מעשה בצימר גלילי

כבר שמו המפתה של הצימר "השוכן בלב חורש טבעי" העביר בלבבות אב ובנו המתבגר ריגושים שרק אוהבי גליל וטבע ערים להם. החזאים – על אף חשדנו הטבעי – צפו מראש מטרות עוז וערפילים ולנו לא נותר אלא לעצום את עינינו ולהתמכר לחלום הבקתה העוטה זהרורית אדמומית מנוגה האח המבוערת, להתכרבלות אל מוזיקת ג'אז חמימה וצפייה אל זגוגיות חלון מהבילות המגירות דמעות גשם ארוכות עד להתנפצותן.

בנקודת הציון המשולטת פנינו, כפי שהנחתה אותנו אדונית הבית ובעלת קול הקטיפה, אל דרך עפר מבותרת בפלגים קטנים וכבר אנו חונים אל מול פתח בקתת העץ המבטיחה. "האח כבר מבוערת, לא לגעת בידית הויסות, ואת הג'אקוזי יש למלא עד למעל לפתחים ורק אז להפעיל", הנחה אותנו טלפונית קול הקטיפה און ליין "תיהנו עד מחר באחת". בקתת העץ היתה בעלת חזות נעימה אבל האח היתה כבויה והרוח שרקה עם כניסתה דרך עשרות חרכים חבויים בין קורות עץ הבית. מיומנות של ממש רכשנו לנו בניסיונות חוזרים ונשנים להבעיר את האח רק כדי להיווכח סופית שבקרב בין הרוח לחומר תמיד תמצא הרוח פרצות וסדקים בלבבה הממוקד של הבעירה.

"תמשיכו בשביל ישר ובמזלג תיקחו ימינה, אל הבקתה השנייה", נענתה בעלת קול הקטיפה לייאושנו, שוב באון ליין טלפוני, "שם אין רוח".

אל "השנייה" ניווט בכורי בעזוז אל מול הרוח הרוגשת ופתח את דלת העץ הכחלחלה בפני אביו הנבול מקור. "אחלה, דווקא מקום נחמד", הוא מסנגר, עדיין תחת השפעת פגישתנו עם צמד חיילים קפואים שניווטו את דרכם בין שבילים ללא דרך וריריות אפם מגירות ללא הפסק את הפתעתן מעצמת המפגש בין חום הלב לקור העז.

מה שנכון. עכשיו יש לכל אחד מאיתנו חדר משלו וגם סלון ביתי שממבט קרוב ניתן להבחין שידע ימים יפים יותר. הסטנו את הוילונות אל הנוף הגלילי אליו אנחנו חוזרים מידי שנה באהבה מרובה כל כך, אל היכרותנו המחויכת עם מארחים גליליים חמי לב - וצנחנו רחבי חיוך אל כורסאותינו. כאן יהיה ביתנו ליממה הקרובה. אני מסדר תקרובת ערבה לחיך אל מול פנינו בעוד בכורי מסובב על אצבעו דיסק של סטייסי קנט ומצניח אותו ברכות אל לועה של מערכת הסטריאו. רמקול בודד מצרצר בחוסר ודאות האם ישיר סולו או שמא יצטרף אליו רעו. עוד לא אבדה תקוותנו.

עת לארוחת הערב. אני מפשפש בארונות המטבח אחר מלחיה שתיטיב עם חיכנו אך גם שמן לא מצאתי. מה שלא כלול במחיר - לא כלול. לעומת זאת, ערב רב של צלחות וכלי בישול, פליטי מטבח אחר, התבולל לו בין מדפי הארונות לצד גוויתו הנבולה של מקק אמריקאי שרגליו פשוטות כלפי מעלה, כמתחנן להיקבר אחרי ימים רבים.

"מגיע לך", סונט בי בכורי אשר אהבתי. "זה בגלל שאתה תמיד נגטיבי. אז מה אם כל זה קורה באמת?".

"אני? אני נגטיבי?", מצטווח לו תָן לֵילי מגרוני הנעלב. "אחרי כל הצימרים שהיינו בהם יחד אתה לא חושב שיש גבול?".

"נו באמת, אז מה אם השולחן מתנדנד" נוגעת אצבעו ברכות בפינת המפה הלבנה ומכה גלים סוערים "ואפשר גם להפעיל את המזגן ולגמור את הקור אחת ולתמיד". אמר ועשה.

כאחוז תזזית חתכתי לפרוסות דקות את פלחי העגבניה ופניתי לשטוף את המלפפונים בכיור. ברז המים החמים לא נענה לתחינותי וצוות החילוץ שהוזעק למקום ידע לשלוח אצבע מאשימה אל העיזים המקומיות שבטיפשותן כרסמו את צינור הדוד.

הלילה היה עטור חלומות. קרירותו של המסע הרגלי בקוטב הצפוני העירה אותי אל בוקר אפלולי מעננות כבדה ומהפסקת חשמל. בדיקה מהירה גילתה שגם הסולר נגמר ממיכל התנור ושכוחותינו שוב עומדים בפני פרצי נגטיביות מפתיעה. "חבל שלא התקשרתם בלילה. זה הפיוז שכנראה קפץ מהגנרטור" לחשש קול הקטיפה "מיד יטופל, לא לדאוג, וגם ארוחת הבוקר תגיע מיד".

עשר דקות אחר כך התגלתה בעלת הקול במלוא הדרה. היא העיפה מבט נבוך בדמותי הנטועה בלב הסלון הקפוא חבושה במעיל עד צוואר. "מיד, מיד, אנחנו לא ערוכים לסופה שכזו", עדכנה בחיוך נבוך, כאילו השיכחה למלא סולר היא כורח מציאות הסערה, וחפזה לעיסוקיה נוכח מבטי הכבוי.

לפחות מארוחת הבוקר נהנינו, צמד אופטימיים חסרי תקנה. ואף שהתנור הפיץ את חומו מחדש - ולו רק לעוד שלוש השעות שנותרו עד לעזיבתנו - ואף שקול הקטיפה פטר אותנו מתשלום ונשא באשמת כלימתו, התנחמתי באזני עוללי שלפחות עוד ישנם צימרים רבים בגליל שמתייחסים לעצמם ברצינות רבה יותר. "עזוב, אבא", חייך בני הרחום, "העיקר שאנחנו נהנינו. תראה איך שהיא סבלה...".