היום הראשון: מצומת מאיר שפיה לגן הלאומי קיסריה
ספק ערפל ספק אובך של שעות הבוקר המוקדמות מקדם את פני. אני חוצה את כביש 70 והולך דרך מעבר תת־קרקעי אל שמורת אלונה. שורות־שורות של זמורות גפנים באדמה החומה ומטעי עצים שפורחים בסגול וורוד משרים אווירה קסומה. רעש מחריש אוזניים שמגיע ממחצבת שפיה מזכיר שאני בתחילתו של עוד יום בשביל ישראל.
פה נטמן נדבן בעין צור, מעיין משופץ שלידו שרידים של בית מרחץ רומי, אני נפגש עם תמר ארבל שעובדת בגני רמת הנדיב. תמר מנסה לפתוח סתימה בבריכת המעיין ומספרת שפעם היא חפרה את הנִקבּה הזאת – שכיום חסומה מטעמי בטיחות – עם חוג הסיור שהדריכה, והם הוציאו ממנה את כל הבוץ שחסם אותה. אחרי החפירה הגיע ארכיאולוג עם גלאי מתכות, ובעומק לא רב התגלה מטמון של מטבעות מהתקופה הביזנטית שהעיד כנראה על היות המעיין באר משאלות. מהמעיין אני ממשיך בשבילי פארק הטבע רמת הנדיב, הידוע בזכות אחוזת הקבר המרשימה של הזוג אדמונד (בנימין) ואדלאיד (עדה) דה רוטשילד, שעצמותיהם הועלו ארצה ונטמנו כאן בטקס ממלכתי
ב־1954. ההגדרה "פארק טבע" ייחודית ל־4,500 הדונם שבבעלות משפחת רוטשילד ושמנוהלים על ידי קרן רוטשילד. חוק מיוחד, "חוק רמת הנדיב", מסדיר את ייעוד הקרקע הפרטית הזאת כדי שגם הציבור יוכל ליהנות ממנה.
נוסף על היות המקום אתר פיקניקים ואתר היסטורי חשוב, נערכות בפארק פעילויות מחקריות כמו מחקר על רעיית עזים מבוקרת ביערות, ועוברים בו מסלולי הליכה רבים. בגנים המקיפים את אחוזת הקבר עצמה, שהם מהיפים והמטופחים ביותר בארץ, יש שבילים מותאמים לכיסאות גלגלים, גן של צמחי תבלין ובושם מותאם לכבדי ראייה ועוד גנים ייחודיים. לאחר שאני משתחל בינות לקבוצות של תלמידי בית ספר שמתקשים להפגין ידע על הנדיב הידוע לאכזבת המדריכות ומוריהם, אני מגיע לאחוזת הקבר החצובה ומשם ממשיך בשביל לחורבת עקב (מנצור אל־עקאב) כשמסביבי פורחים במלוא תפארתם אלפי כלניות ופרחים אחרים. חורבת עקב היא בית אחוזה יהודי משוחזר מימי בית שני שניצב בקצה שמורת חוטם הכרמל. קבוצת תלמידי תיכון מפורדיס עמלים על פתרון כתב חידה, בעברית משום מה, שעוסק בשמות יישובי הסביבה, ואני לא מצליח לעזור להם. תיכוניסטית מקרני שומרון שמטיילת באזור פותרת את כתב החידה בקלות. "זה עניין של אימון, אני רגילה מבית ספר", היא אומרת. כשמשקיפים מהתצפית הנהדרת של חוטם הכרמל ומבחינים בפיתוח המואץ של אזור בנימינה ופרדס חנה, מבינים שפארק הטבע הפרטי הזה הוא ריאה ירוקה חיונית.
שני עולמות מופרדים בתלולית
לא עוברת. אני מתייאש וחוצה את הערוץ לכיוון מושב בית חנניה, ואז כמובן חולפת רכבת. מעברו האחד של הכביש במושב השלו בית חנניה ניצבת שורת בתים, ומעברו האחר מצויים שרידי אמת המים העתיקה והמרשימה שנבנתה בימי הקיסר אדריאנוס (המאה הראשונה והשנייה לספירה) והיתה אחת מהמערכות שהובילו מים לקיסריה. העיט – סמל הלגיון הרומי העשירי – וכתובת המייחסת את בניית האמה ללגיון העשירי חקוקים על אבני האמה כ־15 מטר ממערב לכביש על הדופן הצפונית. ההליכה לאורך שרידי אמת המים מבית חנניה ועד לג'יסר א־זרקא מקסימה ומיוחדת, אך איני מבין את פשר ההזנחה של האמה הייחודית הזאת. במרכז הכפר מחכים לי מונטהא עמאש, תושבת הכפר ופעילה חברתית בת 23 שלומדת מדעי ההתנהגות וחינוך, ונדב ארד שעובד במקום. הם לוקחים אותי לסיור בסמטאות הכפר עד לסוללת העפר שבין קיסריה לג'יסר, שאותה הקימו תושבי קיסריה. על תלולית העפר הגבוהה ניטעו עצים צעירים ונשתל דשא, כאילו כדי להסוות את הבעיות הרבות ואת הפערים שיש משני עברי התלולית. תושבי קיסריה חוששים מגנבות ומפריצות, אבל גם מירידת ערך דירותיהם הקרובות לכפר בעל התדמית הבעייתית — אחוזי אבטלה גבוהים, פשע, סמים, רצח על רקע כבוד המשפחה ועוני. ערביי ישראל אינם מתחתנים עם תושבי ג'יסר מסיבות חברתיות היסטוריות, ולכן יש בקרבם ריבוי יוצא דופן של נישואין בתוך המשפחה.
הכפר תחום מכל צדדיו בלי כל יכולת להתפתח: הים ממערב, קיבוץ מעגן מיכאל מצפון, קיסריה מדרום וכביש מהיר ממזרח.
השביל עובר במרכז הכפר לכיוון מערב, עד שהוא מגיע לראשונה אל הים התיכון. חולות חוף הים והסלעים המבצבצים מן המים, הדייגים היוצאים בסירות אל הים מן החושות שלהם, שפך נחל תנינים והגשר ההרוס יוצרים חוף יפה ומיוחד ומדגישים מה היה יכול להיות כאן עם השקעה ופיתוח ראויים. אני פוגש את מוסא הדייג חוזר מהים. למה שלא תעשו פה מקום לישון למטיילי שביל ישראל? אני שואל. "אין בעיה, רק שיבואו", הוא עונה ונותן לי את מספר הסלולרי שלו. היום השני: מהגן הלאומי קיסריה לנתניה
שלולית שוקקת חיים
המקטע הנחמד מסתיים ליד מסילת הברזל, ואני מדשדש בשביל חולות במקביל אליה. מרחוק אפשר כבר להבחין בתנועת ג'יפים, רוכבי אופניים והולכי רגל רבים שזורמים בסוף שבוע אביבי אל אתר טיולי המשפחות הפופולרי נחל אלכסנדר. הנחל עבר תהליך שיקום, ואפשר לראות בו צבים. הליכה קצרה לאורך הנחל הזורם – "מימיו נקיים יחסית", כך כתוב בעלון שבתיבת המידע – מביאה אותי לחורבת א־סמארה, שרידי מבנה ששימש בית מכס תורכי. מכאן העבירו תוצרת חקלאית, בעיקר אבטיחים, לנמל האבטיחים בחוף מכמורת. בבית קפה ים תיכוני בחוף בית ינאי רובצים המוני צעירים. משום מה נדמה שרק צעירים מבלים בחוף הזה. מקו המים אפשר לראות בקלות את תוצאות ההתמוטטות של גושי כורכר גדולים מהמצוק אל החוף, בעיה שהולכת ומחריפה עם הזמן. בית אחד כבר ממש תלוי על בלימה בקצה הצוק. לאחר כקילומטר אני מגיע לחוף נעורים. למעלה שוכנים כפר נופש של משטרת ישראל ותחנת משטרה, ולמטה יושבת חבורת צעירים עולזים שמגלגלים ג'וינט ארוך ושותים בירה. חם לי ואני שרוף מהשמש ועייף מההליכה על החול ומהדרך הארוכה, ואני נענה בשמחה לבירה הקרה שהם מציעים לי. אחד הבחורים מרגיע אותי: "אל תדאג, אין פה שוטרים, אפשר לעשן חופשי". גם בהמשך הדרך, בין בית ינאי לנתניה, אפשר להבחין בסימני ההתמוטטות הרבים. אחרי בית ינאי החוף מתרוקן מאנשים, ואני הולך דרומה לאורך סלעים בחולות המתכסים בגלים. תמיד מרתק ללכת לאורך הים. עוד כמה חודשים חופי הרחצה ימלאו אנשים, אבל עכשיו ההליכה מעניקה מבט אחר על נוף החופים. מרחוק אפשר להבחין בנתניה על רבי־הקומות שלה ועל מלונותיה. לקראת ערב אני מטפס לטיילת ומשם לכיכר המרכזית. כמה שנים לא הייתי בנתניה. אני הולך לראות את מלון פארק שבו נהרגה פרלה הרמן בת ה־79 בפיגוע בליל הסדר ב־2003. פרלה נהגה להגיע ארצה משבדיה מדי שנה לחוג את החג. היא ומשפחתה ניסו לסייע לסבתי ולסבי שנספו באושוויץ לצאת מברלין לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, אך לא הצליחו. הכיכר המרכזית של נתניה מפתיעה ומשרה אווירה ים תיכונית נעימה, ואני מתיישב לי בבית קפה קטן. בטלוויזיה משודרים משחקי הכדורגל של מוצאי שבת, והמלצרית, שלא שמעה על שביל ישראל, מגישה לי קנקן לימונדה קרה. |
להמשך שביל ישראל:
 |
שמעון לב צועד בחלק במרכז, מנתניה לתל אביב ומשם לכיוון ראש העין לתל אפק כולל שבילי אופניים סלולים לאורך הירקון. דרכים כבושות זה נחמד, אבל הוא כבר מחכה למקטע הבא |