת רק כשמישהו מהרחוב מתנודד פנימה לנסות להשתמש בשירותים, להקיא בהם או להזריק מנה. "השכונה שוקעת, גמורה", הוא אומר, "בשנים האחרונות היא התמלאה בטיפוסים מפוקפקים – שיכורים, מסוממים ומחוללי צרות. כעת אנו עומדים אפילו מול פולשים למבנים השייכים לקואופרטיב שהורסים אותם לגמרי".
דמי חבר בקואופרטיב הם רק דולר אחד סמלי לשנה. 200 החברים הם הגיבוי הציבורי לאפשרות קבלת הלוואות ועזרה ממשלתית לרכישת מבנים. בשנים האחרונות הם רוכשים בתים גם מחוץ לרדפרן, מטעמים נדל"ניים מובהקים, וגם משום שמיקי מאמין כי אין לרדפרן תקנה. "אין שום חשיבות למגורים בשכונה אבוריג'ינית דווקא", הוא מצהיר. "להיפך, הדרך הנכונה לאבוריג'ינים היא להתערבב באוכלוסיה הכללית. דיור חלופי, איכותי יותר, מחוץ לרדפרן, הוא לא רק הזדמנות לשיפור איכות החיים, זהו גם הסיכוי לחולל שינוי של ממש בחיינו ולאפשר השתלבותנו במשחק הכלכלי".
בצידו השני של הבניין אני פוגש במייקל דיוויס, מנהל הסוכנות להכשרה מקצועית "נאאמורו" Naamoro)). חזותו אירופית לגמרי. רק עיניו רומזות על מוצאו (סבו היה אבוריג'יני), שבמשך שנים לא היה מודע לו כלל. ודווקא מוצאו אִפשר לו לקבל את תפקידו, שכן התקנות קובעות כי רק מי שמוצאו אבוריג'יני יכול לעבוד בסוכנות ממשלתית מסוג זה. 190 תלמידים ממוצא אבוריג'יני לומדים בקורסים מקצועיים שמקיימת הסוכנות בתחומי המכירות, פקידות, בנייה, מכונאות ועוד.
"התלמידים עומדים בדרך כלל בהצלחה בדרישות הקורס", הוא מספר, "הצרות מתחילות אחר כך. שלב ההשמה בעבודה קשה. אנו מנסים להפנות בוגרים לחברות או ללוותם

רובע רדפרו. "מדהים שגם אחרי יותר מ-200 שנות דיכוי, האבוריג'ינים יכולים עדיין לומר ללבנים 'יש מקום לסליחה ולהבנה, למען השלום והשלווה בארץ הזאת", אומרת לינדה בורניי, נשיאת "המועצה לפיוס" ביו סאות' וולס ומנהלת האגודה לייעוץ חינוכי לאבוריג'ינים  צילום: משה שי

בשלב חיפוש העבודה, אך נתקלים לעיתים קרובות באפליה בקבלת עובדים. אפליה היא לעיתים גם מנת חלקם של מי שהתקבלו לעבודה. לכן נוצרת בעיית הסתגלות קשה ורבים נושרים מעבודתם מתוך יאוש, תחושת תסכול או חוסר ביטחון. פתרון אפשרי הוא לא לתת לעובד אבוריג'יני להיקלט בעבודה לבד, אלא עם עוד אחד או שניים, לתמיכה הדדית. בינתיים, לא רבות החברות שמשתפות עימנו פעולה בעניין זה".
המרכז החינוכי מוראווינה (Murawina) יוצא דופן בין הבתים שברחוב אווליי. הוא שוכן במבנה חדש יחסית, צבוע ומתוחזק היטב, וכולל מעון יום לתינוקות ופעוטות וגן טרום חובה. חצרו, מאחורי גדר מסורגת, נקייה וילדים מטופחים משחקים במתקנים שבה.
במרכז כ־50 ילדים, רובם מרדפרן וחלקם משכונות רחוקות יותר. בהם גם כמה ילדים לבנים, שהוריהם גרים בסביבה ומעדיפים אינטגרציה. המוסד הוקם על ידי קהילת רדפרן לפני כ־20 שנה, כדי לפתור בעיות אופייניות להורים אבוריג'ינים – חוסר יכולתם לממן מעון יום לילדיהם ודחייתם ממוסדות אחרים, בגלל התנגדות הורים לבנים. במשך השנים התחזקה גם נטייתם של ההורים ללמד את ילדיהם ערכי תרבות אבוריג'יניים, כפי שזה נעשה במרכז.
אני מספר לברברה סילבה (Silva), מנהלת המרכז, על פגישתי במלבורן עם דריל פירס
(Pearce), עורך דין ופעיל ידוע לזכויות אבוריג'ינים, שאמר לי: "אני מקווה לראות במאה ה־21 אסטרונאוט אבוריג'יני בין הנוסעים למאדים, שזוכר מאיפה הוא בא, במובן של קשר לערכים מסורתיים, ונושא ערכים אלה עימו". אולי אחד מבוגרי המרכז?
"אולי", היא מחייכת חיוך עצוב ועייף עד כאב. בינתיים, במציאות של עוני, סמים ואלימות שמסביב ומאבק יומיומי ברשויות על תקציבים ודרכי פעולה, המשימה קשה מאוד. "אנו מצליחים להטמיע בילדים ערכים משלנו, בצד הכנה ראויה לכניסתם לבתי הספר הרגילים. אבל משהו רע קורה להם במעבר למערכת החינוך הכללית. רבים מהם מאבדים את הדחף להצליח ולהתקדם, ומתחילה נשירה גדולה. צעירים אבוריג'ינים מוכשרים, שקיים בהם יצר תחרות, יכולים להגיע רחוק. אבל לרבים מדי אין יצר כזה. הם מעדיפים להתגודד בחבורה, לבחור את הדרך הקלה בחיים, לחלוק במה שיש ולא להתחרות… עוד לא גיליתי את הדרך לשלב הישגיות בערכים הישנים".

רדיו חי וחזק

מרכז המידע האבוריג'יני גאדיגאל (Gadigal) נמצא ברחוב שקט ברדפרן, מחוץ לגבולות ה"בלוק" הכאוטי. במרחק של כמה מאות מטרים זה מזה, בולט לא רק ההבדל הפיזי בין רחוב אווליי לרחוב הזה, אלא במיוחד ההבדל שבין תחושת היאוש והמועקה המורגשת באחד לבין התקווה והפעילות המרוכזות בשני.
על הדלת סמל אבוריג'יני גדול וכתובת: Koori Radio – Live and Deadly. בקומה השנייה של המבנה נמצאת תחנת הרדיו הקטנה, שעליה גאוות המרכז. כעשר שעות ביום

רדיו קורי. התחנה משדרת מוסיקה אבוריג'ינית, מוסיקת עולם ומוסיקה שחורה, ומידע בנושאי דיור, תעסוקה, אירועי תרבות, ייעוץ משפטי ופעילויות מחאה | צילום: משה שי

משדרת התחנה תוכניות מוסיקה (עם דגש על מוסיקה אבוריג'ינית, מוסיקת עולם ומוסיקה שחורה), וביניהן משולבות תוכניות מלל בנושאים פוליטיים וחברתיים בעיקר, שבמרכזן זכויות האבוריג'ינים וזכויות ילידים אחרים בעולם. בין שיר קצבי אחד למשנהו, מועבר למאזינים מידע על אירועים תרבותיים, אפשרויות דיור ותעסוקה, ייעוץ משפטי, טיפול רפואי, פעילויות מחאה בסידני ועוד.
"גאדיגאל היה שמם של הילידים שחיו באיזור סידני בעבר הרחוק", אומרת קתי קרייגי
(Craigie), מנהלת המרכז, "ואנחנו רואים את עצמנו כאפוטרופסים הנוכחיים של זכויותיהם ההיסטוריות". המרכז הוקם ב־1983 והופעל על ידי מתנדבים, כשמטרתו הראשונית לסייע לאבוריג'ינים המגיעים לעיר או נתונים בקשיים. מ־1993 הוא זוכה גם לתמיכה תקציבית מהממשלה הפדרלית.
לקתי אין שום עכבות לגבי אופן השימוש במימון הממשלתי, גם אם הוא מופנה בחלקו למאבק ברשויות עצמן. "שירות המידע הוקם כדי לייעץ ולכוון את אנשינו, ולחסוך להם זמן וכוחות במגעיהם ובמאבקיהם נגד מדיניות הממשלה המקפחת בנושאים שונים", היא מציינת. "עכשיו אנו פועלים להפוך אותו גם למרכז תקשורת וחינוך, שבאמצעים מודרניים – הצ'ורינגות [מקלות מסר] החדשות שלנו – יוכל להביע ולהעביר מסר פוליטי ותרבותי, על מה שקורה לתושבים הילידים בארץ הזו. לציבור אין כמעט מושג על תרבותנו ועל חלקנו בהיסטוריה האוסטרלית. אבוריג'ינים הוצגו זמן רב מדי בדרך מסולפת וסטריאוטיפית. אבל גם אנשינו זקוקים למידע על עצמנו. השקענו בעבר הרבה כוחות ומאמץ בהישרדות, ולא התפנינו לקבוע את סדר היום לגבי המסרים התרבותיים־ערכיים שלנו והדרך שבה נעבירם לילדינו".
קתי קרייגי היא תקווה אבוריג'ינית מהלכת. בהירת פנים, באמצע שנות השלושים שלה, אנרגטית להפליא, ועיניה רושפות כוח וזעם של נפש מהפכנית. האווירה במרכז מנומנמת, מלבד הדי.ג'יי המשתולל באולפן הרדיו, אך היא משתנה כהרף עין עם כניסתה של קתי, הגוערת, מעודדת, מחלקת הוראות. אין ספק לגבי החיבה הרבה וההערצה שרוחשים לה עובדי המרכז, וכמוהם אנשי השכונה, הנעזרים בשירותיו. כשאנו מתיידדים מספיק, לא עובר זמן רב וגם אני זוכה להרגיש את נחת לשונה.
בעוד 20 או 50 שנה, כשתשיגו את השוויון המיוחל, תהיו דומים לכל מיעוט אתני בחברה האוסטרלית, עם כמה מנהגים וערכים שתשמרו, אבל מנותקים מבסיס התרבות שלכם. איזו מין אבוריג'יניות זו תהיה?
קתי כועסת. "כמו אנשים רבים, גם אתה אינך מבין נכון את המסר שלנו, את שאיפותינו ואת השאיפות של תושבים ילידים באופן כללי. איננו רוצים 'שוויון זכויות', אלא 'זכויות ילידים', ואלה שני דברים שונים! זכויות ילידים בשבילי הן הזכות לדבוק בתרבות שלי ושל סבתי, להיות מסוגלת להעבירה לילדי. ויש לי חשש גדול לגבי התפתחות מאבק הילידים בארץ זו ובמקומות אחרים שם חיים עמים ילידים. בהרבה ארצות דמוקרטיות דווקא, הפכו הילידים בדיוק למה שאתה מתאר: הם כוסו בשמיכת אדנות והתנשאות. לא מפני שרצו בכך, אלא מפני שכך עוצבו החוקה ו'זכויות המיעוטים', מבלי שאיש טרח לשאול אותם אם כך הם רוצים שתוכרנה 'זכויותיהם'. איננו רוצים להיות כמו כל אחד אחר בארץ הזו. יש לנו בה תפקיד מיוחד כי אנו האנשים של האדמה".
למרות הניתוק מאדמת האבות עצמה?
"גם זו רק חתיכת סטריאוטיפ, מיתוס שלא־אבוריג'ינים דבקים בו. הרבה סיפורי 'חלום', שלא סופרו עד כה, צצים ומסופרים כעת באזורים שבהם יש סכנת פיתוח ונישול. אבוריג'ינים ישמרו ויזכרו  תמיד את הסיפורים האלה. רבים מתייחסים לילידים כאל משהו מהעבר. ראה איך לא־אבוריג'ינים מפרשים את ה'חלום'. אבל עבורנו זה הבסיס לפילוסופיה של חיים, המחבר עבר להווה ולעתיד. כמו כל תרבות, איננו סטטיים. בצד השימור אנו מתפתחים בהתאם לסביבה, כפי שהיא בזמן נתון. אנו מגדירים את תרבותנו מחדש במונחים מודרניים, אבל לא משנים את מהותה".
ואת מכירה את כל סיפורי ה"חלום" של אדמתך?
"אני מכירה את הסיפור של השושלת שלי. לא את כל הסיפורים של בני עמי, כי איני נושאת באחריות הזו. מה שרבים אינם מבינים, זה שיש עכשיו פרץ של עניין וגאווה באבוריג'יניות. בתי בת העשר גאה להיות אבוריג'ינית, בעוד שאני וחברי, בהיותנו בני גילה, העמדנו פנים שאיננו כאלה, מהרבה מאוד סיבות. היא רוצה ויש לה דרך להגיע לסיפורים שלה, להיסטוריה שלה, מה שלנו לא היה אף פעם".
בעיני קתי, לינדה בורניי היא מתבוללת. היא פועלת עם המערכת הממסדית ובתוכה למען "שוויון זכויות", ואינה יוצרת ודורשת את האלטרנטיבה האבוריג'ינית ההכרחית. הבעיה שלה, לדעת קתי, היא שגדלה והתחנכה בין לבנים.
"גם אמי היא בת ל'דור האבוד'", מספרת קתי, "והיא לימדה אותי את התפיסה המסורתית, שבחיי אדם יש תמיד ארבעה פנים: תרבותי, חברתי, כלכלי ורוחני. הטעות של דורשי טובתנו ופעילים כמו לינדה היא לשים דגש על הפן הכלכלי. זו הסיבה שכל כך הרבה תוכניות לשיפור מעמדם של האבוריג'ינים נכשלו, למרות הכסף הרב שהושקע בהן, בתחום החינוך והבריאות למשל. בכולן חסרו הפנים האבוריג'יניים האחרים, ובמיוחד הפן הרוחני. החינוך לאבוריג'ינים הוא עדיין חינוך 'לבן'. נכון שנוספו לו אלמנטים אבוריג'יניים, אבל הם נלמדים כהיסטוריה ולא כערכים. לכן נמשכת הנשירה הגדולה של ילדים אבוריג'ינים מהמערכת. כך גם החינוך המקצועי. לא מספיק ללמד אותם מקצוע. הלימוד צריך להיות אבוריג'יני.
"אבוריג'יניות היא דרך למחשבה, להתבטאות, לחיים. וכדי להתחבר אליה באמת יש צורך בדה־קולוניזציה של המוח. לכן גם אין ערך למאבק לקבלת אדמותינו חזרה כדי להחליפן אחר כך בכסף. מה הקשר בין ההחלטות על זכויות האבוריג'ינים על קרקעות
[Native Title] לבין גישתנו המסורתית וערכינו הנוגעים לאדמה?
"אין בעולם מסמך שיכול להוכיח כי אי־פעם נפרדנו מרצוננו מהאדמה ומזכויותינו בה, לכן ההכרה בזכויותינו כעת היא קשקוש, היא בלשון הלבנים ולמען הלבנים. זו רק מחווה סמלית שמטרתה להראות לעולם 'הנה מה שאנו עושים למען הילידים בארצנו'. אבל אין שום התייחסות לערכים המסורתיים של דאגה לאדמה למען הדורות הבאים, או החובה לחלוק במשאביה, שהם חיוניים לקיום הארץ".
את מדברת במושגים של פיתוח בר קיימא למאה ה־21.
היא צוחקת. "אתה חושב שהמצאתם משהו? אבוריג'יניות היא תורת חיים מורכבת, הקושרת את הסביבה הרוחנית שבתוכנו לסביבה הפיזית. גם בלי השפה ובלי האדמה השבטית נהיה תמיד אבוריג'ינים, כל עוד נשמור את הערכים ואת תורת המוסר שלנו. זהו הידע שעלינו להעביר כעת לבנינו. יותר מכך: לערכינו משמעות אוניברסלית, ואנו יכולים וחייבים להנחילם לאנשים האחרים שסביבנו. זאת המשמעות האמיתית של האבוריג'יניות כחלק מסדר היום הלאומי".
מיסיס אינגרם מדברת
בערב האחרון שלי בסידני צלצלה ברניס הטובה: מיסיס אינגרם מוכנה לפגוש בי. מאוחר מדי. אני מוותר. אבל להפתעתי, בבוקר המחרת, כשאני מתרווח בכורסת המטוס, אני פוגש לבסוף בג'ויס, מיסיס אינגרם.
אני פותח ספר שרכשתי בחנות ספרים אבוריג'ינית – "הקינה" (The Wailing), ספרו של סטיוארט רינטול מ־1993, המכיל עשרות עדויות, מזעזעות ונוגעות ללב, של אבוריג'ינים, על חייהם בעבר ובהווה. מבין דפי הספר נשקף אלי דיוקנה המצולם: פניה חרושות הקמטים והעיניים העתיקות הללו, המלאות חוכמה וכאב וכעס.
רינטול שמע את סיפוריהן של ג'ויס אינגרם ושכנתה פולי סמית: על ילדים שנלקחו בכוח מהוריהם, על גזענות בבתי הספר, על ניצול בידי מעבידים, על גסות השוטרים הפורצים לביתה של ג'ויס בחיפוש אחר סמים.
במקום ראיון, הנה מלותיהן:

ג'ויס: זהו ביתי… אני מזדהה עם רדפרן. זה המקום שממנו באתי ובאו רוב ילדי ונכדי. תמיד חזרתי הנה, הייתי חייבת… כאילו נקראתי לחזור…
סבתי לא הסכימה ללמד אותנו את השפה. הייתי בת עשרה. סבתי היתה בת 106 כשנפטרה, וניסיתי לשכנע אותה ללמד אותי. רק היא ובן דודי דיברו בשפה הישנה, וביקשתי מהם ללמד אותי. היא אמרה: לא, זה רק יזיק לך, לא תוכלי לדבר עם אף אחד, לא יהיה לך עם מי לשוחח… היא אמרה: השפה מתה… לא, את לא רוצה לדעת אותה. וזה נכון וזה עצוב, כי השפה מתה.
פולי: כל כך יפה היה לשמוע את האנשים מדברים.

This article is dedicated to Catie Craigie and Bernice Hughes.
May their hopes and aspirations for their Koori people come true.

תודה למשרד החוץ האוסטרלי, לשגרירות אוסטרליה בישראל, לחברת "טיולי משולש הזהב" ולחברת "תאי איירווייז" על עזרתם במימוש הנסיעה.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות