נדמה שראש השנה, שנחוג כבר בימי הבבלים, לפני כ־4,000 שנה, הוא החג העתיק ביותר בהיסטוריה האנושית. נראה שכל התרבויות קוצבות לעצמן מועדים וזמנים שחוזרים על עצמם שוב ושוב בריתמוס קבוע. פעם בשנה מאפסים את הלוח ומתחילים מהתחלה – טכנית וסימבולית. ה"איפוס" בא לידי ביטוי באופנים שונים, אבל בתרבויות רבות רואים בחג הזדמנות להתחלות חדשות במובן האישי, מחשבון נפש רוחני ועד החלטות כמו להפסיק לעשן ולעשות דיאטה. אגב, החלטות כאלה היו מקובלות כבר אצל הבבלים, שהבטיחו לעצמם שבשנה החדשה יחזירו כלים חקלאיים ששאלו משכניהם ושכחו להחזיר. מבחינת החקלאים במזרח התיכון הקדום, היה הגיוני לקבוע את ראש השנה באביב: עונה של נביטה, המלטות והתחלות חדשות. ברגע שהאסטרונומים הכוהנים הבבלים זיהו את הירח החדש, שעלה אחרי יום השיוויון האביבי, ב־21 במרץ, הם הכריזו על חגיגות שנמשכו 11 יום. גם מהלוח העברי הקדום ניכר כי ראו אז בחודש ניסן, חודש האביב, את הראשון בחודשי השנה. כבר בתקופת המקרא היו ככל הנראה "שתי התחלות" לשנה: האחת באביב והאחרת בסתיו, וכך ציין חודש תשרי את סוף השנה החקלאית (אסיף) ואת תחילתה של השנה החקלאית החדשה. עד היום יש תרבויות שחוגגות את ראש השנה במועד האביבי, בהן האיראנים, הזורואסתרים והבהאים, שמקפידים לחגוג אותו ב־21 במרס. התאילנדים חוגגים את ראש השנה שלהם באמצע אפריל, וכך גם כמה קבוצות בהודו. אחרים חוגגים בסתיו (ההודים באוקטובר־נובמבר, האתיופים בספטמבר), אך ברוב רובו של העולם מקבלים את פניה של השנה החדשה בחורף דווקא (הסינים, הטייוואנים, הווייטנאמים וכן כל העולם המערבי והנוצרי). אבל לא משנה מתי חל החג, לפי איזו מסורת ולפי איזה לוח שנה, מתברר שלחוגגים השונים יש לא מעט מכנים משותפים. פעמים רבות הם מנקים היטב את הבית ומסלקים דברים שכבר אין בהם צורך, בבחינת "ישן מפני חדש תוציא". ברוב המקומות משתדלים כולם – אפילו העניים ביותר – ללבוש בגדים חדשים בצבע שנחשב מביא מזל באותה התרבות. עוד מכנה משותף לחוגגים הוא ראיית המים כאלמנט בעל אופי מטהר (בדומה ל"תשליך" היהודי): הטבילה בנוסח ההודי, הצבת קנקן עם מי ורדים או קערת מים ובה דג זהב חי על השולחן בנוסח הפרסי או החלפת מים טריים באגרטלים בנוסח היווני. מלבד זאת כמעט תמיד יש לחג אופי משפחתי וקהילתי, אוכלים בו הרבה ואף מקפידים על אוכל סמלי – לא פעם מתוק – שמבטא תקוות ושאיפות למזל טוב. להלן שבע דוגמאות נבחרות לחגיגות ראש השנה בתרבויות שונות ברחבי העולם.
סונגקראן, תאילנדמתי חוגגים: 13־15 באפריל (בכמה מקומות גם ב־19 בחודש) איך חוגגים: היום שלפני החג מוקדש לניקיון יסודי של הבית ולשרפת דברים מיותרים. למחרת מתכנסים כל בני המשפחה לסעודה גדולה, ולא שוכחים לשים בצד מנות עבור הנזירים. למחרת לובשים בגדים חדשים וחגיגיים, מצטיידים בחול ובמנחות לנזירים, והולכים למקדש. מהחול מכינים פירמידה קטנה בחצר המקדש ומקשטים אותה בדגלונים, בפרחים, בקטורת ובנרות. מטרת המנהג הקדום היא ככל הנראה להעלות את מפלס האדמה של המנזר ובכך לסייע לנזירים להתגונן מפני שיטפונות. עוד מצוות חשובות בחג הן לשחרר ציפורים מכלוביהן, להחזיר דגים לנהר, ובכלל – לעשות מעשים טובים לשיפור הקארמה.
המאפיין הבולט ביותר של הסונגקראן הוא היותו חג מים, המשמשים להיטהרות מבחינה דתית. צעירים מזים מים מבושמים על ידיהם של המבוגרים מהם במחווה סמלית של שטיפת החטאים ומאחלים להם איחולי בריאות ואושר ומזל טוב, וכל פסלי הבודהא במקדש ובבית נשטפים ביסודיות. אחרי מילוי המצוות, עשיית המעשים הטובים ומתן הכבוד למבוגרים ולרוחות האבות מתחילה ההתפרעות הגדולה. כל האמצעים כשרים: אקדחי מים, צינורות, בקבוקים ודליים. כולם מתיזים על כולם: מוכרים בחנויות על הקונים, מלצרים על הלקוחות, תושבים על תיירים. טנדרים נוסעים סביב עם מֵכלי מים, וצעירים צוהלים ממלאים רובי מים ומרססים לכל עבר. מכיוון שאפריל הוא החודש החם היותר בתאילנד, המים מתקבלים בדרך כלל ברוח טובה.
גואו ניאן, סין |
 |
| קישוט של בובה המסמלת שגשוג ומזל טוב, לקראת ראש השנה הסיני |
זהו חג משפחתי מאוד, ובני המשפחה המורחבת מתכנסים יחדיו בערב החג לטקסים ביתיים ולאכילת ארוחת חג מסורתית עשירה שמרכיביה מתוכננים בדייקנות להבאת מזל טוב, עושר, בריאות ואריכות ימים. הילדים חולקים כבוד למבוגרים וקדים ומשתחווים לפני הוריהם, ואלה משתחווים בתורם לפני הסבא והסבתא. אחר כך משתחווים כולם לפני המזבח הביתי שמגלם את רוחותיהם של אבות המשפחה. המבוגרים נותנים לצעירים מעטפות אדומות ובהן מטבעות כסף. בערב הזה הילדים נשארים ערים עד שעה מאוחרת, משום שעל פי האמונה, ככל שהם ערים עד שעה מאוחרת יותר – כך יזכו הוריהם לאריכות ימים מופלגת יותר. יתר ימי החג מוקדשים לביקורי קרובים וחברים, לתפילה במקדשים, לפולחן לאל המטבח ולעוד מנהגים.
דיוואלי, הודו
מתי חוגגים: ההודים אינם חוגגים את ראש השנה בתאריך אחד. בחלקים השונים של התת־יבשת יש מנהגים שונים ותאריכים שונים, וקצרה היריעה מלמנות את כולם. הדיוואלי, למשל, הוא חג פופולרי ברוב חלקי הודו וחוגגים אותו במשך ארבעה־חמישה ימים בסביבות אוקטובר־נובמבר. בכמה מקומות מתחילים את החג ביומו השני, אולם רק בצפון־מערב הודו רואים בדיוואלי את ראש השנה. בבנגל, למשל, חוגגים ראש שנה אחר, שאמנם יש לו כמה מאפיינים דומים, אבל הוא מתקיים בדרך כלל ב־13 וב־14 באפריל דווקא.
 |
| מנורות שמן במקדש לכבוד הדיוואלי, פסטיבל האורות ההודי המציין את ניצחון האור על החושך |
מה חוגגים: דיוואלי הוא אחד החגים העתיקים ביותר בהינדואיזם, והוא מכונה גם "פסטיבל האורות". עניינו ניצחון הטוב על הרע, האור על החושך. החג מציין את ניצחונו של האל ראמה על מלך השדים ראוונה ואת חזרתו מהגלות, ומקושר גם לאלת השפע לקשמי.
איך חוגגים: לקראת בואו של החג מקובל לנקות את הבית, לאווררו היטב ולפתוח את כל החלונות כדי לתת להשפעתה הברוכה של לקשמי להיכנס פנימה. בערב החג נהוג להדליק מנורות שמן רבות ולהציבן בכל פינות הבית, בחצר, במרפסת, בגינה ועל הגג. שמי הלילה מוארים בזיקוקים, והמונים מתקבצים ברחובות כדי לצפות בהם ובסצנות מומחזות מתוך האפוס "ראמאיאנה", המספר את סיפור הקרב המיתולוגי בין ראמה וצבאותיו לעולם השדים. זהו חג משפחתי, ונהוג לתת לילדים מתנות וממתקים.
בבנגל, למשל, מקשטים את הכניסה לבית בציורים שאמורים להביא מזל טוב, ובמרכזם מציבים קערה שעליה מצוירת סוואסטיקה (צלב קרס, סמל הודי עתיק) סמלית באדום, ובתוכה מים קדושים, ענף של עץ מנגו ובו חמש זמורות וכמה עלים. גם כאן מקובל לנקות ביסודיות, לקשט בזרי פרחים ולקיים טקס פוג'ה (תפילה, פולחן) לאלת השפע.
 |
| בערב חג הדיוואלי מדליקים ברחבי הודו נרות ומנורות מיוחדות |
אנקוטטש, אתיופיה
מתי חוגגים: 11 בספטמבר.
מה חוגגים: אתיופיה משתמשת עדיין בלוח האתיופי, שלפיו יש בשנה 12 חודשים שבהם שלושים יום, ועוד חודש, ה־13 במספר, שבו חמישה או שישה ימים (תלוי אם זו שנה מעוברת). ראש השנה, הנקרא אנקוטטש, חל ב־11 בספטמבר לפי הלוח הגריגוריאני (המערבי), בסופה של עונת הגשמים הגדולים. האזורים החקלאיים מתכסים אז ירוק רענן ושפע פרחים, ולכן החג הוא בעצם חג האביב.
איך חוגגים: מקובל שכל בני המשפחה, גם אלה שגרים רחוק, מתאספים לארוחת ערב גדולה. הילדים לובשים בגדים חדשים, רצוי בצבע לבן, ומעניקים זרי פרחים למארחים (בערים הגדולות שולחים כרטיסי ברכה לשנה טובה במקום הזר המסורתי).
בכפרים מקובל לרקוד, לנגן ולשיר, ובערב להדליק מדורות. לפי המסורת הנוצרית המקומית, זהו גם חגו של יוחנן המטביל, וחגו משולב בהילולה. ראש השנה הוא חג גדול לילדים: ילדים ובני נוער מסתובבים בין הבתים, שרים משירי החג ומקבלים מעות מהשכנים.
 |
| טקס קפה באתיופיה. בני המשפחה לובשים לבן ומתאספים לארוחה גדולה |
אניו וייחו, אקוודור
מתי חוגגים: 31 בדצמבר.
מה חוגגים: בסיום השנה האזרחית־הנוצרית נמהלו שרידים של מאגיה קדומה באמונה עממית לכדי פולקלור ייחודי.
איך חוגגים: אחת המסורות המעניינות היא חגיגת האניו וייחו (מילולית: השנה הישנה). תושבי אקוודור מציבים מחוץ לבתיהם דחלילים ובובות סמרטוטים המסמלים את השנה החולפת ומציתים אותם בחצות. באש אמור להתכלות גם המזל הרע, והחטאים של השנה שהסתיימה עולים בלהבות. אם השנה החולפת היתה גרועה במיוחד בועטים בדחליל או חובטים בו במקלות לפני שמציתים אותו. בעת האחרונה יש המעצבים את הבובות בדמותם של פוליטיקאים ושאר דמויות שלא היו אהודות באותה השנה (בן־לאדן, למשל, פופולרי מאוד בימים האלה).
ילדים, נשים וגם גברים נוהגים להתחפש ל"אלמנת השנה הישנה" העולה על המוקד. הם לובשים שחורים, "בוכים" ואוספים כסף ל"לוויה". הילדים תמיד מוכנים להתפשר גם על ממתקים. יש כאלה שאפילו כותבים "צוואה" ומפרטים בה את הרעות החולות שפקדו את בני המשפחה במהלך השנה ואת החטאים שחטאו. הם קוראים את הטקסט בזמן שהבובה נשרפת, וזכר השנה החולפת נמוג גם הוא בעשן.
 |
| חגיגות השנה החדשה באקוודור. מתחפשים ל"אלמנת השנה הישנה" |
אניו וייחו, אקוודור
מתי חוגגים: 31 בדצמבר.
מה חוגגים: בסיום השנה האזרחית־הנוצרית נמהלו שרידים של מאגיה קדומה באמונה עממית לכדי פולקלור ייחודי.
איך חוגגים: אחת המסורות המעניינות היא חגיגת האניו וייחו (מילולית: השנה הישנה). תושבי אקוודור מציבים מחוץ לבתיהם דחלילים ובובות סמרטוטים המסמלים את השנה החולפת ומציתים אותם בחצות. באש אמור להתכלות גם המזל הרע, והחטאים של השנה שהסתיימה עולים בלהבות. אם השנה החולפת היתה גרועה במיוחד בועטים בדחליל או חובטים בו במקלות לפני שמציתים אותו. בעת האחרונה יש המעצבים את הבובות בדמותם של פוליטיקאים ושאר דמויות שלא היו אהודות באותה השנה (בן־לאדן, למשל, פופולרי מאוד בימים האלה).
ילדים, נשים וגם גברים נוהגים להתחפש ל"אלמנת השנה הישנה" העולה על המוקד. הם לובשים שחורים, "בוכים" ואוספים כסף ל"לוויה". הילדים תמיד מוכנים להתפשר גם על ממתקים. יש כאלה שאפילו כותבים "צוואה" ומפרטים בה את הרעות החולות שפקדו את בני המשפחה במהלך השנה ואת החטאים שחטאו. הם קוראים את הטקסט בזמן שהבובה נשרפת, וזכר השנה החולפת נמוג גם הוא בעשן.
 |
| חגיגות השנה החדשה באקוודור. בדיוק בחצות שורפים את הבובות הענקיות, שמסמלות את השנה החולפת |
יום ואסילי הקדוש, יוון
מתי חוגגים: 1 בינואר (בכמה מקומות משמרים עדיין גם את המועד הקדום, 1 בספטמבר, שהוא ראש השנה החקלאי).
מה חוגגים: 1 בינואר הוא התאריך החשוב ביותר ביוון, אפילו יותר מחג המולד, משום שזהו צירוף של חג השנה החדשה עם יום ואסילי הקדוש, אחד מאבות הכנסייה היוונית־אורתודוקסית, המציין לפי המסורת הנוצרית את יום פטירתו. הקדוש מזוהה עם נדיבות ועם טוב לב, ולפי האגדה הוא מגיע בלילה להטמין מתנות בנעלי הילדים, מעין סנטה קלאוס יווני.
איך חוגגים: אחד הידועים שבמנהגי החג הוא אכילת מאפה מיוחד שנקרא ואסילופיתה, שבתוכו טומנים מטבע. חלוקת המנות קבועה: הפרוסה הראשונה לוואסילי הקדוש, הבאה בתור מוקדשת לבית המשפחה, זו שאחריה מיועדת לבן המשפחה הבכיר ביותר, וכך הלאה בסדר יורד עד לצעיר ביותר. אין שוכחים להקצות פרוסה גדולה לעניים ופרוסה לחיות הבית. מי שבפרוסתו התגלה המטבע יזכה במזל במשך השנה כולה. מקור המנהג באגדה על ואסיליוס הקדוש, שסייע לאנשים לשלם את מסיהם על ידי כך שלקח מהם חפצי ערך כדי לתתם לשליט, ואחר כך אפה לחם שבו הופיעו כבמעשה נסים הפריטים שניתנו כמס. מלבד הוואסילופיתה מציבים על השולחן גם אגוזים, ענפי זית, פֵרות טריים ודבש – כולם סמלים לשפע ולמזל בשנה החדשה.
במקומות רבים ביוון נותרו שרידים גם לראש השנה הקדום יותר שנחוג בשעתו ב־1 בספטמבר, ראשית עונת הזריעה. יש הנוהגים להביא לכנסייה צלחת זרעים ולבקש מהכומר לברך אותם; במקומות אחרים, כמו האי קוס למשל, השתמר מנהג אחר: מכינים מעין טנא, זר קלוע שמניחים בו רימונים, ענבים, חבושים וראשי שום, וטובלים אותו בים כסגולה לשנה פורייה ומבורכת. את הזר של השנה שעברה משלחים אל הגלים. את המקלעת של השנה החדשה תולים בבית, ובספטמבר הבא תשולח גם היא אל הים. מקובל גם להביא הביתה מהטקס מי ים לסגולה להגנה ולמזל טוב. קישור החג למים הוא שריד מהחג הפגאני הקדום שבו נהגו להגיש מנחות לניאדות (נימפות) שהיו ישויות האחראיות על מעיינות, על נחלים ועל אגמים, כדי להודות על המים של השנה שעברה ולהבטיח שפע מים לשנה החדשה.
 |
| צעירה איראנית עורכת קניות לכבוד הנואורוז. על שולחן החג ניצבים פריטים שיש להם משמעות סמלית, בהם קערה עם דגי זהב חיים |
נואורוז, איראן
מתי חוגגים: 21 במרץ (האקווינוקס, יום ההשתוות האביבי, שבו היום והלילה שווים באורכם. רואים בו את היום הראשון של האביב).
מה חוגגים: החג, המכונה נואורוז, הוא חג פרסי לאומי שנחגג כראש השנה האיראני. שלא כמו חגים אחרים באיראן, הוא משותף לדתות שונות ולזרמים שונים. משך החג 13 ימים, והם מוגדרים כזמן של התחדשות ושמחה. יש הגורסים כי החג מקורו במלך ג'משיד האגדי, שקבע לפני כ־15 אלף שנה כי יש לחגוג את המעבר שעשתה החברה הפרסית הקדומה מחברת ציידים נודדים לחברת חקלאים יושבי קבע. אחרים מקשרים את החג למסורות חקלאיות של פריון האדמה ובעיקר למסורת הפרסית־הזורואסתרית הקדומה.
איך חוגגים: בימים שלפני החג מנקים את הבית ביסודיות. קונים בגדים חדשים, ואם היד אינה משגת, משתדלים לקנות לפחות פריט חדש אחד, לרוב נעליים. נהוג להנביט קצת לפני החג גרעיני חיטה ושעורה, שמסמלים התחלה חדשה, ולקשט את הבית בשיבולים,בגרעיני דגן ובקטניות, שמסמלים שפע וברכה. את הקישוטים יש לשמור 13 יום, ואז להשליכם לנהר.
המשפחה מתאספת מסביב לשולחן ערוך על פי כללי הטקס: מונחים עליו שבעה פריטים שיש סביבם מארג שלם של סמלים מורכבים הנוגעים למסורות פרסיות עתיקות. כל שבעת הפריטים מתחילים באות הפרסית המקבילה לסמ"ך: תפוח (בפרסית – סיב), יקינטון (בפרסית – סונבול), פודינג שנקרא סאמאנו ועוד, כולם מסמלים מידות טובות ומזל טוב – מאושר ובריאות, דרך סבלנות ויופי ועד חיים ולידה מחדש. בתקופה הזורואסתרית נמנה גם יין עם המרכיבים, אבל עם הכיבוש המוסלמי הוא הומר בחומץ, בפרסית – סרקה, העומד גם בדרישות האסלאם וגם בתקן האיות.
על שולחן החג ניצבים עוד פריטים. אמנם אין הם מתחילים בסמ"ך, אך גם להם משמעות סמלית: קערה עם דגי זהב חיים, ביצים מצוירות המסמלות פריון, קנקן עם מי ורדים, נרות ומראות. המראות מסמלות התבוננות עצמית, הנרות מבטאים את האור, והדלקת נרות אל מול המראה מגדילה ומעצימה את האור. ליד כל אלה יש כמובן גם ספר קוראן.
____
צילומים: רויטרס, אייסטוק, Tevaprapas Makklay, GFDL