בשבילכם זה עבד, בשבילם שבוי מלחמה

מנקודת מבטה של ההיסטוריה הרשמית המרוקאית אין מדובר בפיראטים ובעבדים אלא בלוחמים ובשבויים בג'יהאד הימי שניהלה מרוקו עם מדינות אירופה. בתקופה הנידונה הוחזקו רוב ערי החוף המרוקאיות, בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי, בידי הספרדים והפורטוגלים. ללחימה בנוצרים נודעה משמעות דתית ולאומית, מפני שהיה מדובר ב"כופרים" שכבשו טריטוריה מוסלמית. חטיפת אנשים ומכירתם בשווקים כעבדים היו שיטות הלחימה המקובלות בשני הצדדים, הן המרוקאיים והן האירופיים.
סמיר בן־לאיישי, חוקר מרוקאי במרכז דיין שכותב עבודת דוקטורט בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, מדווח כי לאחרונה החלו להישמע קולות של היסטוריונים מרוקאים שמערערים על

"לצורך גיוס הכספים שהיו נחוצים לפדיון השבויים הפריזו אנשי הכנסייה בתיאורי ייסוריהם והנחו אותם לעשות כך במכתבים שהעבירו למשפחותיהם

התפישה הרשמית המתארת את התופעה כפעולה צבאית לגיטימית לצורך הגנה על המולדת מפני הכופרים. הוגי דעות אלה מנסים להציג אותה כפעולה פיראטית אכזרית ולא חוקית שפגעה בחפים מפשע. "לצערי גישה ביקורתית זו נשמעת רק בחוגים אקדמיים מצומצמים ולא מצאה עדיין את דרכה לספרי הלימוד הממלכתיים", אומר בן־לאיישי.

לדבריו, האירופאים החטופים נמכרו לעבדות מטעמים שונים. המרת דתם לאסלאם היתה הדרך לשלבם בחברה. במרוקו, שבה לא היה מיעוט נוצרי, התקיימו מבחינה חברתית באותה העת רק מוסלמים ויהודים. "אירופאי נוצרי היה יצור מעולם אחר, חייזר", הוא מסביר, "הם היו חייבים להתאסלם כדי להיקלט בחברה". בחצרו של מולאי איסמעיל מילאו עבדים אירופאים שהתאסלמו תפקידים במנהל ובצבא. נכדו, הסולטן סידי מוחמד, התחתן עם צעירה שנחטפה מקורסיקה והיתה לאחת הנשים החזקות בממלכה. המלך חסן השני, אביו של המלך המכהן, יצר קשר עם משפחתה כי ראה בה את הסבתא־רבה שלו ושל כל האומה המרוקאית.
ד"ר טל שובל מהאוניברסיטה הפתוחה, שעוסק בהיסטוריה של צפון אפריקה במאה ה־18, סבור כי האירופאים החטופים אכן היו שבויי מלחמה. הוא מוחה על ההשוואה של שוביהם למחבלים. "מלחמת הקודש ההיא אינה דומה לג'יהאד שאנו מכירים ממהדורות החדשות בימינו. הפעולות שלהם היו חלק מהמלחמה שהתנהלה בין מוסלמים לנוצרים". לטענתו, "תיאורי הזוועה הם תעמולה", ולצורך גיוס הכספים שהיו נחוצים לפדיון השבויים הפריזו אנשי הכנסייה בתיאורי ייסוריהם והנחו אותם לעשות כך במכתבים שהעבירו למשפחותיהם. להוציא את העבדים שנמכרו למדינה והוחזקו במכלאות העבדים, רוב האחרים זכו לתנאי מחיה סבירים. רבים מהם נרכשו כהשקעה — היו בהם כאמור עובדים מיומנים שהיה ביקוש גדול לכישוריהם — ולפיכך לא סביר שפגעו בהם באופן שהיה עלול להזיק לביצוע עבודתם. העבודות הפשוטות יותר נשמרו לשחורים, שכן "באסלאם לעבדות היו גוונים שונים".