חבל לדאק בצפון הודו נערך בכל שנה באופן מיוחד לחורף, שבמהלכו הדרכים סגורות מפאת מזג האוויר הקשה. אייל ברטוב ביקר באזור (צילום ועריכה: אייל ברטוב)
הנופים הייחודיים של לדאק נובעים ממיקומה: מצפון להרי ההימלאיה ומדרום לרכס הרי קאראקורם (Karakoram). רכס ההימלאיה, המחסום הטופוגרפי הגדול בעולם, חוסם את ענני המונסון ומונע את ירידת הגשמים מצפון לו. התוצאה היא שכמות המשקעים הרב שנתית הממוצעת בלדאק דומה לכמות המשקעים באילת. אבל בניגוד אלינו, הלדאקים אינם מתפללים לגשם, אלא לשמש. זו ממיסה את הקרחונים בפסגות, ומימיהם הצוננים זורמים מטה, אל העמקים. משום כך רוב היישובים בלדאק שוכנים בעמקים הפוריים, כגון עמק נהר אינדוס (Indus), זנסקר (Zanskar), מרקה (Marka), ונוברה (Nubra), שאליו מוביל מעבר קהארדונג, Khardung La, שהוא מעבר כלי הרכב הגבוה בתבל – כ-5,600 מטר מעל פני הים גובהו.
מדינת ג'מו וקשמיר, הצפונית ביותר בהודו, כוללת לא רק יופי: חלקים ממנה הם מוקדי מתיחות בין הודו לפקיסטן. אל חלקיה המערביים והצפוניים מוטב שלא להיכנס כלל, אך אין זה הדין לגבי לדאק. במאות קודמות חצו את חבל הארץ הזה שיירות סחר, והן הותירו אחריהן דרכים קדומות שאפשר לעבור גם בימינו – ברגל או על גבי פרדה. מאז נסללו שני כבישים המגיעים ללדאק: כביש אחד יוצא משרינגר, בירת המחוז, ומטפס לאורך נהר אינדוס, אלא שהוא עובר סמוך לאזור המתיחות בגבול עם פקיסטן, ומפעם ולפעם מפגיזים אותו, ולכן יש להימנע מלנסוע בו. הכביש השני מגיע מדרום, מטפס מעמק קולו (Kullu) דרך העמקים ספיטי (Spiti) ולהול (Lahaul), חוצה כמה מעברי הרים גבוהים (שלושה מהם גבוהים מ-5,000 מטר מעל פני הים) וגולש אל לדאק. דרך זו, החוצה את ההימלאיה, נפתחה לתנועה בסוף שנות השבעים עקב הצורך האסטרטגי במעבר נוסף שאינו סמוך לגבול, שדרכו יוכלו כוחות ואספקה להגיע בבטחה לאזור העימות.
שימו לב: שתי הדרכים (זו הבטוחה יותר וזו המסוכנת) פתוחות רק בקיץ, מסוף יוני עד תחילת ספטמבר. בכל יתר עונות השנה מעברי ההרים חסומים תחת מעטה כבד של שלג. בשנים האחרונות אפשר להגיע בטיסת פנים מכמה יעדים בהודו.
תגובות פייסבוק