| ביקור אצל הפיגמים, בני שבט הבקה, עוד קורבנות של הרס יערות הגשם בקמרון קמרון היא אחת המדינות המגוונות ביותר, לא רק בתצורות נוף ובמיני החי והצומח, אלא גם בשבטים, תרבויות ומלכויות. אחד משבטי הפיגמים (מילולית: ננסים) שעורר את סקרנותי במיוחד הוא שבט הבקה (Baca) של דרום קמרון. שמם אכן מלמד על צורתם: הם נמוכים וגופם מעוות לפעמים. "אנחנו אנשים קטנים, אבל עם נשמה גדולה", אמר לנו פפאינגה (Papayenge), הצ'יף באחד הכפרים, וזה אכן הרושם שנוצר אצלנו במהלך הביקור. הפיגמים הם ציידים־לקטים נוודים ושוחרי שלום, החיים במעבה יערות הגשם הטרופיים. כמו הבושמנים באפריקה הדרומית, שנדחקו למדבר קלהארי, כך נדחקו הפיגמים לתוך היער שטרם נהרס. אני מביא כאן את סיפורם של אנשי הכפר ליד נהר לובה (Lobe), שמצבם מסמל בעיני את מצבה של קמרון כולה. זהו סיפור עצוב על השתלטות חברות העצים וחברות המטעים ופגיעתן באנשים החיים בהרמוניה יוצאת דופן עם היער. שכרנו פירוג, סירת קאנו המצוידת במנוע של 15 כוחות סוס, ויצאנו לדרך עם שלושה מלווים, ציוד צילום ומתנות לאנשי הבקה. הפלגנו כמה שעות במעלה הנהר בתוך יער גשם בראשיתי. מדי פעם הבחנו בקבוצות קטנות של קופים, בעיקר גונונים מסוג מונה (Cercopithecus mona). לאחר כמה עיקולים, פנינו לכיוון אחת הגדות והחלקנו עם הפירוג בתוך הסבך, עד שהסירה נעצרה ליד קבוצת במבוקים גדולה. אחרי צעידה ביער האפל, הגענו לכמה בקתות פשוטות. מרבית אנשי הכפר, כ־50 במספר, יצאו לסיור לקט וציד. בבקתת הצ'יף ישבו עשרה מאנשי הכפר, רובם ילדים. שתי נשים חזרו עם שורשי קסבה והתיישבו לטחון את השורשים לדייסה – המאכל הבסיסי במקום. הצ'יף כיבד אותנו בפירות בשם שונגיה (Shungiye) הנמצאים בעונה זו בשפע ביער – פרי רך ושומני בעל ארומה נעימה. אחד המלווים תירגם את דברי הצ'יף פפאינגה, שתיאר את מצב אנשיו עם התקדמות חברות המטעים לאיזור. "אנחנו כבר לא יודעים לאן לנדוד. לפני כמה שנים הגענו לעיקול הנידח הזה של הנהר, כי כאן עדיין היה בשר ציד. לפני כשנה, פתאום הגיעו המכונות. חברות המטעים כרתו את היער ושתלו בכל האיזור דקלי שמן. היום, אנחנו צריכים לצעוד חצי יום רק כדי להיכנס ליער, ולהמשיך ללכת עוד מרחק רב לאיזור שבו נמצאים בעלי החיים. עוד מעט ניאלץ לנטוש את הכפר ולנדוד שוב, למקום רחוק יותר. אני לא יודע לאן". אזורי המחיה הטבעיים לאנשי הבקה הולכים ונעלמים. אם תימשך השמדת היערות, בתוך כמה שנים לא יהיה להם לאן ללכת. אנשי הבקה ידועים בכל קמרון בריקודים הקצביים שלהם. שאלתי את פפאינגה כיצד הם שומרים על השמחה, הריקודים והשירה, למרות מצבם. "היער, מקור החיים שלנו, הולך ומושמד", הוא אמר. "מה נותר לנו חוץ מאשר לרקוד?" |