מדינות באוסטרליה והפסיפיק ניו זילנד אוסטרליה פפואה ניו-גיני פיג'י ערים ואזורים באוסטרליה והפסיפיק סידני מלבורן למדינות נוספות באוסטרליה והפסיפיק
ישראל  >  גליל תחתון והעמקים  >  כתבות  >  גבעות אלונים - בלדה על שלושה גברים ונערה אחת
 
ראשי גליל תחתון והעמקים
 > המדריך השימושי לגליל תחתון והעמקים
 > כתבות על גליל תחתון והעמקים
 > המלצות לגליל תחתון והעמקים
 > מפות גליל תחתון והעמקים
 > חברות נסיעות גליל תחתון והעמקים
 > וידאו מגליל תחתון והעמקים
 > מומלצים בישראל              ⇐
 > אירועים בגליל תחתון והעמקים
ערוץ ישראל
ערוץ מגזין
איי סיישל: 10 דברים נפלאי..
גבעות אלונים: טיול בעקבות..
צילום - מצלמים בגליל
הדפסה
הדפסה ללא תמונות
שלחו כתבה
הערה למערכת
הוספת תגובה
הוספה למזוודה שלי
הורדה לקובץ- PDF
התחבר אלינו בפייסבוק
בתמונה הראשית: האנדרטה לזכרו של אלכסנדר זייד מסמלת כמה צדדים באישיותו: שומר על סוס, חקלאי על ההר, איש נערץ
 
 
גבעות אלונים - בלדה על שלושה גברים ונערה אחת
גבעות אלונים - בלדה על שלושה גברים ונערה אחת
 
נוף הוא לפעמים רק מעטה שמתחתיו רוחשות עלילות גבורה, אהבה ודם. טיול בגבעות הגליל התחתון הופך למסע אחר לגמרי כשהולכים לטייל בעקבותיו של אלכסנדר זייד, ממקימי "השומר", או בעקבות נערה עיקשת מתוך "פונטנלה" של מאיר שלו
תמר שנקר  |  צילום: טל גליק

הירשם/י לניוזלטר אתר מסע אחר "שבוע שבוע" - הרבה עניין וללא תשלום

מומלצים בישראל - אטרקציות, לינה, מסעדות וטיולים באיזור גליל תחתון והעמקים >>

לוּ רק היה אפשר הייתי מטיילת בגבעות אלונים בחברת ארבע דמויות שעבר זמנן. הייתי יוצאת עם ארבעתן לטיול קצר, מטרידה אותן כדרכי בכמה שאלות דחופות ונהנית מחברתן הטובה.
עם אלכסנדר זייד למשל הייתי יוצאת למסע רכוב על גב סוסתו הנאמנה ודוהרת איתו בין הגבעות. אלכסנדר – איש מרשים וכריזמטי - היה לוקח אותי, כך אני מקווה, לסיבוב בגבעות שיח' אבריק וחרתייה, ויחדיו היינו מבקרים בכמה מתחנות חייו ומותו.


אלכסנדר זייד: גבעות שיח' אבריק
אלכסנדר עלה מסיביר הרחוקה בשנת 1904. כמו רבים מחבריו לעלייה השנייה עבר את המסלול הנהוג באותם הימים ועבד כפועל פשוט במושבות, קטף הדרים, למד סתתות בבצלאל, ואז נדד צפונה (אנשי העלייה השנייה היו עסוקים לא מעט בנדודים, לפעמים בקבוצה לפעמים כיחידים, נדדו ממקום למקום ומיוזמה ליוזמה, מלהט חדש ללהט חדש יותר). כך היה אלכסנדר שותף פעיל בהקמת תל חי וכפר גלעדי, ב-1907 היה ממקימי ארגון השמירה העברי הראשון "בר גיורא", ולאחר מכן ממייסדי ארגון "השומר". ב-1926 השתקע בגבעות שיח' אבריק ובנה כאן את ביתו עם ציפורה אשתו (שכמו חלוצות אחרות נהגה ללבוש בגדי גברים). הוא הגיע על תקן שומר גלילי מטעם קק"ל, שקנתה אז אדמות באזור, קשר קשרים עם הבדואים בסביבה, ומכיוון שהיה כנראה איש רעים להתרועע ורבים נשאו אליו את עיניהם, הפך הבית על הגבעה לאכסניה לאמנים, לרועים ולמתיישבים בסביבה.

תחנה ראשונה: פסל אלכסנדר זייד
כשבאים מכיוון תל אביב, כמה רגעים אחרי צומת יקנעם ורגעים אחדים לפני צומת אלונים, נגלית בצד שמאל בראש הגבעה אנדרטה קטנה, פסלו של אלכסנדר זייד. מי שהיה פעם סמל ליהודי החדש הלך והתכווץ לכדי נקודה זעירה כמעט בלתי נראית בנוף, אגדה שנשתכחה.
את פסל הברונזה בנה דוד פולוס ב-1940, שנה אחרי שאלכסנדר מת. הפסל מסמל כמה מהצדדים באישיותו של שותפי לטיול - שומר על סוס, חקלאי על ההר, איש נערץ. מאז נסדק הפסל, ובשנות השמונים שופץ. אגב, המשורר אלכסנדר פן, גם הוא טיפוס לא סטנדרטי (שהשנה מציינים מאה שנה להולדתו) חיבר את השיר "אדמה אדמתי" לזכרו של זייד. כמה מטרים במורד הגבעה נמצא קבר שיח' אבריק המקודש למוסלמים, ובתווך - בין השיח' לסמל הציוני - שיחי צבר צומחים פרא. לא רחוק משם נמצא הבית שבו עדיין מתגוררים צאצאיו.

תחנה שנייה: זירת הרצח
מכאן נמשיך לרחוב השומרים בקריית טבעון. שם, בחשכה, ארב לאלכסנדר המוות (העולם נחלק בין מעטים שהיו רוצים לדעת את נסיבות מותם ובין כל היתר שדבקים בהדחקה המבורכת. אלכסנדר, בגלל היותו איש ללא חת, היה ודאי מעדיף לדעת, ומן הסתם היה מרביץ איזו קללה ברוסית). לא ברור מה היתה הסיבה לרצח, והיה גם מי שטען שמדובר בתאונה, מה שברור הוא שמותו בא לו בהפתעה. הנסיבות הן כדלקמן: בשעת לילה מאוחרת חזר אלכסנדר מאסיפת חברים בקיבוץ אלונים שישב באותם הימים לא רחוק מביתו. אלה היו ימי המרד הערבי (1939-1936), והמצב בארץ היה נפיץ. ירייה נורתה ואלכסנדר נרצח. הרוצח זוהה כבדואי מהסביבה, ונקמת הדם, כמנהג רועים, לא איחרה לבוא. בשליחות משפחת זייד נרצח הרוצח על ידי חבריו של זייד.

תחנה שלישית: קברות השומרים
משם אנחנו ממשיכים מרחק כמה צעדים לקברות השומרים, בית קברות קטן, שמיד מבחינים כי נעים להיקבר בו. אורנים וגושי סלע מקומי עוטפים את המצבות, ובעונת הפריחה מבצבצות כאן רקפות. אלכסנדר לא חנך את בית הקברות; היה זה בועז פרסוב, אחד מרועי הסביבה שטבע במעיין יצחקייה ונקבר כאן ראשון. במרכז בית הקברות קבורים בני הזוג זייד, לא רחוק מהם קבור בנם גיורא. 

אז הייתי מבקשת מאלכסנדר שיראה לי את מערת הקבורה שגילה, כך מספרים, והובילה לתגלית שהסעירה את דמיונם של ארכיאולוגים - עיר המתים הענקית בית שערים. העיר הזאת כבר קשורה לדמות הבאה שאותה הייתי רוצה לפגוש - רבי יהודה הנשיא.


רבי יהודה הנשיא: הגן הלאומי בית שערים
לרבי יהודה הנשיא הייתי פונה בגוף שלישי ("מה איתך, את רוצה לרכוב על סוסים עם רבנים?" אני יכולה כמעט לשמוע את סבי, שהיה איש דתי מן הסביבה וחיבב סיפורים, נוזף בי בחיבה).
לפי המסורת נולד רבי יהודה הנשיא בימי גזרות הקיסר הרומי אדריאנוס. מסורת ספציפית יותר אומרת שנולד בשעת מותו בייסורים של רבי עקיבא, ובכל מקרה מדובר בזמן מרד בר כוכבא (135-132 לספירה). המועד הזה סימבולי ומלמד לא מעט על פעולותיו ועל בחירותיו של האיש. רבי (בשל מעמדו המכובד כל כך הוא זכה דווקא לשם קיצור) פעל בתקופה לא פשוטה תחת השלטון הרומי. מתוקף תפקידו כנשיא הסנהדרין הוא עמד בראש ההנהגה הרוחנית והלאומית של יהודי הארץ באותה התקופה, ודמותו היתה למופת של מנהיגות. מנהיגות מזן נכחד. 

היו לו כמה מטרות: להקל על תנאי חייהם של יהודי הארץ, לחזק את מעמד הסנהדרין שבראשה עמד, להפיץ את ידיעת התורה בשכבות רחבות, ובעיקר לאחד את העם. הוא בחר בגישה פרגמטית וביצע זאת באופן בלתי מתפשר. למשל הוא הקפיד לכבד את השלטון הרומי ואף קשר עימו קשרים. לרבי, שהיה איש עשיר, היתה גם אופוזיציה, אולם היא בטלה בשישים, ומנהיגותו היתה בלתי ניתנת לערעור. 

המעשה החשוב ביותר המיוחס לו הוא חתימת המשנה. המשנה היא מערכת של דיונים בעל פה, בעיקר בתחומי ההלכה. במשך דורות שיננו התנאים את הדברים בעל פה, אולם רבי יהודה הנשיא הבין שיש צורך לעשות סדר בדיונים (הוא ערך אותם בשישה סדרים), להכריע בין מסורות, ובעיקר לחתום את אותם. מעשה החתימה אישר למעשה את הנאמר במשנה (הדיונים שנערכו לאחר מכן כונסו בתלמוד) ונתן לו תוקף, והיום כל התורה שבעל פה - החשובה במסורת היהודית לא פחות מהתורה שבכתב - נשענת על אותו נוסח מוסכם וכתוב. 

עיקר יופיו של בית שערים - אתר מרתק שלא כולם מכירים - נמצא מתחת לפני האדמה. בתוך סלע הגיר הרך יחסית חפורות עשרות מערות קבורה של אנשי היישוב היהודי בית שערים שפעל כאן בין המאות השנייה עד הרביעית לספירה. את רוב חייו העביר רבי יהודה הנשיא בבית שערים עד שעבר לציפורי. כשנפטר, נקבר כאן כמו שביקש. בעקבותיו נקברו כאן רבים מיהודי התפוצות כפי שמעידות כתובות שנמצאו באתר. מומלץ להיכנס למערות הקבורה הפתוחות לציבור (המערה שלפי המסורת נקבר בה רבי סגורה), להתרשם מהכתובות המעטרות את הקברים ולבקר גם בבית הכנסת ובבית הבד העתיקים שבסמוך לכביש המוביל לגן הלאומי. 

 בית שערים. עיקר יופיו של האתר נמצא מתחת לפני האדמה
בית שערים. עיקר יופיו של האתר נמצא מתחת לפני האדמה

גוטליב שומכר: מושב בית לחם הגלילית
ב-1906, בדיוק לפני מאה שנה, עלו לקרקע המתיישבים הטמפלרים - גרמנים נוצרים ששאפו לקרב את הגאולה - בבית לחם הגלילית. היו אלה בניהם של המתיישבים במושבה הטמפלרית הוותיקה בחיפה, שכמו כל דור שני ביקשו להגדיר את עצמם באופן עצמאי. גוטליב שומכר (1924-1857), בנו של יעקב שומכר, ממנהיגי התנועה הטמפלרית, היה זה שתכנן את המושבה. ללא ספק מדובר באיש רב פעלים וכישרונות: מהנדס, ארכיאולוג, ממתכנני תווי המסילה החיג'אזית וחוקר שידו כמעט בכל. הוא אף תכנן להקים כאן את ביתו ולעבוד כמו חלוצינו את האדמה, אך לבסוף לא נשאר כאן זמן רב וחזר אל העיר הגדולה שממנה בא. בחלקה של שומכר מתגורר כיום קובי פליישמן, שהפך את הטמפלרים לפרויקט חיים ומדריך סיורים בעקבותיהם. איתו אני יוצאת לטיול בבית לחם הגלילית.

תחנה ראשונה: החצר של שומכר
הסיפור של הטמפלרים הוא סיפור על חריצות, יזמות וזרות גדולה. הארץ כמעט שלא הכירה פרץ יזמות כזה: הם סללו כבישים, בנו מפעלים, הביאו מיכון חקלאי וכל הזמן הזה נותרו זרים ומרוחקים בכפריהם ובמושבותיהם.
הבית של משפחת פליישמן דומה מאוד למה שהיה בימי הטמפלרים - הרצפות, התריסים, המענשלך נותרו כשהיו. שלוש קומות יש לבית, ואנחנו יוצאים לסיור. כאן יִיבשו חזירים, כאן קבועים בתקרה כמה אדנים ממסילת רכבת העמק (שומכר, שהיה בעל קשרים במפעל הרכבות של העות'מאנים, דאג להשיג ככל הנראה כמה אדנים), כאן היה דיר החזירים וכאן יש גם צימרים.
בית לחם הגלילית של היום שומרת על יופייה האירופי. בתי אבן גדולים, תריסי עץ יפים מוגפים, בית העם ששימש מרכז רוחני לטמפלרים משמש גם היום את המושבניקים, רפתות טמפלריות גדולות נטושות בחצרות.

בית לחם הגלילית: תחנה אחרונה
בקצה בית לחם הגלילית יש חלקת אדמה קטנה שצריף עץ בצִדה. לקח אותי לשם קובי פליישמן. איפה קבורים הטמפלרים? שאלתי, ופליישמן, שלוקה כמוני (הרי זו מחלה) באותה החיבה לבתי קברות, נסע איתי לקצה המושב, הצביע על חלקה שברושים מסמנים אותה וסיפר איזו בדיחה על רוחות גרמנים שמשתוללות פה בלילות.

בתיה יופה: מושב אלוני אבא
בתיה יופה, הדמות האחרונה, חביבה עלי מכולן. ברא אותה מאיר שלו בספרו "פונטנלה". היא חפה מכל חשיבות היסטורית ובעלת אישיות נטולת כל רסן (המיתוסים המשולבים בספריו של שלו הם כמו רסן המוביל את הדמויות ושולט בחייהן). 

בתיה, אחת מארבע בנות שנולדו לאפופה יופה, איכר רב כוח וקשוח, היתה נערה עצמאית ועיקשת, נשמה צעירה וחופשית בעולם של אידיאות נוקשות. יום אחד, כשהיתה בת שבע עשרה, התלוותה אל דודה שביקר בוולדהיים (אלוני אבא של היום), הכפר של הגרמנים. בתיה, שאהבה מאוד גלידה, הלכה לקנות את הממתק אצל אחת ממשפחות הטמפלרים. יוהאן ריינהרדט, עלם צעיר מן הגרמנים, קרא לה לטייל עימו ביער האלונים, שעדיין מכסה את האזור.
"אביב היה. היער עלה על גדותיו בריחות, בצבעים, בציוצי חיזור אחרונים של ציפורים ובקריאות ראשונות של גוזלים ואפרוחים. העצים כבר התכסו עלווה חדשה... עלי הדודאים התרחבו... בתיה הלכה כמו שלימד אותה אביה ללכת בשדה, עם מקל ביד, על כל צרה שלא תבוא... יוהאן אחז בידו השמאלית אגודה של קנים דקים וקצרים, ומדי פעם גחן ותקע אחד מהם באדמה. 'ככה אני מסמן את הדודאים,' הסביר לה, 'ובעוד חודש וחצי אבוא לקטוף את הפירות.'" ("פונטנלה", עמוד 226). 

הגרמנים בזמנו של אפופה יופה לא התערבבו ביהודים, והיהודים לא התערבבו בגרמנים. ופתאום, ביער, לבלבה הרומנטיקה בין בתיה ליוהאן, והדבר נודע בציבור. אפופה לא התלבט, עלה על סוסתו ודהר לוולדהיים, אל החווה שבמזרח המושבה. "'אני מחפש את הבן שלך,' אמר אפופה... 'אל תדאג,' נמסך הלעג בקולה, 'גם אנחנו לא רוצים להתלכלך עם כלה יהודייה.' 'אמרי לו שייזהר!'... 'אנחנו לא מתחתנים עם יהודים, ולא שומעים איומים מיהודים, ואנחנו לא אוהבים לראות אתכם רוכבים על סוסים,' המשיכה גברת ריינהרדט... 'פה בארץ-ישראל יהודים ירכבו על סוסים ולא יבקשו סליחה.'" ("פונטנלה" עמודים 244-243), אמר הכפיל של אלכסנדר זייד. כשחזר הביתה כלא את בתו בצריף שבחצר, אולם לא לזמן רב. בתיה ברחה כשרק כותנתה לעורה ועברה להתגורר בוולדהיים. 

בזמן מלחמת העולם השנייה נחשבו בני המושבות הגרמניות לנתיני אויב (חלקם הזדהו עם התנועה הנאצית), והבריטים אסרו עליהם לצאת ולבוא מן המושבות עד שגורשו לאוסטרליה על ידי הבריטים ב-1948. לילה אחד, ככה מסופר ב"פונטנלה", קראו לאפופה ולאשתו לבוא לכפר הגרמנים. עומדים לגרש את בתיה לאוסטרליה, נאמר להם. הם התגנבו בלילה, עמדו מעבר לגדר וראו את בתם בפעם האחרונה. 

אלוני אבא (ולדהיים) מתויר פחות מבית לחם הגלילית, ובעיני הוא לא פחות יפה. כפר גרמני לא גדול שנוסד ב-1907 בידי גרמנים שעזבו את הכת הטמפלרית וחזרו לחיק הכנסייה האוונגליסטית (לכן יש בכפר כנסייה, לטמפלרים אין כנסיות). כדאי להקיף את הכנסייה היפה העומדת היום נעולה, ומשם להמשיך מזרחה אל מה שנראה, לפחות בדמיון, כמו בית החווה של משפחת ריינהרדט. בית אבן גדול, מבנה עצום ממדים בחצר ודקל וושינגטוניה מסמן אותו. עוד מעט תצא בתיה יופה מן הבית ותברך אותנו לשלום בשפת אביה.

נוסעים לגליל תחתון והעמקים?מסע אחר המרכז לנסיעות
ביקרתם בגליל תחתון והעמקים? אם כן שתפו אותנו כאן בתגובות בהתרשמותכם ובטיפים שלכם
 
   

כתבות נוספות מגליל תחתון והעמקים

נחל צלמון - טיול קליל נחל צלמון - טיול קליל ישראל - לישון על המים ישראל - לישון על המים
עוד כתבות מגליל תחתון והעמקים
תגובות פייסבוק
הדפסה
שלחו כתבה
 
תגובות
הוסף תגובה