| ממפקד אוכלוסין שנעשה בסלוניקי באפריל 1913 עולה שאוכלוסיית העיר מנתה 157,184 איש, והרכבה כדלקמן: יהודים – 61,439, מוסלמים – 45,867, יוונים – 39,956, אחרים – 9,922 (בכלל המוסלמים שנפקדו היו גם כ־5,000 "דונמֵס" – יהודים שהמירו את דתם במאה ה־17 בעקבות שבתי צבי, שחי והקים בעיר את תנועתו המשיחית). לפי מיכאל מולכו, שכתב על תולדות יהודי סלוניקי בספר "שאלוניקי עיר ואם בישראל" (יצא לאור בשנת תשכ"ז), היו היהודים כמחצית מתושבי העיר באותם ימים. הם תפסו עמדות מפתח בכל ענפי המסחר, הבנקאות ומלאכות היד, היו רופאים, עורכי דין, אדריכלים ונשאו משרות רמות בממשל העותמאני בעיר. "בימי הפגרא של היהודים", כותב מולכו, "שבת הנמל". עוד במאה ה־16 כונתה סלוניקי "עיר ואם בישראל", בגלל הנוכחות היהודית החזקה בה. יהודים רבים הגיעו אליה לאחר הגירוש מספרד ב־1492, ואחר כך מאיטליה, מצרפת ומסיציליה. לפי ההיסטוריון היווני אפוסטולוס פאפאגיאנופולוס, ערב כניסת היוונים היו בעיר יותר משלושים בתי כנסת, חמישים בתי מדרש וכעשר ישיבות. מתוך 16 עיתונים מקומיים שיצאו בעיר באותה תקופה היו שמונה עיתונים יהודיים: חמישה בלאדינו, שניים בצרפתית ואחד ברומניוטית (השפה שבה דיברו יהודי יוון שהגיעו מאזור פוליה שבדרום איטליה. היא מורכבת מלאדינו, איטלקית, עברית ויוונית). בעקבות הכיבוש היווני ב־1913 החלה הגירה יהודית מהעיר. מולכו מספר על כניסתם של היוונים לסלוניקי תחת הכותרת "פנה זיווה של שאלוניקי" וטוען ש"ממשלת יוון לא הראתה בגלוי לנתינים היהודים החדשים סימני אי רצון והתנגדות, שנאה ותחרות. אולם בלב העם השולט קיננה התשוקה לנשל את היהודים מעמדותיהם הכלכליות האיתנות, ומושליו חיכו לשעת הכושר לתת לשאלוניקי צביון של קריה הלנית". פאפאגיאנופולוס מציג גרסה אחרת: "הקהילה היהודית החזקה עם קשריה באירופה לא קיבלה באהדה מיוחדת את הכללתה של העיר במסגרת המדינה היוונית. הצעות לאוטונומיה סלוניקאית תחת מִנהל יהודי הועלו באירופה (על ידי היהודים) אך ללא הצלחה". ההגירה היהודית מהעיר הואצה לאחר השריפה הגדולה באוגוסט 1917, אבל עדיין נותרו בה עשרות אלפי יהודים. בשלהי מלחמת העולם השנייה ספגה הקהילה המקומית מכה איומה: כתשעים אחוז מהקהילה, 46 אלף איש, הושמדו בידי הנאצים. היום מונה הקהילה באופן רשמי כאלף איש, למעשה חיים בסלוניקי לא יותר מ־700 יהודים. |