אוצר הזהב האבוד באקוודור

אילו כוכב המערבונים הוותיק לי מרווין היה עדיין בחיים, אולי היה אפשר ללהק אותו לגרסה האקוודוריאנית ל"מכורים לזהב". אלא שהפעם, גיבור הסרט הוא אינדיאני בשם רומיניאווי, ששרף את העיר קיטו והצפין את הזהב האינדיאני במעבה ההר שמשקיף על העיר. כל זאת, כדי למנוע מהכובשים הספרדים להשתלט עליו.

הזהב האינדיאני ניצל, לפי האמונה המקומית, בזכותה של "לה וירחן דל פנסיו" (בתולת הלחמנייה המתוקה), שלכבודה הוקם פסל מרשים על הר ה"פנסיו", הנושא את שמה. הפסל, 41 מטר גובהו, הוא המקבילה האקוודוריאנית לפסל החירות. כאשר חגים מעל שמי העיר אפשר לראות מחלון המטוס את הבתולה הקדושה של קיטו, שמגינה לא רק על הזהב אלא גם על המטוסים הנוחתים.

עשרות אלפי רודפי בצע והרפתקנים ספרדים, וגם חופרים קולוניאליים רשמיים, ניסו לגלות את הזהב האינדיאני האבוד של רומיניאווי, הטמון במערה סודית של האינקה. איש טרם הצליח. הבתולה שומרת עליו מכל משמר, אולי עד ליום שהאינדיאנים ישובו. לפני כעשרים שנה, תוכננה חפירת מנהרה לכלי רכב מתחת להר הפנסיו. אבל הבתולה נתגלתה למהנדס הראשי בחלום וציוותה עליו לבטל את התוכנית. במקומה, נחפרו שתי מנהרות אחרות. כך אבד אולי הסיכוי האחרון לגלות את זהב האינדיאנים.

סוד הלחמנייה המתוקה
קיטו הייתה אחת הערים החשובות בתרבות האינקה. עד לאמצע המאה ה-15 יישבו את מה שמכונה כיום אקוודור שבט הקאראס (Caras) הלוחמני באזור החוף, ושבט הקיטוס (Quitus) שוחרי השלום באזור ההר. שני השבטים התמזגו לבסוף לשבט אחד בשם שיירי (Shyri), שאותו הכניעו בני האינקה. אימפריית האינקה התפלגה בהמשך, ושני הפלגים שלה נלחמו זה בזה. הספרדים נחתו לראשונה בחופי אקוודור ב-1526, וניצלו את היחלשות האינקה על מנת להרחיב את שליטתם באזורי המדינה, עד שאיימו לכבוש את קיטו.

רומיניאווי, מפקד צבא האינקה של אטאוואלפה רצה למנוע בכל מחיר מהספרדים להשתלט על העיר החשובה ביותר לאינקאס. ב-1533 הוא הורה לשרוף אותה כליל ולהצפין את זהב האינדיאנים בהר שנקרא בשפת הקיצ'ואה האינדיאנית "שונגולומה" (לב). בהר, שנחשב באותם הימים כלב העיר, שכן מקדש אינדיאני לאל הירח ראיימי. אבל מה שראו האינדיאנים כלב, ראו הבאים אחריהם, הספרדים, כלחמנייה, ולכן העניקו להר את הכינוי פנסיו. הלחמנייה הזו הייתה בעיניהם מתוקה מאוד ושופעת זהב.

ימי הכיבושים הספרדיים באמריקה הלטינית התאפיינו בתקופה הראשונה בבהלה לזהב. גונסאלו פיסארו, אחיו של פרנסיסקו פיסארו, כובש פרו שלט בקיטו. סגנו של גונסאלו, פרנסיסקו דה אוריאנה, היה הראשון שניסה לחפש את זהב האינדיאנים במעבה ההר. אחריו באו רבים אחרים שניסו לחפור בבטן האדמה, אבל הבתולה ידעה, כאמור, לשמור עליו. מאז הפכה הבתולה, ששמה המקורי אאוגוסטה ריינה, לקדושה המרכזית של קיטו. ב-1892 ניתן לה השם "לה וירחן דל פנסיו", על שם ההר שעליו היא שומרת.

בתולה יקרה מפז
הראשון שעמד על חשיבותה של הקדושה ורצה להציב אנדרטה לכבודה היה הפסל הספרדי-אקדווריאני הנודע מהמאה ה-16, ברנרדו לה גרדה, שנמנה עם הראשונים שהעמידו את אסכולת קיטו באמנות המכונה "אסקואלה קיטניה" – שילוב של תרבות אינדיאנית ותפיסות דתיות מספרד. לה גרדה, שהושפע מאוד מאמן אינדיאני בשם מנואל צ'ילי, בנה פסל עץ של הקדושה, שעל סמך הדגם שלו בנה צוות של פסלים, בראשות אאוגוסטין דה הראר מטורס, את פסל המתכת הענק, שהוצב בראש ההר ב-1975. תהליך בניית הפסל, העשוי מיותר מ-7,000 פיסות מתכת (שילוב של טיטניום, ברזל ונחושת), והצבתו מתועדים במוזיאון שנמצא בבסיס האבן שלו. מי שנכנס למוזיאון, מנצל זאת כדי לחרוט את שמו על פיסת מתכת של פסל הבתולה, כסגולה למזל.

בעבר שכן בראש ההר מחנה צבאי של הספרדים. הגנרל אנטוניו חוסה סוקרה, שמחנהו שכן ממול, הצליח להכניע את הספרדים בקרב שהתקיים ב-24 במאי 1822, וקרוי בדפי ההירואיזם המקומי "לה בטאייה דל פיצ'ינצ'ה", אותו הר געש מזרה אימים שחולש על העיר ויורק מעת לעת לבה. הקיטנים מאמינים שסוקרה, שעל שמו נקרא לימים המטבע המקומי שהוחלף בינתיים בדולר, זכה בניצחון בזכות הקדושה. למדונה יש, אפוא, תפקיד מרכזי לא רק בהיסטוריה של אקוודור, אלא גם בחיי היומיום שלה. היא מוזכרת תדיר בתפילות, בשיחות פרטיות או באירועים ציבוריים, ומייחסים לה מעשי ניסים רבים מיני ספור.

ביקור אצל הקדושה
ביום שהלכתי לבקר את הקדושה של קיטו, לה וירחן דל פנסיו, בדיוק נגמרו הלחמניות שרציתי לקנות לארוחת הבוקר במכולת בשכונת סן חואן בקיטו, שבה השתכנתי, המכונה "הבלקון של קיטו". אולי הקדושה הענישה אותי שכבר שבועיים אני מבטיח לה ולעצמי שאעלה אליה לרגל ואשתטח על פסלה, אבל תמיד אני מבטל.

האוטובוס להר פנסיו יוצא מתחנת El Tejar (מחיר: 25 סנט), תחנה שבה עוצרים גם האוטובוסים הנוסעים לאוטבלו. האוטובוס מטפס באיטיות במעלה ההר התלול (קיטו בנויה בגובה 2,850 מטר מעל פני הים). מן החלון נשקף נוף מרהיב של העיר העתיקה, שמסביר מדוע אונסק"ו הכליל את העיר הקולוניאלית ברשימת האתרים לשימור העולמיים. הבתים התלויים על ההר מסוידים ברובם לבן, ולרגע נדמה שנחתתי בטעות ביוון ולא באקוודור. כיאה לאתר קדוש, מודים נוסעי האוטובוס לנהג שהביאם בשלום לפסגת ההר, באמירת התודה המקובלת באקוודור: "דיוס טה פאגה" (בתרגום חופשי: אלוהים ישלם לך, במובן יגמול לך טובה).

מן הפסגה נשקף נוף יפה אף יותר. הטיילת מקיפה את ההר סביב-סביב, מה שמאפשר להשקיף על קיטו כולה, עיר בת כ-1.2 מיליון תושבים, שרחשיה נשמעים בבירור עד לפסגה (מלמעלה שומעים אפילו את קולות הרוכלים הרבים המאכלסים את רחובותיה ומכריזים במגפון על מרכולתם).

המדונה הקדושה משקיפה בגאון לא רק על העיר שאת תושביה הצילה אלא גם על המוני המבקרים, שמנצלים את יום ראשון כדי לערוך פיקניקים במקום. את ראשה מקיפה הילה, היא חובשת כתר ויש לה כנפיים. בידה היא אוחזת שרשרת ברזל גדולה, שבעזרתה היא מושלת, לפי האמונה, על הגיהנום. פסלה בנוי על אטלס, שעליו כרוך נחש בעל ראש מפלצתי, המסמל את הגיהנום ועולם השדים. תפקידה של הבתולה הוא להגן על העיר לא רק מפני הרוע והאפוקליפסות, אלא גם מפני רעידות האדמה.

למרגלות הפסל, ניצב מבנה ששמו "לה אויה" (סיר, קדירה), שנראה יותר כמו כד הפוך או פעמון. לפי האמונה המקומית, זהו הפתח למערה הסודית שבה נטמן הזהב האינדיאני האבוד, שאיש לא הצליח למצוא, וגם לא אני, בשעה שביקרתי שם. אל המערה, כמובן, אי אפשר להיכנס, אבל אל ה"פעמון" הכניסה מותרת. בכרכוב הכניסה תבליט של שמש, שהוא כאן על תקן המזוזה. מסדרון הכניסה משמש כמוזיאון, ועל קירותיו תלויים צילומים היסטוריים של קיטו. חלל הפעמון עטור בציורים אינדיאניים של רומיניאווי ושל יריביו הספרדים, שלא במפתיע צויירו כמו דיאבלוס (שדים).
רק תיירים ומבקרים מקומיים פגשתי בהר הפנסיו, ואף לא אינדיאני טהור אחד לרפואה. וכאמור, גם לא אף מטיל זהב אחד.