טולוז – גשר בין העבר לעתיד

יש גבול לחיבה שאפשר להפגין כלפי העבר. בקורד (CORDES), עיירה עתיקה המרוחקת כשעה נסיעה מטולוז, הגבול הזה עובר בדיוק בחיבור שבין חדר השינה לחדר האמבטיה. מיטות עתיקות הן דבר נפלא. הן רכות מאוד, רחבות, ויש מעליהן אפיריון. אח מבוערת בחדר ונוף רחב הפרוס מעבר לחלון הם יתרונות נצחיים. אך כאמור גם לחיבה הזו כלפי העבר יש גבול, ובמלון המפואר בקורד, השוכן בבית עתיק מאוד בן שלוש קומות, הוא עובר על סף חדר האמבטיה. הנוסעים שחלפו בקורד בימים שבהם נבנה הבית (עוד בטרם שימש כבית מלון) לא הכירו את נפלאות הג'אקוזי. ספק גדול אם טרחו לטבול מדי ערב בגיגית העץ שעמדה לרשותם.

השילוב הזה בין האסתטיקה והנוחות (כביכול) של פעם, לבין הפינוקים המודרניים שבעליו של מלון לה גרנד אקויי (LE GRAND ECUYER) בקורד יכולים להציע בחדרי האמבטיה שלהם, מניב תוצאות נפלאות. איב טורייה, אחד השפים המפורסמים בצרפת, הוא בעליו של המלון בעל ארבעת הכוכבים. בעבר שימש הבניין כמעונו של ריימונד השביעי, הרוזן של טולוז. הוא נבנה ועוצב במאה ה-14 ומסווג היום כאתר היסטורי. טורייה השקיע הון עתק בשיפוצו ובשיחזור העיצוב והריהוט העתיק של המקום. המלון משכיר 13 חדרים בלבד, והם מוזמנים יותר משנה מראש.

ספק גדול אם דייריו המקוריים של הבניין ידעו להעריך את ייחודו של הנוף הנשקף מחלונותיהם. עמק ירוק שנחל זורם בערוצו, בתים קטנים ולבנים שגגותיהם אדומים הפזורים ברווחים נאים בין שביליו, כל אלה אינם מובנים מאליהם עבורנו, וקושרים אותנו יותר אל המרפסת הרחבה, שהחדר ניחן בה, מאשר למרתף היינות של המלון. טורייה, אגב, סבור כנראה אחרת, והוא גאה מאוד במרתף היינות שלו, אולי אפילו יותר מאשר במרפסת. המרתף מכיל יינות משובחים מן היקבים הטובים ביותר בצרפת, וסך הכל ניצבים בו כ-100,000 בקבוקים.

קורד היא רק דוגמה אחת, אך המייחד אותה הוא מיעוט התושבים הקבועים. רק מעטים נשארים לגור בקורד מחוץ לעונת התיירות. בחורף המקום הגבוה קר מאוד, וכמעט נטוש. גם מאטיי, שהגיעה במיוחד כדי להדריך אותנו בנבכי הסמטאות הצרות, לא גרה בקורד. היא באה מאלבי (ALBI), מרחק כעשרים דקות נסיעה.

במהלך ארוחת הצהריים במסעדתו של טורייה נסבה השיחה על סבא שלה, חוואי שחי כל חייו באיזור. הוא ידע לטעום בעיניים עצומות את כל היינות שמייצרים בחבל ארץ זה של צרפת, לזהות כל אחד מהם בשמו, לנקוב בשם היקב שבו יוצר, ואפילו להעריך כמה זמן שהה במרתף. איב טורייה, שהתמחה בעיקר בעוגות, ידע שאין כבר רבים כמוהו, והחליט לעשות את הונו מבעלי עיניים פקוחות: לפני זמן מה פירסם אנציקלופדיה בת עשרה כרכים על אוכל ויין.

הלבנים האדומות מעניקות לטולוז מראה ותיק, יציב ובוטח | צילום: nitsirk, flickr

קתרים כתמריץ
גבולות החיבה שאפשר להפגין כלפי העבר זוכים למשמעות נוספת בקורד, משמעות ההופכת את העיירה המבוצרת לנקודת פתיחה מעניינת לביקור בטולוז ובסביבתה. לפני כ-700 שנה שימשה קורד כמרכזם המבוצר והלוחמני של הקתרים – נוצרים שפרשו מן הכנסייה הקתולית באמצע המאה ה-12. הקתריזם זכה להצלחה יחסית בדרום צרפת, ובמשך כ-150 שנה ניהלו הקתרים באיזור זה מאבק מילולי וויכוחים ציבוריים שגלשו למאבק אלים בכנסייה הקתולית. הקתרים (ביוונית – הטהורים) קראו לשיבה לחיי עוני, להטפה ולעשיית תשובה (בלי קשר למיטות האפיריון). עיקר הצלחתם של הקתרים היתה אצל הנשים דווקא. תורתם הציעה להן יתר חשיבות ותפקידים חברתיים נכבדים יותר מאלה שהציעה הכנסייה הקתולית, ומכך נבעה כנראה החיבה הגלויה שהפגינה כלפיהם מאטיי.

קורד, שנבנתה על פסגת גבעה מבודדת בשנת 1222, התאימה לדרישותיה של הקבוצה שנמלטה מפני פעולותיה של האינקוויזיציה הקתולית. תפקידה של קורד כמבצרם של הקתרים הסתיים כבר באמצע המאה ה-14, כאשר הקתריזם נעלם כליל מכל ארצות אירופה המערבית. למרות שחלפו כבר מאות שנים מאז ימי אותו מאבק, תשומת ליבה של הכנסייה הקתולית, שהופנתה אז לאיזור, מורגשת בו למעשה עד היום. הבנייה המסיבית של כנסיות, ביצורים ומצודות נקשרת שוב ושוב למאות ה-13 וה-14, שבהן התערער כאן מעט מעמדה של הכנסייה הקתולית.

המעבר מקורד לאלבי הסמוכה, עיר מגוריה של מאטיי, הוא המשך ישיר של המעקב אחר תנופת הבנייה שחוללו הקתרים בחבל ארץ זה. שני מבני ענק ניצבים במרכז העיר: הקתדרלה המבוצרת של סנט ססיל וארמון הבישוף, המכונה ארמון ברבי, משקיפים על הנהר טארן (TARN). בקתדרלה, שבנייתה החלה ב-1277 ונמשכה ב-1390, ניצב היום אחד העוגבים הגדולים באירופה, וקירותיה, המכוסים בציורים של אמנים איטלקיים בני המאה ה-15, מותירים את הנכנס אליה פעור פה. הקתרים הם שהחלו בבנייתו של המבנה הענק, והקתולים המשיכו בפיתוחו לאחר שגברו על הכת הסוררת. ארמון הבישוף משמש עתה כמוזיאון טולוז לוטרק. הצייר הנודע נולד באלבי, חי בה עד גיל 18, והמוזיאון המוקדש לו מכיל למעלה משש מאות מיצירותיו.

לא קל לקשור את העבר להווה בערים כאלה. היציאה מן הקתדרלה הימי-ביניימית, האפלולית, לכיכר המוארת, המוקפת חנויות אופנה צבעוניות, בתי קפה מרווחים ונעימים ואופנועים בוהקים אינה מאפשרת להיאחז באשליה שאפשר להחיות עדיין משהו מן העבר הקתרי.

מאבקי העבר האלה הם שהאיצו בבני התקופה לבנות קירות עבים מאוד, מוצקים, מלבנים לא גדולות שצבען חום-אדמדם. אלבי כולה בנויה מן הלבנים האלה וכמוה גם חלקים גדולים מאוד מטולוז. הלבנים האדומות האלה מעניקות לבתים, גם החדשים ביותר, ותק. הן משרות את האווירה שהבניין, גם אם בנייתו נסתיימה זה עתה, ניצב שם כבר זמן רב, ובעיקר שהוא יציב מאוד. הן אינן סובלות כלל מן השנים החולפות: הקתדרלה העתיקה, בת 700 השנים, באלבי נראית בדיוק כמו הבתים החדשים יותר הניצבים מולה בכיכר, וכמו כמה מבנייני המשרדים המודרניים ביותר של טולוז.

טולוז – העיר הצבועה באדום-ורוד

קדרת ברווז ולבנים אדומות
חיבורם של העבר וההווה הוא אומנותם האמיתית של תושבי האיזור וזה ניכר גם באוכל. הם אוכלים נפלא בטולוז ובסביבתה, אבל זה לא האוכל שמקובל לטעון עליו שהוא בריא, קל, לא מכביד. המומחיות האמיתית של האיזור היא כבד האווז, ופאטה כבד האווז המשווק ברוב חלקיה האחרים של צרפת מגיע מכאן. המאכל המסורתי של האיזור הוא הקאסולה: קדרת חרס כבדה המכילה בשר ברווז, שעועית ותפוחי אדמה מבושלים היטב. במסעדות המפוארות, המגישות את הקאסולה כמומחיותו של השף, זה מעדן אמיתי, אך זרם האסוציאציות של הסועדים בתום הארוחה פונה באופן טבעי לאותן לבנים אדומות שמהן בנויה העיר. המסיביות של הבניינים, עוביים של הקירות ומשקלן הרב של הלבנים הם נושאים טבעיים לשיחה בתום ארוחה כזו.

למחרת הביקור באלבי, בתום סיור מקיף בגדול שבמפעלי התעשייה האווירית של צרפת הממוקם בטולוז, הגישו המארחים האדיבים מאירוספטיאל ברווז לארוחת הצהריים. כאן כבר נוצרו קשרים חדשים: כנף הברווז הצלוי, שנחה בצלחת לצידם של גרגרי אפונה ותפוחי אדמה, העלתה על הדעת את אורח העבודה במפעל כפי שנפרס לפנינו במרכז המבקרים החדיש והמהודר.

המפעל בטולוז הוא בעצם החוליה האחרונה בשרשרת שנמתחת לכל אורכה ורוחבה של אירופה: בכל אחד מאולמות הייצור ניצב לוח שעליו מצויר המטוס המורכב באותו אולם, וכל אחד מחלקי המטוס בשרטוט צבוע בצבע אחר, על פי ארץ מוצאו. הכנף מגיעה מגרמניה, הזנב מספרד, המנוע מאנגליה, החלונות מן הקצה השני של צרפת. וכל אלה מתרכזים בטולוז, כאן נעשים ההרכבה הסופית של המטוסים, הצביעה, החיווט האלקטרוני ומבחני הטיסה.

סמוך לכניסה למרכז המבקרים של האירוספטיאל ניצב מטוס הקונקורד, אחד המוצרים המפורסמים ביותר והיותר שנויים במחלוקת של שיתוף פעולה הבריטי-צרפתי. גם עתה, שנים לאחר שהוחלט להפסיק לייצרו, נראה עדיין הקונקורד כחלק מתפאורה של סרט בדיוני. "בניו" של הקונקורד, המטוסים העל-קוליים של העתיד, הם הנושא הפופולרי ביותר בסרטי הווידאו שמקרין מרכז המבקרים ובניירת המהודרת והמודפסת היטב שמחלקים שם למתעניינים.

העתיד העל-קולי היה גם נושא השיחה באותה ארוחת צהריים במרכז המבקרים. על כנף הברווז הודו המארחים בכך שאינם יודעים עדיין איך ייראה המטוס הזה, אבל כבר עתה ברור שהוא יידרש לשאת כמות נוסעים כפולה מן הקונקורד, יצרוך הרבה פחות דלק לנוסע, ויגרום הרבה פחות רעש (למעלה משלושים ערים ברחבי העולם אסרו את נחיתתו של הקונקורד בתחומן בשל היותו מפגע רועש מדי לאוזני התושבים). עוצמתם של ארגוני איכות הסביבה והמודעות האירופית הגבוהה לנושא אינה מאפשרת להם להתעלם מכך. הם היו גאים מאוד בכך שמטוסי האירבוס שהם מייצרים עתה מקימים פחות רעש מן המתחרים האמריקאיים, ופולטים פחות גאזים רעילים על הערים שבהן הם ממריאים ונוחתים.

עסקי האוויר פורחים גם במפעלים אחרים בטולוז. סמוך לעיר שוכן מרכז התחזוקה הגדול ביותר של אייר פרנס, ובסביבה יש עסקי היי טק רבים, בתי תוכנה ותעשיות אלקטרוניקה. כל אלה הופכים את טולוז למרכז חשוב של התעשייה המתקדמת, ובעיקר של תעשיית המטוסים הצרפתית. משלימות את כל אלה האוניברסיטאות של טולוז, המתמחות בעיקר בתחומי ההנדסה, הטכנולוגיה והמינהל. בעיר שחיים בה קצת פחות מ-400,000 תושבים לומדים כ-80,000 סטודנטים, והיחס הזה מורגש היטב.

מרכז טולוז. המאה ה-13 פוגשת את שיא הקדמה הטכנולוגית

גאות ושפל
ביאטריס היא זו שידעה את מספרם המדויק של הסטודנטים הלומדים בטולוז. כבת 70, נמרצת מאוד ומכירה היטב את הסמטאות של העיר העתיקה. את מספרם של הסטודנטים שלפה תוך כדי הליכה מהירה בעודי מדדה אחריה, מנסה להדביק אותה, לנשום ולהקשיב. עמדה לרשותנו כשעה וחצי, והיא התכוונה לנצל את הזמן הזה על הצד הטוב ביותר, כלומר להראות לנלווים אליה כמה מן הכנסיות היותר מפורסמות של טולוז.

ביאטריס היא מומחית לאתרים העירוניים של טולוז, אך היא עצמה מעדיפה לגור בחווה קטנה סמוך לעיר. בכל יום א' היא הולכת להתפלל בכנסייה הקטנה, לא רחוק מן החווה. היא דווקא אוהבת מאוד את העיר, ומה שנותן לה את האופי המיוחד הם לדעתה אותם 80,000 סטודנטים המגיעים מרחבי צרפת.

בגאווה לא קטנה פתחה בפני ביאטריס גליון של עיתון מקומי במדור אירועי התרבות, והצביעה על כך שבאותו ערב מקרי הועלו בעיר יותר מעשרים מופעים מוסיקליים שונים והוצגו עשרות סרטים, חלקם הגדול אפילו ללא הדיבוב ההכרחי לצרפתית. העיתון מנה גם 14 הצגות, מועדוני לילה, דיסקוטקים, בארים שמנגנים בהם מוסיקה. המסעדות הופיעו כמובן בעמוד אחר. ביאטריס ידעה אפילו להמליץ לאיזה מן המקומות שמנגנים בהם כדאי ללכת.

"עד שנות העשרים היתה העיר רדומה לחלוטין", סיפרה. "לאחר מכן, עם פתיחת מפעלי האירוספטיאל, החלה תנופה אדירה של בנייה וצמיחה, העיר הכפילה את אוכלוסייתה בכל אחד מן העשורים האחרונים, ויש סימנים רבים לכך שהיא עשויה להמשיך ולגדול בעתיד הקרוב". מעטים מבין הצעירים החיים בעיר מבקרים בכנסייה ועל כך היא דווקא מצטערת, אך בזכותם פורחות בטולוז חנויות הספרים, ועליהן לא היתה מוותרת בשום פנים ואופן.

היא לא הסכימה להשאיר בידי את העיתון כיוון שהיא צריכה אותו. "מאוחר יותר אראה לך איפה אפשר לקנות". הבעיה היתה שדרכינו נפרדו עוד לפני אותה חנות עיתונים. ממש לפני שהגענו אליה חלף מסלול הסיור על גדת נהר הגארון החוצה את העיר. השעה היתה כבר די מאוחרת. השמש, בזווית נמוכה, האירה את חומת הלבנים האדומות הסמוכה למים, ועל המדרגות, ממש ליד הנהר, ישבו אנשים נינוחים שלא נראו כמו סטודנטים בטכניון. ביאטריס הסכימה בצער ששהות קצרה על גדת הנהר והרהורים על הגאות, השפל והאושר האנושי עשויים לסייע רבות בלימוד אופיה של טולוז. היא אפילו המליצה על כיכר סנט ג'ורג הסמוכה, המוקפת בתי קפה, שם כדאי לשתות קפה מהביל ולהתחמם מן הישיבה על מדרגות האבן הצוננות.

אוקסן ואקווינס
"אוקסן בחור נחמד/ חיש מאוכפו ירד/ וראה במו עיניו/ את הקרב שלפניו. הם הביאו פטריות,/ והרבה גבינות טריות/ ורמו על האויב/ תפוחים קלויים היטב./ ואשר ירבה לירות בגבינות ובפירות/ ינצח במלחמה."
שורות אלה, הלקוחות מן הרומנס "אוקסן וניקולט" (בתרגומה של לאה גולדברג) נכתבו בדרום צרפת, לא הרחק מטולוז במאה ה-13. כמאה שנה קודם לכן נכתב באיזור זה האפוס הלאומי הגדול "שירת רולנד", ושתי יצירות אלה הציבו את הספרות הצרפתית של אותה תקופה כיצירה המעניינת ביותר של ימי הביניים המאוחרים באירופה.

"אוקסן וניקולט" הוא סיפור אהבתם המשעשע של בן הרוזן מפרובאנס והשבויה היפה. לאחר מכשולים אינספור, קטעי שירה ופרוזה, פרידות, צער וסבל, הם זוכים להתאחד באושר גדול. הספרון הדקיק ניחן בשלוש תכונות שהעניקו לו אורך חיים: ראשוניות בתחומו (כצירוף של סיפור אבירים והרפתקאות בשירה ובפרוזה), היעדר כל רצון לחנך את הקוראים או המאזינים לערכי מוסר נעלים במיוחד, ופופולריות גדולה מייד לאחר שפורסם ובדורות הרבים שחלפו מאז. קשה למצוא בו את חומרתה של הכנסייה, וייתכן שדווקא הפורקן הזה הוא שחיבב אותו על הצרפתים.

בתי הלבנים הוורודות, בתי הקפה, המבצרים וה"טרובדורים", שמנגנים בגיטרה לא רחוק מן הנהר, מזכירים את אוקסן וניקולט, אך ה"מזכרת" מן המאה ה-13 הניצבת בלב העיר שונה מאוד מאווירת הרומנס. כנסיית היעקובינים, שהוקמה בדיוק באותה מאה, היא מבנה חמור מאוד. הקירות חשופים כמעט לחלוטין, התקרה גבוהה מאוד ומחולקת למעין קשתות וכיפות לא סימטריות המזכירות סורגים, ושורת עמודים גבוהים, עגולים, מחלקת את האולם לשניים. מקימיו של המבנה המרשים הזה רצו להוכיח לקתרים הפורשים את העוצמה והקשיחות שהם מסוגלים לה – והצליחו. זמן קצר לאחר שהושלמה בניית הכנסייה נעלמו הקתרים ולא שבו עד עצם היום הזה.