|
באמצע העלייה מיוקנעם למוחרקה עומד עץ אלון בודד שהוא חבר שלי. אולי בגלל שהוא מסמן את סוף הקטע הקשה של העלייה; אולי בגלל ששם נפרשת לפניך כתף שלוחה קסומה ומנוקדת במאות אלונים וחרובים - שרידי יער שהתורכים כרתו כדי לבנות את מסילת רכבת העמק. ואולי בגלל שבפעם האחרונה שרכבנו שם, המריא מצמרת העץ שלי חיוואי ענק ויצא לטיסה מלכותית מעל העמק, מחפש את הנחשים שהם הדיאטה הקבועה שלו; ואולי בגלל שהזווית הדרמטית שממנה רואים מכאן את מנזר המוחרקה שמורה רק למי שמוכן לטפס לקרן הכרמל מיוקנעם, באחת העליות המיתולוגיות של הצפון.
כי אם אפשר להגיע למקום כלשהו בארץ דרך מדרון תלול של טרשים ובוץ במקום בדרך המלך, אתה יכול להיות סמוך ובטוח ששם רפי יתחיל את המסלול השבועי של הקבוצה. והפעם, לשם שינוי, יש לרכיבה שלנו מטרה ברורה וקונקרטית: למצוא שתי לטאות כתומות שמסתובבות איפשהו בהרי הכרמל. מי שאשם בפרשה הזאת הוא שוב דני הביולוג, שכל השבוע פימפם את רפי עם סיפורים על סלמנדרות שצצות מדי חורף בכרמל, ושהוא חייב לפגוש אותן. רפי מיד שלח לכולנו דואר נרגש עם המידע הקריטי הזה, כולל צילומי עירום של סלמנדרות שאותן הוא דג ברשת. ליתר ביטחון, הוא הוסיף כרגיל איומים והעלבות לאלה מאיתנו שמשום מה, המחשבה על חיפוש דו-חי ארסי ביום שישי של גשם ורוח במוחרקה איננה תמריץ מספק כדי לצאת בחמש בבוקר מהמיטה ברעננה.
 |
| בדרך פוגשים עדר פרות שמסתכלות עלינו בתמיהה |
השביל מיוקנעם לקרן הכרמל מטפס על השלוחה בזווית חדה, ואנחנו דבוקים עליו עם האופניים כמו שבעה זחלים עקשניים ורטובים. העיניים שורפות, הנשימה כבדה, והלב דופק בפראות. אבל אז קורה הנס הרגיל שהוא כנראה אחד הדברים שמחזירים אותנו שוב ושוב לעליות המטורפות האלה. על אף הטראומה הפיזיולוגית, ונגד חוקי ההיגיון והטבע, הגוף הקשיש מספק את הסחורה ומצליח להזיז את עצמו בצורה מרשימה במעלה ההר, והרכיבה שהתחילה בגשם מעצבן וקור חודר עצמות ומחשבות על מה אני עושה פה בכלל, הופכת לחוויה של התחזקות וצמיחה והתחדשות - חורף.
מגיעים לעץ שלי. החיוואי איננו, אבל כל השאר במקום. העמק אפוף בענן כבד שמדי פעם מגלה טפח ומכסה טפחיים. רוכבים מערבה בדרך הררית מעל נחל רקפת.
מדי פעם נפתח אשנב בענן ודרכו מבצבץ נוף פראי של מצוקים חדים וצמחיית יער עבותה. ממשיכים לרכוב בשביל בוצי שהצמיגים מתחפרים בו בעדינות ועושים רעש נעים. פוגשים עדר פרות שמסתכלות עלינו בתמיהה, ומגלים לפתע שאנחנו נמצאים באמצע מכלאת בקר, מדוושים באמצע ערמה ענקית של חרא. מילא, גם זה חלק מהעניין.
יוצאים מהחרא וממשיכים לסלמנדרות. כולם בחוסר אמון מוחלט שנמצא אותן, חוץ מדני ורפי שהאופטימיות שלהם היא מה שמאפשר לנו להיות פסימים מושבעים. מגיעים לבאר אבן עמוקה ודני אומר שכדאי לעצור ולחפש שם. הגשם מתחזק, אנחנו עשרים ק"מ מנקודת הסיום, ואני מציץ בייאוש טוטאלי לתוך הבאר. ואז, הפלא ופלא, משהו כתום מנצנץ אלי מהאפלה. אני יורד בזהירות לתחתית הבאר ושולה ממנה שני יצורים חלקלקים ויפהפיים - סלמנדרות. דני אומר שאורך החיים שלהן הוא 25 שנה ושהן נמצאות בכרמל מיליוני שנים ושהן מאוד נדירות. מעבירים את היצורים הקדמונים מיד ליד, מצלמים מכל הכיוונים, ונשטפים מהריר הרעלי שהן הפרישו עלינו.
הגשם הפך למבול ואנחנו כבר רטובים לגמרי. מחליטים לקצר את המסלול ולוותר על הביקור במנזר. חותכים לכביש של דליית אל כרמל וטסים בירידה ארוכה בין הנהגים הדרוזים שהם אפילו יותר מפחידים מנהגי המרכז. מגיעים ליוקנעם ומחליפים חיוכים של סיפוק והקלה. אורזים את האופניים על הטנדר של אבי, ומחליטים לעצור לניגוב מהיר במסעדת אל-באבור שבאום אל פאחם.
חלל הממלכה הקולינארית של האחים עבאס אפוף ריחות מופלאים, ומספק מקלט חמים ונינוח ממזג האוויר הדלוח בחוץ. גשם ורוח מכים בחלונות מכוסי אדים, ואנו יושבים ספונים לבטח סביב שולחן גדול שעליו מתחיל להיערם אוסף מבהיל של מעדנים: לבנה חמצמצה עם עלי חרדל, פיתות נימוחות ישר מהטאבון, מרק לבן חם וסמיך, כרובית בטחינה, גרגר נחלים, אורז וצנובר, עולש בר עם שמן זית ובצל, רוקאט, חוביזה, עלי סלק, תרד בר, זעתר, חמציצים... סימפוניה צבעונית של ירקות ועשבי חורף רעננים שנקטפו בדיוק באזור שבו רכבנו היום. אנחנו מנגבים ומצקצקים, מחליפים בדיחות וחידודים ולא רוצים שזה ייגמר. עוד מעט יגיע פינג'אן קפה עם מגש של כנאפה ובקלאווה. אחר הצהריים מתקדם בעצלתיים, והמסעדה כבר הומה משפחות והמולת סועדים.
לא רחוק מאיתנו, כעשרים ק"מ צפונה, שתי סלמנדרות כתומות מתחילות להתארגן לשנת לילה במעמקי באר אפלולית. השמש שוקעת בים התיכון, והענן שרבץ כל היום על העמק מתחיל להתרומם ולעטוף את הבאר. מזל שאף אחד לא יודע איפה הן מתחבאות. אנחנו בטוח לא מגלים.
|
